ישנו מעשה נורא, על איש אחד צבוע שככל הנראה היתה לו נשמה פסולה, שעשה את עצמו לרבי ונהרו אחריו המון העם, עד שבכל מקום שהגיע אליו היו אלפי אנשים צובאים על דלתותיו. לאיש זה היתה דרך רעה וטמאה מאד שהיה מדריך בה את שומעי לקח, והגם שבאמת יש להליץ קצת יושר עליו שהוא עצמו לא הכיר ברוע דרכו ולא הבחין עד כמה נפל, אבל צדיקי הדור ידעו מצפוניו ואמרו כי מרה תהיה אחריתו ויתגלה קלונו, כפי שאכן כך היה.
ומעשה שהיה כך היה. פעם אחת בהיות איש זה בעיר טארנא, נקלעה לשם זקנתי הצדיקת ע"ה אשת זקה"ק מצאנז זי"ע, ונכחה לראות איך רבים נוהרים אליו. – היא היתה אז שם בטארנא בדרכה לראפשיץ, לקבול בפני הרה"ק מראפשיץ זי"ע על בעלה זקה"ק מצאנז שהוא מוסר את כל אשר לו לצדקה ומוכר את כל מה שהוא מוצא בבית כדי לתת לעניים. אשר כנודע היה זקה"ק מצאנז מפזר את כל רכושו לצדקה, עד שתוך שבועות מספר לאחר נישואיו כבר נתן אפילו את כותנתו ומלבושיו לעניים, כי כשהיה במקוה והבחין בעני שבגדיו קרועים ובלויים, היה מחליף את הכתונת החדשה שקיבל בעת נישואיו עם הכתונת הקרועה של העני, כך שבתוך זמן מועט כבר לא היו לו בגדים. כן אף מכר זקה"ק את ה'שטערן טיכל' שלה ואת טבעת הקידושין שלה ושתקה, על אף שהעניות בבית היתה לאין שיעור.
דבר יקר אחד עדיין נותר בבית והיא ש"ס שקיבלה מאת אביה הגה"ק בעל ברוך טעם זי"ע, שהיה נחשב אצלה מאד. היא היתה סבורה שלכל הפחות ש"ס זה שהביאה עמה מבית אביה ישאר בביתה, אולם פעם אחת בבואה לביתה נכחה לראות שהש"ס איננו, ולפליאתה הגדולה אמר לה זקה"ק: אל יחרה לך, הן בא אלי היום איש עני ובכה לפני מאד שבנותיו הגיעו לפרקן ואין בידו להשיאן, ונכמרו רחמי עליו, ובראותי שאין בידי מה לתת לו, גמרתי בדעתי שהש"ס אינו נחוץ לי כל כך, שהרי אוכל להשאיל את הגמרא הנצרכת לי וללמוד בה, על כן נתתי לו את הש"ס כדי שימכרהו ויהיה באפשרותו להשיא את בנותיו.
את זאת כבר לא יכלה זקנתי ע"ה לסבול, הן ילדיה מוטלים ברעב ואין לה פת לחם לתת להם, העניות גדולה כל כך עד שאין באפשרותה לתת לילדיה הרכים אפילו מעט סוכר להמתיק המשקה וכך הם שותים אותו. (דו"ז הרה"ק מקשאנוב זי"ע מימיו לא היה אוכל סוכר, וסיפר שבהיותו ילד בן שלש שנים נתנו לו לשתות תה עם לחם, והיה טעם התה מר מאד, וכשפנה בבכי אל אביו זקה"ק מצאנז שאינו יכול לשתות את התה, נענה זקה"ק ואמר לו: מי הגיד לך שאי אפשר לשתות תה בלי סוכר. מאותו שעה ששמע מפורש מפי אביו הקדוש שאפשר לשתות תה בלי סוכר, שוב לא לקח חתיכת סוכר לפיו). על כל זאת עוד הבליגה, אבל עתה כאשר מכר זקה"ק גם את הש"ס, שוב לא היתה יכולה להבליג ונסעה לראפשיץ להלין על בעלה.
הרה"ק מראפשיץ קרבה ביותר, בהיותה בתה של הגה"ק בעל ברוך טעם ואשתו של זקה"ק, לבד ממה שהיא עצמה היתה צדקנית גדולה ובעלת מדריגה, ובעומדה לפניו בכתה על כך שבעלה מפזר את כל אשר לו לצדקה עד שהגיעה לפת לחם. היא תינתה את כאבה כי עתה עדיין נשאר ברשותה לכל הפחות הש"ס החביב עליה שקיבלה מאביה בתורת נכסי מלוג, והיתה סבורה שעל פי הדין אין לבעלה רשות למכרו, ועתה מכר בעלה גם את אותו הש"ס לצדקה.
שמע הרה"ק מראפשיץ את תלונתה, ולאחר זמן בא כשבא זקה"ק להסתופף בצילו הוכיחו הרה"ק מראפשיץ, איך היה רשאי על פי דין לתת את הש"ס השייך לאשתו בתורת נכסי מלוג לצדקה, והרי לא נתנה לו רשות אלא ללמוד בו ולא למסרו לאחר. נענה זקה"ק ואמר לו: יתכן שבאמת על פי הדין לא היתה לי רשות למסור את הש"ס (ואיני יודע בבירור מה היו צדדי הספק בזה), אך בא לפני יהודי בבכיה גדולה שיש לו בת בוגרת שהיא בת יותר מעשרים שנה ואינו יכול להשיאה מחמת עניותו, והבת בוכה לפניו בכל עת ומערערת את כל שלום ביתו, ולנוכח כך נכמרו רחמי עליו מאד עד שלא היה במציאות שאוכל להתאפק ולעמוד מנגד בראותי את צרתו, והייתי כאנוס למסור לו את הש"ס. –
באותה שעה שהייתה זקנתי ע"ה אצל הרה"ק מראפשיץ זי"ע סיפרה לו, שכשעברה בדרכה בעיר טארנא שהה שם רבי אחד כמה שבועות וסביבו היה עסק גדול, כאשר אלפי אנשים צבאו על פתחו ובמשך כמה לילות המתינו ברחוב כדי שיזכו להיכנס לחדרו, ושברו את הדלתות על מנת להיכנס אליו. נענה הרה"ק מראפשיץ ואמר: יהי רצון מלפני השי"ת שבמהרה ישתמד הלה. היה הדבר לפלא בעיניה, וכשחזרה לביתה סיפרה לבעלה זקה"ק מצאנז את כל המעשה ודבריו של הרה"ק מראפשיץ. נענה זקה"ק ואמר: כך אמר הרבי? אכן יעזור השי"ת וירחם שרשע זה ישתמד. כשראתה זקנתי שגם בעלה הקדוש מסכים לדברי רבו הקדוש הבינה שהדברים נשגבים.
ואכן שבועות אחדים לאחר מכן, עת ישב אותו רבי צבוע בסעודה שלישית ואמר תורה, לפתע הכה הכומר בחלון בית המדרש וקראו לצאת עמו על מנת להשתמד, כיון שהכמרים ידעו שבדעתו להשתמד. אותו הרשע החל להסית את חסידיו שומעי לקחו להצטרף עמו, אולם אף אחד לא הסכים לכך, והלך הוא לבדו והשתמד למחר ביום אידם. לאחר מכן הפכו אותו הגויים לאחד מן הקדושים שלהם. את דמות דיוקנם היה דרכם של הקתולים בפולין להעמיד בכל פרשת דרכים היכן שנעשו הדרכים כמין שתי וערב, שם היו הגויים עוברי הדרכים נוהגים להצטלב, ובפרשת דרכים שהיתה בין סטריזוב לריישא היתה דיוקנא של יהודי המעוטף בטלית ותפילין, שהיא היתה דמותו של אותו רשע וצבוע, ואני בעצמי ראיתיה על אם הדרך ההיא.
על כל פנים כפי הנראה, כיון שהצדיקים הקדושים חששו שבני אדם עלולים ללכת באותו דרך טמאה שאותו צבוע הורה להם, לא היתה בידם ברירה כי אם לעקרו לגמרי מן הקדושה כדי שיתגלה קלונו. והאמת שגם לאותו הרשע עצמו היה הדבר לטובה, כי אילו לא נשתמד היה עוונו גדול ביותר, שהרי היה מחטיא את הרבים והיה מפיץ רעיונות הטומאה שלו, ועתה כשהשתמד ידעו הכל שהוא משומד ולא הוסיפו ללכת אחריו, ונתקיים בו (שופטים ה, לא) כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
(גליון דברי תורה מהגה"ק מצאנז קלויזנבורג
פרשת לך לך גליון אלף תשנ"ג)