להלן ההתרשמות שלי לאחר כל האינפורמציה הזורמת ברשת ובקווים בתובנה פשוטה להפליא, על איך ולמה ברלנד ניצח בקרב והפסיד במלחמה.
היה זה בראש השנה כשחברים רבים שאלו אותי מה נעשה אם ברלנד יגיע ל"שול" אמרתי להם שאני מצפה לשתי אפשרויות, האפשרות הראשונה והפחות סבירה היא שברלנד יתקל בחסידים שימחאו בו ובמעשיו ולא יאפשרו קיום תפילות יחד איתו, והשניה ההגיונית יותר היא שהציבור יצביע ברגלים וישאיר אותו לבד עם חסידיו.
כל מי שנתקל בתשובתי זו, הרים גבה ושאל אותי איך אנחנו מסוגלים לוותר לו ולתת לו להתפלל שם ולקבל שם עליה לתורה. מתברר שאנחנו מפספסים משהו חשוב במהלך המערכה המתנהלת מול אותו נבל, מדובר בנקודה קריטית וראשונה במעלה, שלא מדברים עליה מספיק וחשוב לחדד את זה לפני, אחרי ותוך כדי כל אחד מהפרקים והשלבים במערכה נגד ברלנד. כדי להילחם באויב ולנצח אותו דרושים שלושה תנאים הכרחיים: אמונה בצדקת הדרך, אורך רוח והכרת האוייב, על יתרונותיו וחסרונותיו ודרכי הפעולה שלו.
נראה כי חלקנו שכחנו את התנאי השלישי ואנסה לתת שיעור קצר על רגל אחת, בדרך החשיבה של האוייב: ברלנד רוצה ל-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה וה-כ-ר-ה, את הלגיטימציה הוא לא רוצה ממעריציו השונים אותם כינה בהזדמנויות שונות "בני השפחות", הוא צריך הכרה מהשולניקים, האשכנזים והאליטיסטים, אלו שהוא תמיד ניסה למצוא חן בעיניהם ומשום מה נכשל פעם אחר פעם. כך לדוגמה הוא שם עין על הפראנקים, החשינים והשפירות, האנשינים, ההורביצים והרוזנפלדים. הוא אף הצליח לתפוס רבים מהם אצלו בשוחד של כסף, או בשוחד של "עבודת השם", כסף שהוא היה סוחט מחסידיו השוטים והמסכנים בפדיונות שונים ומשונים והתלהבות חולנית שהוא היה מזרים להם כדי שישמשו עבורו חלון ראווה למשיכת פרפרים. אך לא לאורך זמן, רובם הבינו עם מי יש להם עסק וברחו כל עוד נפשם בם, לקח להם קצת זמן כדי להבין שהכסף המקולל שלו או ההתלהבות המדומיינת מביא אותם לעברי פי פחת ברוחניות וגשמיות. ברלנד לא אמר נואש, אם הם עוזבים אותו אין זה אומר שהוא יעזוב אותם, זה שהם הפסיקו להתפלל אצלו, אינו אומר שהוא לא יכול להתפלל אצלם.
לא מדובר בהתנהגות חדשה שהוא מסגל לעצמו לאחר שנתפס בקלקלתו ולאחר שפורסמו כל מעשי התועבות שלו, כבר לפני כשלושים שנה נזרק בבושת פנים מה"שול". היו אלו ר' יעקב מאיר שכטר, ר' משה קרמר ור' נתן ליברמנש שליט"א שצפו למרחוק ונתנו לו להבין שכל עוד והם מתפללים שם הוא לא יתפלל איתם. וכך גם באומן בשנתיים האחרונות כשהוא בא להתפלל בקלוייז, חסידי ברסלב שהוא כל כך נואש להתקבל אצלם כשווה בין שווים לא היו שם, הם עזבו בגללו למקום אחר ובלבד שלא להתפלל איתו.
אז נכון שברלנד "כבש" את השול וניצח בקרב, אבל מרוב להיטותו הוא שכח שלא את ה"שול" הוא רצה, אלא את מי שמתפלל שם, אלו שבמקום להרים ידים ולהילחם איתו תפסו אומנות אבותם והרימו את רגליהם, כך שהוא אולי "ניצח בקרב" אך "הפסיד במלחמה".
את ההוכחה הגדולה ביותר לכך שברלנד תופס את המציאות באופן בו אני מתאר אותו, ניתן למצוא בהתנהגות הברברית של תלמידיו בראש השנה האחרון באומן. הוא הרי התפלל בקלוייז ולכאורה הכל אמור היה להיות בסדר מבחינתו כשקיבל את מה שכביכול רצה. אבל נעריו שהסתובבו בחמת זעם באומן כשהם מכים באכזריות את אלו שמתנגדים לו, גילו לנו את רוח המפקד, ברלנד לא צריך את הקלוייז הוא צריך אותנו "והוא לעולם לא יקבל את זה"!