פרק ד' – הספרים
במאמרנו הקודם ביארנו שרבינו הקדוש ממשיך להדריך ולנהל את עדתו באמצעות ספריו הקדושים, אשר בהם ניתן למצוא, בגלוי או בסתר, את כל העצות וההדרכות שבעולם.
במאמרנו זה נתקדם הלאה, ונבאר בס"ד שהספרים הם נוכחותו של רבינו בעצמו בזה העולם, כך שכל חלקי ההתקשרות אל הצדיק בחייו, מתקיימים על ידי השקידה על דלתי ספריו, מתוך אמונת חכמים שלימה.
האם הספרים אכן ממלאים בשלימות את מקומו של צדיק חי?
כדרכם של יהודים, נפתח בקושיא:
אמרנו שהספרים יש בהם את הכל; כל העצות וההדרכות הנצרכות לכל באי עולם. אך עדיין נשאלת השאלה: האם הספרים אכן ממלאים בשלימות את מקומו של צדיק חי? הרי רבינו בעצמו מדגיש כמה וכמה פעמים שאין די בלימוד הספרים לבד, אלא יש לשמוע תורה מפיו של הצדיק עצמו?!
בתורה י"ט מבאר רבינו, שיש 'חילוק גדול ביותר' בין מי ששומע מפיו של הצדיק עצמו, לבין מי שרק מעיין בספריו. וכך הוא כותב:
כִּי קָשֶׁה לְהָעוֹלָם: עַל מָה צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, הֲלֹא אֶפְשָׁר לְעַיֵּן בַּסְּפָרִים דִּבְרֵי מוּסָר? אַךְ בֶּאֱמֶת הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל, כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ וּבֵין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי אַחֵר הָאוֹמֵר בִּשְׁמוֹ; מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ, כִּי יוֹרֵד בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא רָחוֹק מִפִּי הַצַּדִּיק. וְכֵן בֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק לַמְעַיֵּן בַּסֵּפֶר הוּא חִלּוּק גָּדוֹל בְּיוֹתֵר! (ליקוטי מוהר"ן, יט)
כך הוא כותב גם בתורה נוספת, שעיקר ההתעוררות מדברי הצדיק, היא רק כששומעים אותם מפיו, וזה לשונו:
הָעִנְיָן מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק, וְלֹא דַּי בְּסִפְרֵי מוּסָר. מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שְׁמוֹת י"ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ", כִּי אַף שֶׁאָמַר לוֹ לִכְתֹּב בַּסֵּפֶר, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הִסְתַּפֵּק בָּזֶה, וְצִוָּה לוֹ "וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ", שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. כִּי הָעִקָּר מַה שֶּׁשּׁוֹמְעִין מִפֶּה הַצַּדִּיק! … וְעַל כֵּן כְּשֶׁלּוֹמֵד מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', אֵין בָּזֶה כֹּחַ כָּל כָּךְ לְעוֹרֵר אוֹתוֹ, כִּי יִשְׂרָאֵל אִבְּדוּ אֶת הַ'נַּעֲשֶׂה'. אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפֶּה הַצַּדִּיק, הוּא בְּחִינַת 'נִשְׁמַע', שֶׁזֶּה הַכֶּתֶר נִשְׁאָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל. (ליקוטי מוהר"ן, קכ)
גם כשהוא מדבר על הסגולה שיש בתורת הצדיק להביא לאדם את זיווגו ההגון, הוא מדגיש שסגולה זו היא רק כששומעים את התורה מפיו של הצדיק, וזה לשונו:
וְהַתִּקּוּן לָזֶה, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיָּבוֹא לְהַבַּר דַּעַת לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מִפִּיו, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִמְצֹא הַשִּׁדּוּךְ שֶׁלֹּוֹ. כִּי כָל זְמַן שֶׁהַדַּעַת בְּכֹחַ, אֲזַי לִפְעָמִים אִי אֶפְשָׁר לְחַבֵּר הַמְשֻׁדָּכִים, כְּשֶׁהֵם בְּהֵפֶךְ גָּדוֹל זֶה מִזֶּה … עַל כֵּן צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מִפִּיו, שֶׁאָז יוֹצֵא הַדַּעַת בִּבְחִינַת "מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה", וַאֲזַי כְּשֶׁיּוֹצֵא הַדַּעַת מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אֲזַי יָכוֹל לְשַׁדְּכָם, אַף אִם הֵם בְּהֵפֶךְ גָּדוֹל זֶה מִזֶּה. וְזֶה אוֹתִיּוֹת שִׁידּוּךְ רָאשֵׁי תֵבוֹת "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה". וְזֶהוּ "יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ", כִּי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּיו דַּוְקָא, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדַּעַת מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל כַּנַּ"ל. (ליקוטי מוהר"ן תניינא, פט)
כיצד אם כן יכולים אנו לומר שכשיש לנו את הספרים הקדושים יש לנו את הכל?
* * *
מלבד זאת: הרי ישנם עוד חלקים רבים ב"התקרבות לצדיק" שאינם יכולים להתבצע, לכאורה, באמצעות הלימוד בספרים, אלא על ידי ההתקרבות לצדיק חי.
נתפוס לדוגמא את ענין "ראיית פני הצדיק":
בכמה תורות מדבר רבינו על כך, שחלק מההתקרבות לצדיק, היא ראיית זיו פניו הקדושים.
בתורה ד' הוא כותב:
וְיֵשׁ שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת בְּהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, שֶׁעַל יְדֵי שָׁלֹשׁ בְּחִינוֹת אֵלּוּ נִתְתַּקֵּן הַכֹּל, וְאֵלּוּ הֵם הַשְּׁלֹשָׁה בְּחִינוֹת: הַבְּחִינָה הָרִאשׁוֹנָה: כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת הַצַּדִּיק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ'. וְזֹאת הַבְּחִינָה מְבַטֶּלֶת הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִשְּׁנֵי הַיְּסוֹדוֹת: 'דּוֹמֵם' 'צוֹמֵחַ', הַיְנוּ עַצְבוּת וְתוֹלְדוֹתֶיהָ, וְתַאֲווֹת רָעוֹת.(ליקוטי מוהר"ן, ד)
כשבמקום אחר הוא מדגיש, שמעלת ראיית פני הצדיק אינה קשורה לשמיעת תורה מפיו, אלא היא מעלה ותיקון בפני עצמו. וזה לשונו:
דַּע, שֶׁלִּרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא גַם כֵּן דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד. בְּוַדַּאי כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמֹעַ מִפִּיו תּוֹרָה, הוּא מַעֲלָה יְתֵרָה, אֲבָל גַּם כְּשֶׁאֵין שׁוֹמְעִין תּוֹרָה, הָרְאִיָּה לְבַד, שֶׁזּוֹכִין לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיק, הוּא גַם כֵּן טוֹב מְאֹד. (ליקוטי מוהר"ן תניינא, עב)
ומעתה, נשאלת השאלה ביתר שאת ויתר עז:
כיצד מתקיימים כיום דברים אלה? הרי גם אם אכן טמונים בספרים כל העצות שבעולם, סוף סוף אין הם יכולים לכאורה להוות תחליף מלא לתיקון שבשמיעת תורה מפיו הקדוש וראיית פניו הקדושות?
* * *
לולי המסורת הברורה, היה מקום לחשוב שהרוצה לקיים בימינו "ראיית פני הצדיק" או "שמיעת תורה מפיו", עליו לצאת ולחפש צדיק חי, שנמצא אתנו בדורנו אנו, וניתן לראותו בעיני בשר ולשמוע תורה מפיו.
וגם אם אין לנו הוה-אמינא ללכת לצדיקים ואדמו"רים מחסידויות אחרות, הרי שעלינו לחפש בתוך ברסלב, אחד שעונה להגדרה של "צדיק" [מחמת צדקותו וקדושתו, ומחמת היותו צינור שמאיר בדורנו את אור רבינו הקדוש] לקבל את פניו, ולשמוע תורה מפיו.
אך מאחר ש"ברסלב" לא נולדה היום וגם לא אתמול – יודעים אנו שמעולם לא עלה על דעת מאן-דהו 'להדביק' את הנאמר בליקוטי מוהר"ן בענין ראיית פני הצדיק ושמיעת תורה מפיו על אחד מגדולי אנ"ש, יהיה מי שיהיה[א].
וכשמדמים לחשוב על אחד מתלמידי הצדיק, שהדברים נאמרים עליו – שוב אינו 'תלמיד', אלא 'רבי' חדש…[ב]
אז אולי, נפליג בקוטביות לצד השני, ונחליט שלאחר הסתלקותו של רבינו, שוב אין לנו אפשרות מעשית כיצד לראות את פני הצדיק ולשמוע תורה מפיו, ועלינו להסתפק בלימוד הספרים, גם אם אין בהם את מעלת ראיית פני הצדיק ושמיעת תורה מפיו.
אך גם לזאת אין אנו יכולים להסכים, שכן, מאחר שרבינו הקדוש הוא "צדיק הדור" גם בדורנו אנו, בהכרח שנוכל למצוא אצלו גם היום את כל חלקי ההתקרבות לצדיק בשלימותם.
וכדבריו הנוקבים של הרה"ק מטשעהרין:
הִנֵּה יָדוּעַ מִפִּי תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכָּל הַמַּאֲמָרִים שֶׁגִּלָּה בְּעִנְיַן מַעֲלַת הַתִּקּוּנִים הַנּוֹרָאִים וְהַנִּפְלָאִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי הַהִתְקָרְבוּת אֶל הַצַּדִּיק, וְכָל הַפְּרָטִים שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, כָּל דְּבָרָיו זַ"ל בָּזֶה חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד, וְגַם עַכְשָׁו אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זַ"ל נַעֲשֶׂה כָּל זֶה עַל יְדֵי שֶׁמִּתְקָרְבִין אֶל עִנְיָנוֹ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, וְנִכְלָלִין בְּתוֹךְ הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ הַנִּקְרָאִים עַל שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, וּמִתְדַּבְּקִין עַצְמָן בְּלִמּוּד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּמְקַבְּלִין עֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּבָאִים עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמִתְפַּלְלִים שָׁם עַל הַתְּשׁוּבָה וְהַיִּרְאָה וְהָעֲבוֹדָה וְכוּ', בִּפְרָט כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִכָּלֵל בְּתוֹךְ הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ בְּעֵת שֶׁמִּתְאַסְּפִין אֵלָיו זַ"ל עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכוּ', כַּיָּדוּעַ וּמְבֹאָר כָּל זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר. עַל כֵּן צְרִיכִין לְבָאֵר קְצָת, אֵיךְ פְּרָטֵי הַתִּקּוּנִים שֶׁבְּמַאֲמָר זֶה נִמְשָׁכִין גַּם עַכְשָׁו אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זַ"ל. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כג)
לא רק ההתקרבות לצדיק שייכת גם היום, אלא גם "כל הפרטים שיש בזה" – כדוגמת ראיית פניו הקדושים ושמיעת תורה מפיו – "חיים וקיימים לעד".
ה"ליקוטי מוהר"ן" זה רבינו בעצמו!
וכאן אנו מגיעים אל הסוד הגדול, שהיה ברור ופשוט לכל חסיד ברסלב דחד יומא:
ספריו של רבינו הקדוש, הם לא רק אמצעי להכיר את דבריו, אלא הם נוכחותו של רבינו בעצמו. כך שבאמצעות הלימוד בהם, אנו משיגים את כל חלקי ההתקרבות אליו [כפי שנבאר בס"ד להלן בפרוטרוט].
לשם המחשה, נזכיר ב' עובדות קטנות, שיתנו לנו את ההבנה מרחוק עד כמה התייחסו אנ"ש אל ה"ליקוטי מוהר"ן" כְּאֶל רבינו בעצמו:
חסידים נוהגים הרי, בעת צרה, למסור 'קוויטל' לרבם, בה הם רושמים את שמם ובקשתם [כפי שהיה נהוג גם אצל רבינו בחייו, בעיקר בערב ראש השנה, כמבואר בחיי מוהר"ן אות ת"ו]. ורבי אפרימ'ל, מגודל אמונתו בנוכחותו של רבינו בהאי עלמא באמצעות ספרו הקדוש, היה מכניס את הקוויטלאך לתוככי הליקוטי מוהר"ן… וכעדותו של רבי גדליה קעניג:
וּבָזֶה מוּבָן לִי מִנְהָגוֹ שֶׁל הָרַב הַגָּאוֹן הַמֻּפְלָא, הֶחָסִיד הָאֲמִתִּי, כקש"ת מוֹהַרַ"ר אֶפְרָיִם זַצַ"ל קְרַאקוֹבְסְקִי, כְּשֶׁהָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו פִּדְיוֹן עִם פִּתְקָא לְהַזְכִּיר לְפָנָיו לִרְפוּאָה וְלִישׁוּעָה, הָיָה לוֹקֵחַ וּמַכְנִיס אֶת הַפִּתְקָא בְּתוֹךְ סִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבֵּנוּ לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן! וְתָמִיד הָיָה סִפְרוֹ עָמוּס וּמְמֻלָּא בְּפִתְקָאוֹת. וְהַיְנוּ מִטַּעַם הַנַּ"ל כִּי בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבֵּנוּ שָׁם נִמְצָאִים פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְדַ"ל. (שערי צדיק, חלק ד, מכתב קד)
ומענין לענין באותו ענין:
רבי שלמה וועקסלער, מגודל אמונתו בנוכחותו של רבינו בהאי עלמא באמצעות ספרו הקדוש, הרגיש שכשהוא אוחז את הליקוטי מוהר"ן בידו, ומתוודה, הרי זה נחשב כ"ווידוי דברים לפני הצדיק". וכעדותו של רבי שמואל הורביץ:
כְּשֶׁמִּתְוַדֶּה וְסֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בְּיָדוֹ, שָׁמַעְתִּי מִפִּי אַנַ"שׁ הַיָּקָר ר' שְׁלֹמֹה וֶקְסְלֶר עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מִתְוַדֶּה לִפְנֵי הַצַּדִּיק! (מכתבי שמואל, צב)
כך שגם אם לא נתייחס לעובדות הנ"ל כהדרכה לרבים, הרי שהדבר ממחיש לנו עד כמה היה הליקוטי מוהר"ן בעיני אנ"ש כ'רבי' חי…
* * *
יחס זה, מקורו בדברי רבינו, שכותב:
בְּהַסֵּפֶר שֶׁל הֶחָכָם נִרְשָׁם וְנִצְטַיֵּר שָׁם דְּמוּת הֶחָכָם, כִּי אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים וְהָאוֹתִיּוֹת הַנִּרְשָׁמִין וּמְצֻיָּרִין בְּהַסֵּפֶר, הֵם שֵׂכֶל הֶחָכָם וְנִשְׁמָתוֹ וּבְחִינוֹת פָּנָיו, נִמְצָא שֶׁשִֹּכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ מַמָּשׁ הוּא בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת, עַל כֵּן נִמְצָא בְּכָל סֵפֶר וָסֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם שֶׁחִדֵּשׁ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים. כִּי כְּפִי דְּמוּתוֹ, דְּהַיְנוּ שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וּפָנָיו שֶׁל הֶחָכָם, כֵּן נִצְטַיְּרִין הָאוֹתִיּוֹת בַּסֵּפֶר, כִּי אִם הָיָה לְהֶחָכָם דְּמוּת אַחֵר, הַיְנוּ שֵׂכֶל וּפָנִים וּנְשָׁמָה אַחֶרֶת, הָיָה מְחַדֵּשׁ וּמְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת אֲחֵרִים בְּהַסֵּפֶר, כְּפִי הַשֵּׂכֶל שֶׁהָיָה לוֹ שֶׁהוּא דְּמוּתוֹ, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּכָל סֵפֶר דְּמוּת דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל הֶחָכָם. (ליקוטי מוהר"ן, קצב)
אמור מעתה:
הליקוטי מוהר"ן אינו רק ספר שבו מעביר רבינו את דעתו אל הלומדים, אלא שם נמצאים "פניו שכלו ונשמתו".
וכיון שכן; כל מה שהיה בחיי רבינו – עת אשר "פניו שכלו ונשמתו" היו נראים בעיני בשר לַכֹּל – ישנו גם כיום, בספריו הקדושים.
וכדלהלן:
כיצד ניתן לראות כיום את זיו פני רבינו הקדוש?
כשאנו מסתכלים, מעיינים ומתבוננים, בספרו של רבינו הקדוש – אנו ממשיכים עלינו את תיקון "ראיית פני הצדיק"!
וכפי שכותב הרה"ק מטשעהרין בביאורו על תורה ד':
הַתִּקּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת פְּנֵי הַצַּדִּיק, עַיֵּן בְּסִימָן קצ"ב שֶׁבְּכָל סֵפֶר וְסֵפֶר נִמְצָא דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ וְאוֹר פָּנָיו שֶׁל זֶה הַצַּדִּיק וְהֶחָכָם שֶּׁחִדֵּשׁ אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁבְּזֶה הַסֵּפֶר, וְעַיֵּן בְּסִימָן קנ"ג מְבֹאָר שָׁם שֶׁהַתַּלְמִיד כְּשֶׁזּוֹכֶה הוּא מְקַבֵּל אוֹר הַפָּנִים שֶׁל הָרַב מַמָּשׁ וְכוּ', וְעַיֵּן סִימָן ר"ל. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כד)
ובביאורו על תורה ע"ב תניינא, הוא מפרש יותר:
וְעַיֵּן נִפְלָאוֹת רַבּוֹת עַל פִּי מַאֲמָר זֶה בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת תְּפִלִּין הֲלָכָה ו' וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת בִּדְבָרָיו זַ"ל, וְעַיֵּן שָׁם בְּהִלְכוֹת תְּפִלִּין הַנַּ"ל אוֹת כ"ז, מוּבָן מִשָּׁם שֶׁכְּשֶׁמְעַיְּנִין הֵיטֵב לְשֵׁם שָׁמַיִם בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וּמִתְבּוֹנְנִין הֵיטֵב בְּנִפְלְאוֹת נוֹרְאוֹת הַשָּׂגָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּבִנְעִימוּת אֲמִתַּת דְּבָרָיו וְעֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַתְּמִימִים וְכוּ', עַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין הַתִּקּוּנִים הַמְּבֹאָרִים בִּפְנִים שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי רְאִיַּת פְּנֵי הַצַּדִּיק! כִּי בְּהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שָׁם מֵאִיר פָּנָיו וְשִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק. (פרפראות לחכמה, תורה עב, אות ב)
מקור לכך, ניתן למצוא בדברי מוהרנ"ת בעצמו – כפי שמציין הפרפראות לחכמה – שכותב על קריאת המגילה, שהיא נחשבת לראיית פני מרדכי ואסתר, וזה לשונו:
כִּי אִיתָא בִּדְבָרָיו זַ"ל (לִקּוּטֵי א' סִימָן קצ"ב) שֶׁדִּבּוּר אֱמֶת שֶׁל צַדִּיק הָאֱמֶת הוּא בְּחִינַת פָּנָיו וְשִֹכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וְכוּ', וְאִיתָא שָׁם שֶׁבְּכָל סֵפֶר שֶׁל צַדִּיק יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת פָּנָיו וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת מִקְרָא מְגִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶאָרַת פְּנֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, כִּי הֵם דִּבְרֵי אֱמֶת שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת". כִּי כְּשֶׁקּוֹרִין אֶת הַמְגִלָּה וּמְפַרְסְמִין תֹּקֶף הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָֹה עַל יְדֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, עַל יְדֵי מַעֲשֵֹיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם שֶׁנָּהֲגוּ אָז בְּחָכְמָה נִפְלָאָה וּבְצִדְקוּת נוֹרָא וּבִקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, בָּזֶה מַרְאִין וּמְאִירִין אוֹר פְּנֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהוּא גָּנוּז בְּתוֹךְ הַמְגִלָּה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהוּא סֵפֶר שֶׁלָּהֶם הַקָּדוֹשׁ, עַל כֵּן עַל יְדֵי זֶה מֵאִיר עָלֵינוּ הֶאָרַת פְּנֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה תֹּקֶף הַנֵּס. (ליקוטי הלכות, תפילין ו, כז)
מן העניין לציין כאן את המסופר:
כְּשֶׁהִתְאוֹנֵן פַּעַם רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין לִפְנֵי מוֹהַרְנַ"תְּ, בְּאָמְרוֹ: חֲבָל שֶׁלֹּא זָכִיתִי אַף אֲנִי לְהַכִּיר אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ בִּגְעָרָה: וְכִי מִי הִכִּיר אֶת רַבֵּנוּ? יוֹסֵף פַּרוֹנִיק? [יוֹסֵף זֶה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ מֵהַעֲבָרַת נוֹסְעִים עַל הַגֶּשֶׁר, מֵעֵבֶר הַנָּהָר שֶׁבְּצַד עִיר רֵיירִיד לַצַּד הַשֵּׁנִי הַקָּרוֹב לְעִיר בְּרֶסְלֶב, וְהוּא גַּם הֶעֱבִיר אֶת רַבֵּנוּ, וְהִתְפָּאֵר בָּזֶה]. וְרָצָה מוֹהַרְנַ"תְּ לְהַדְגִּישׁ שֶׁעִקָּר הַכָּרַת רַבֵּנוּ אֵינָה בִּרְאִיָּתוֹ גְּרֵידָא, אֶלָּא כְּפִי יְדִיעָתוֹ אֶת רַבֵּנוּ בְּעֹמֶק וְקִיּוּם עֵצוֹתָיו וְכוּ'. (שיש"ק ב, תשלה)
הרי שיתכן מצב, שראיית פני רבינו דרך ספריו ועצותיו, עדיפה אף על ראיית פניו הק' בפועל ממש!
כיצד ניתן כיום לשמוע תורה מפיו של רבינו הקדוש?
גם "לשמוע תורה מפיו של רבינו" – ניתן לזכות בימינו אנו. שכן, על אף שאנו לומדים את דבריו מתוך הספר.
אֲבָל עַל פִּי הַמְּבֹאָר לְעֵיל מוּבָן הֵיטֵב, כִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חַי וְקַיָּם, וְהוּא מַנְהִיג אוֹתָנוּ גַּם הַיּוֹם, וְהוּא אוֹמֵר תּוֹרָתוֹ גַּם עַכְשָׁו בְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָהּ, וְאָזְנֵינוּ שׁוֹמְעִים הַתּוֹרָה מִפִּיו מַמָּשׁ! וּמִתּוֹךְ לִמּוּד הַתּוֹרָה אֲנַחְנוּ מְבִינִים כָּל מַה שֶׁעָלֵינוּ לְתַקֵּן בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.
כִּי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אָמַר תּוֹרָתוֹ גַּם בְּהַעֲלָאַת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְהִתְחַדְּשׁוּתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר וְכוּ' כַּנַּ"ל. וַהֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת כְּנוּפִים וּכְלוּלִים בְּתוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, הַכְּלוּלִים מִכָּל מִינֵי רְפוּאוֹת וִישׁוּעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְזֶה מִתְגַּלֶּה וּמִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם דֵּי הַצֹּרֶךְ כְּפִי הָאָדָם וּכְפִי הַמָּקוֹם וּכְפִי הַזְּמַן.
וְזֶהוּ מַה שֶׁכָּתַב כְּבוֹד קְדֻשַּׁת הֶחָסִיד הָאֲמִתִּי, מוֹהַרַ"ר נַחְמָן זַצַ"ל מִטּוּלְטְשִׁין, בְּמִכְתָּבוֹ לִכְבוֹד מוֹהַרַ"ר מִיכְלִי זַצַ"ל נֶכֶד אַדְמוֹ"ר מוֹהֲרַנַ"ת זִיעָ"א, בִּשְׁנַת תר"ל (הַיְנוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה אַחַר הִסְתַּלְּקוּת אַדְמוֹ"ר מוֹהֲרַנַ"ת זִיעָ"א) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "וּכְבָר מֻנָּח כְּלָל בְּיָדֵינוּ, אֲשֶׁר כָּעֵת הוּא הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל" עַיֵּן שָׁם, כִּי פָּנָיו שֶׁל רַבֵּנוּ הַנִּמְצָאִים בִּסְפָרָיו הוֹלְכִים תָּמִיד לְפָנֵינוּ לְהָאִיר לָנוּ הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה בֵּית אֵ-ל גַּם עַכְשָׁו. (שערי צדיק, חלק ד, מכתב קד)
אי לכך, גם הסגולה לזיווג הגון אשר הזכרנו לעיל, וכן שאר הסגולות הנפעלות על ידי שמיעת תורה מפי הצדיק – נפעלות על ידי הלימוד בספרי רבינו. שכן:
בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁלּוֹמְדִין תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהִמְשִׁיכָם בְּדֶרֶךְ נִפְלָא כָּזֶה, מְעוֹרְרִין סְגוּלוֹת תּוֹרָתוֹ לְתַקֵּן וְלִפְעֹל כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן וְלִפְעֹל גַּם הַיּוֹם בַּעֲדֵנוּ. וּכְשֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, אֶחָד שֶׁצָּרִיךְ לִישׁוּעָה בְּעִנְיַן זִוּוּג הָגוּן, הֲרֵי הוּא יָכוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ הַתִּקּוּן הַנִּפְלָא הַזֶּה הַשַּׁיָּךְ לִמְצִיאַת זִוּוּגוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַזְמִין לוֹ זִוּוּגוֹ הֶהָגוּן לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ שׁוֹמֵעַ אָז הַתּוֹרָה מִפִּיו שֶׁל הַבַּר דַּעַת עַצְמוֹ מַמָּשׁ!
כִּי רַבֵּנוּ הִמְשִׁיךְ פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים לְתוֹךְ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, כַּמּוּבָן וּמְבֹאָר שָׁם בְּסִימָן קצ"ב עַיֵּן שָׁם, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָתוֹ וּמְצַיְּרִים לְעַצְמֵנוּ כְּאִלּוּ בַּעַל הַשְּׁמוּעָה עוֹמֵד לְפָנֵינוּ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, וּבְלִמוּדֵנוּ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה אָנוּ מְדוֹבְבִים שְׂפָתָיו הַקְּדוֹשִׁים בַּקֶּבֶר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, וְכַמְּבֹאָר כָּל זֶה שָׁם בְּסִימָן י"ב בְּהַתּוֹרָה 'תְּהִלָּה לְדָוִד' – הֲרֵי מִכָּל זֶה נַעֲשֶׂה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ רַבֵּנוּ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עוֹמֵד וְאוֹמֵר הַתּוֹרָה לְפָנֵינוּ בְּהִתְחַדְּשׁוּת גָּמוּר, וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים תּוֹרָה מִפִּיו שֶׁל הַבַּר דַּעַת מַמָּשׁ! וְעַל יְדֵי זֶה נוֹשַׁע כָּל אֶחָד בְּמַה שֶׁצָּרִיךְ לְהִוָּשַׁע בְּרוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת. (שם)
העלאת הנפשות בעיבור, בימינו אנו
כדי להבין את עומק הדברים, ועד היכן הם מגיעים, עלינו לבאר רובד פנימי יותר בענין תורותיו של רבינו.
ושוב, כדרכם של יהודים, נפתח בקושיא, כשהפעם הקושיא חזקה בהרבה:
בליקוטי מוהר"ן מגלה לנו רבינו שבעת אמירת התורה, מעלה הצדיק את נפשות השומעים ב'עיבור', ומוריד על ידם תורה. וכלשון רבינו:
וְנֶפֶשׁ זֶה בְּחִינַת רָצוֹן, שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים לַחֲכַם הַדּוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ אֵיזֶהוּ רָצוֹן, וְהַצַּדִּיק לוֹקֵחַ כָּל הָרְצוֹנוֹת וְעוֹלֶה עִמָּהֶם, וְאַחַר כָּךְ "וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה", בִּבְחִינַת (יְחֶזְקֵאל א): "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב"; 'רָצוֹא' בַּעֲלִיּוֹת הַנְּפָשׁוֹת, 'וָשׁוֹב' בַּחֲזָרַת הַנְּפָשׁוֹת, עִם הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה. (ליקוטי מוהר"ן, יג)
העלאה זו, זמנה טרם אמירת התורה, וכפי שכותב מוהרנ"ת ב"קיצור ליקוטי מוהר"ן":
שָׁמַעְנוּ שֶׁהָעִקָּר בְּשָׁעָה שֶׁהֶחָכָם מֵכִין עַצְמוֹ לוֹמַר תּוֹרָה, שֶׁאָז צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וּלְבַקֵּשׁ לוֹ רְצוֹנוֹת טוֹבִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל הֶחָכָם לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם וּלְחַדְּשׁוֹ לְטוֹבָה כְּפִי הָרָצוֹן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אָז כַּנַּ"ל. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, תורה יג, סעיף ה)
בליקוטי הלכות, הוא אף מוסיף ומעיד:
וּכְמוֹ שֶׁרָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ אֵצֶל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁבִּתְחִלָּה בְּעֵת שֶׁהֵכִינוּ עַצְמָן לוֹמַר תּוֹרָה הָיוּ רוֹאִים מֵהֶם קְפֵידוֹת גְּדוֹלוֹת, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה דַּרְכָּם בְּכָךְ תָּמִיד. אַךְ כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת רֹגֶז וְדִין שֶׁל בְּחִינַת 'עִבּוּר'. (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, יב)
ומתוך הדברים אתה למד, שלאחר שכבר נאמרו התורות, שוב אין שייך מהלך זה של "העלאת הנפשות בעיבור", וכפי שמוהרנ"ת אכן כותב בפירוש, ב"קיצור ליקוטי מוהר"ן":
גַּם מִזֶּה תָּבִין הַחִלּוּק הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בֵּין כְּשֶׁהָאָדָם בְּעַצְמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיק בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַתּוֹרָה וּבֵין כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפִּי אַחֵר, כִּי כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ שָׁם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּהַתּוֹרָה וְנִתְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ אָז. מִלְּבַד עוֹד הַרְבֵּה חִלּוּקִים, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, שם, סעיף ו)
נמצא אם כן, לכאורה, שבימינו אנו, אין לנו אפשרות לזכות שיעלה רבינו את נפשותינו ב'עיבור' וימשיך לנו תורה מלעילא, שהרי כבר נאמרו כל תורותיו, ואף נדפסו בספר זה מאות בשנים.
אך גם כאן, בא מוהרנ"ת וכותב דברים מבהילים, לאמר: גם כיום, לאחר הסתלקותו של רבינו, ממשיך הדבר לקרות, אצל לומדי ספריו הקדושים!
וזה לשונו:
כָּל יְמֵי הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת 'יוֹם', וְאָז עִקַּר הַמְשָׁכַת הַדַּעַת וְהַתּוֹרָה שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלֵינוּ. וְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת 'לַיְלָה', וְאָז נִסְתְּמוּ תַּרְעִין דְּגַן עֵדֶן וְנִסְתַּלֵּק הַדַּעַת, אַךְ אָנוּ מְחַיִּין עַצְמֵנוּ בְּהַתּוֹרָה שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלֵינוּ בַּיּוֹם, דְּהַיְנוּ בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ. כִּי הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת מֹשֶׁה, הֵם מַמְשִׁיכִין חִדּוּשֵׁי תּוֹרָתָם עַל יְדֵי עֲלִיַּת הַנְּפָשׁוֹת כַּנַּ"ל, וְהֵם מַמְשִׁיכִים הַתּוֹרָה מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן נוֹרָא וְנִשְֹגָּב כָּזֶה, בְּשֵֹכֶל נִפְלָא כָּזֶה, עַד שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּתוֹרָתָם לְהָשִׁיב וּלְהַחֲיוֹת כָּל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁיַּעַסְקוּ בְּתוֹרָתָם לָנֶצַח. כִּי הִתְגַּלּוּת תּוֹרָתָם הָיָה עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱלוּ הַנְּפָשׁוֹת כַּנַּ"ל, וּבְגֹדֶל כֹּחָם הֶעֱלוּ גַּם אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת הָעֲתִידִין לָבוֹא בִּבְחִינַת "וְלֹא אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם וְכוּ', כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה". וְהִמְשִׁיכוּ הַתּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה כָּזֹאת, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲסֹק בְּתוֹרָתָם תָּאִיר לוֹ הַתּוֹרָה לָצֵאת מֵחֶשְׁכַת אֲפֵלָתוֹ, בִּבְחִינַת "נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶיךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי". כִּי עַל יְדֵי עוֹסְקוֹ בְּהַתּוֹרָה חוֹזֵר וְנִתְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ בִּבְחִינַת 'עִבּוּר', מֵחֲמַת שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה נִמְשֶׁכֶת מֵעֲלִיַּת הִתְחַדְּשׁוּת הַנְּפָשׁוֹת אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. וְזֶה בְּחִינַת "טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַּלַּיְלָה נֵרָהּ", שֶׁאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, דְּהַיְנוּ אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, לֹא תִּכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, מֵחֲמַת שֶׁסְּחוֹרָתוֹ דְּהַיְנוּ תּוֹרָתוֹ טוֹבָה מְאֹד, כִּי הִמְשִׁיךְ תּוֹרָתוֹ בְּשִֹכְלִיּוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה תּוֹרָתוֹ יֵשׁ לָהּ כֹּחַ לְהָאִיר גַּם בַּלַּיְלָה וְלֹא תִּכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, ה)
גם כיום – בלילה האפל שלאחר הסתלקותו של רבינו – לא כבה נרו, והעוסק בתורתו "חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור!".
הפרפראות לחכמה, בביאורו על תורה י"ג, מביא דברים אלו ומאריך בהם, כשהוא מסיים:
וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר כָּל כָּךְ בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים כָּאֵלֶּה, רַק כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִיבֵּיהּ, יָבִין וְיַשְׂכִּיל כָּל זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה מִדַּעְתּוֹ. (פרפראות לחכמה, תורה יג, אות יג)
סוף דבר הכל נשמע:
הלימוד בספרים הקדושים, הוא קשר חי עם רבינו הקדוש; דרכם הוא מעלה את נפשותינו בעיבור, דרכם אנו מסתכלים בזיו פניו הקדושות, ודרכם אנו שומעים את קולו הקדוש.
* * *
ולמעמיקים, נוסיף ונאמר, בקיצור נמרץ:
בכל תורה מתורותיו, נטע רבינו כח רוחני, לפעול על ידי לימודה את תיקוניה. כך שכשאנו לומדים תורה בליקוטי מוהר"ן ומקיימים את העצות היוצאות ממנה, אנו 'מפעילים' את התורה מחדש.
המקור לכך, הוא ב"מעשה מהאורח", שם מספר רבינו בתוך הדברים:
אַחַר כָּךְ הוֹרִיד אוֹתוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים בְּגַיְא וּמָצָא שָׁם סֵפֶר … וְהָיָה מְצֻיָּר בְּהַסֵּפֶר כֵּלִים, וּבְתוֹךְ הַכֵּלִים הָיוּ אוֹתִיּוֹת. גַּם הָיָה בְּתוֹךְ הַכֵּלִים אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַכֵּלִים, שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲשֹוֹת עַל יָדָם אֵלּוּ הַכֵּלִים. (חיי מוהר"ן, פה)
ובכך גילה לנו, שבספרו הקדוש ליקוטי מוהר"ן נמצאים 'כלים' נפלאים, כשבתוך הכלים עצמם נמצאים ה'אותיות של הכלים' אשר על ידם עושים את הכלים עצמם…
ובלשונו העמוק של רבי אברהם ב"ר נחמן:
כְּלָל הָרְבִיעִי: הוּא בִּדְבַר הַכֵּלִים הַנִּזְכָּרִים בְּחַיֵּי מוֹהֲרַ"ן, אֲשֶׁר בָּהֶם בְּעַצְמָם נִמְצָאִים כְּלֵי הַמְּלָאכָה שֶׁנִּפְעָלִים עַל יָדָם. כִּי עִקַּר כָּל הַשָּׂגָה מֵהַשָּׂגוֹתָיו, תִּתְפַּעֵל וְתִהְיֶה בְּהַתִּקוּנִים – לְהַמְשָׁכַת וְתוֹעֶלֶת הַשָּׂגוֹת הַתּוֹרָה – שֶׁנִּמְצָאִים בָּהּ בְּעַצְמָהּ. (ביאור הליקוטים, הקדמה)
ובמילים פשוטות:
כשאנו לומדים תורה בליקוטי מוהר"ן, אנו לא רק 'לומדים' אותה, אלא 'מפעילים' אותה…[ג]
האם כל אלו התיקונים שווים ממש כמו בחיים חיותו?
אחר כל הדברים האלה, עלינו להדגיש:
על אף שכל תיקוניו של רבינו – כולל ראיית פניו ושמיעת קולו – "חיים וקיימים לעד" גם לאחר הסתלקותו, הרי שאין הדבר תלוי אלא בנו; בתוקף אמונתנו, ועוצם התקשרותנו בלב שלם.
וכהדגשתו של הרה"ק מטשעהרין, לאחר שהולך ומונה כיצד נעשים כל התיקונים גם לאחר הסתלקותו של רבינו:
נִמְצָא שֶׁכָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל נַעֲשִׂין גַּם עַכְשָׁו, רַק שֶׁנַּעֲשִׂין בְּדַקוּת וְרוּחָנִיּוּת יוֹתֵר, עַל כֵּן צְרִיכִין עַכְשָׁו לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְאַמֵּץ לְהַמְשִׁיךְ הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל, עַל יְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת בְּלֵב שָׁלֵם וְנָכוֹן בְּיוֹתֵר, וְכַמּוּבָן. (פרפראות לחכמה, תורה ד, אות כו)
וְגַם זֶה מוּבָן מִמֵּילָא, כִּי הַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה, וְאַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים. וְכָל מַה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה וּמִשְׁתַּדֵּל בְּהַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בְּהִשְׁתַּדְּלוּת בְּיוֹתֵר וּבְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב וְכַוָּנָתוֹ, וּבְהִתְקַשְּׁרוּת גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, בְּוַדַּאי נִמְשָׁכִין עָלָיו כָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת יוֹתֵר.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְהַאֲמִין גַּם כֵּן שֶׁאֵיךְ שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו הֶאָרַת תִּקּוּנִים הַנַּ"ל, אֲפִלּוּ אִם הָאָדָם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא וְהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי נִמְשַׁךְ עָלָיו גַּם כֵּן אֵיזֶה הֶאָרָה מֵהַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם אֶת עַצְמוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, אֲפִלּוּ מִמַּדְרֵגָה שְׁפֵלָה שֶׁבִּשְׁפֵלוֹת. (שם, אות כט)
* * *
ביאור הדבר – כפי שהוא מוסבר בליקוטי הלכות – הוא:
בחיים חיותו של הצדיק, הרי הוא בחינת "חמה" שמאירה מעצמה, ולכן גם אם לפעמים העננים מכסים את אורו, אפשר בקל ליהנות מזיוו. אך לאחר הסתלקותו, הצדיק הוא בחינת "לבנה", אשר מילויה ומיעוטה תלויה במידת החיפוש של כל אחד ואחד.
וכלשונו של מוהרנ"ת:
אַחַר הִסְתַּלְּקוּת שֶׁל הַצַּדִּיק, הָרַבִּי הָאֲמִתִּי, צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ יוֹתֵר, כִּי אַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'חַמָּה', אֲזַי סִהֲרָא שַׁלְטָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתַּלְמִיד, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה. וְהַלְּבָנָה מִתְמַעֶטֶת וּמִתְמַלֵּאת בְּכָל עֵת, וְהַכֹּל כְּפִי עֲבוֹדַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכָּל עֲבוֹדָתֵנוּ הוּא לְמַלֹּאת פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְכוּ', וְעִקַּר מִלּוּי וְתִקּוּן הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ הוּא עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ אַחֲרֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת "וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם" שֶׁאוֹמְרִים בְּעֵת קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים בְּסוֹף בִּרְכַּת קִדּוּשׁ הַלְּבָנָה: "וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ לְמַלֹּאת פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְכוּ' וִיקֻיַּם וּבִקְשׁוּ וְכוּ'". עַל כֵּן אַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק, שֶׁאָז הוּא בְּחִינַת שְׁלִיטַת הַלְּבָנָה, צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ יוֹתֵר הֵיכָן נִמְצָא קְדֻשַּׁת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָרַבִּי הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי חַמָּה. כִּי הֲלֹא גַּם בְּחַיֵּי הַצַּדִּיק הָיוּ צְרִיכִין לְבַקְּשׁוֹ מְאֹד, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהַחַמָּה אֵין בָּהּ שׁוּם מִעוּט, אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים הִיא מִתְכַּסֵּית עַל יְדֵי עֲנָנִים הַמַּחֲשִׁיכִין אוֹר הַחַמָּה … אֲבָל בְּוַדַּאי אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ אוֹר קְדֻשַּׁת הַשְׁאָרָתוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, מֵאַחַר שֶׁאָז הוּא בְּחִינַת שְׁלִיטַת הַלְּבָנָה שֶׁמִּתְמַעֶטֶת וּמִתְמַלֵּאת, וְהַכֹּל כְּפִי תִּקּוּן אוֹ קִלְקוּל חַס וְשָׁלוֹם עַל יְדֵי מַעֲשֵֹי בְּנֵי אָדָם, כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ. וְעַל כֵּן אָז צְרִיכִין בַּקָּשָׁה וְחִפּוּשֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר אַחַר אוֹר הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, עַד שֶׁיּוֹצִיא בְּחִינַת הַלְּבָנָה מִכִּסּוּיָהּ וּפְגִימָתָהּ וְהַעְלָמָתָהּ. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יג)
אכן, לא לחינם בוכה ומתאבל מוהרנ"ת על הסתלקותו של רבינו, ומקונן מרורות:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַמְּדֵנוּ אֵיךְ לְסַדֵּר הֶסְפֵּדוֹת מָרִים עַל גֹּדֶל שִׁבְרֵנוּ אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְנוּ עַל יְדֵי לִבֵּנוּ הַזּוֹנֶה, כִּי נִלְקְחוּ מֵאִתָּנוּ כָּל מַחֲמַדֵּי עֵינֵינוּ גְּאוֹנֵי עֻזֵּנוּ עַטְרוֹת רֹאשֵׁנוּ, הוֹדֵנוּ זִיוֵנוּ פְּאֵרֵינוּ, חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, שָׁרְשֵׁי נַפְשֵׁנוּ וְרוּחֵנוּ וְנִשְׁמוֹתֵנוּ. הֲלֹא הֵמָּה אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבּוֹתֵינוּ, אוֹרוֹתֵינוּ גְּדֻלָּתֵנוּ קְדֻשָּׁתֵנוּ, תִּקְוָתֵינוּ תַּכְלִיתֵנוּ, נֶחָמוֹתֵינוּ וְשִׂמְחָתֵנוּ, תּוֹרוֹתֵינוּ תְּפִלּוֹתֵינוּ, סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ, מַה נֹּאמַר מַה נְּדַבֵּר, מִי יוּכַל לְהַעֲרִיךְ לָנוּ הֶסְפֵּדוֹת מָרִים וּמְרוּרִים כָּרָאוּי לָנוּ לְהַסְפִּיד וְלִבְכּוֹת עַל שְׁבָרִים מָרִים כָּאֵלֶּה הַנּוֹגְעִים לְכָל יִשְׂרָאֵל וּלְכָל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף, אוֹי אוֹי וַאֲבוֹי. (ליקוטי תפילות ח"ב, לג)
לא לחינם הוא אף בוכה על כך שאין לו את האפשרות לדבר עם רבינו פנים בפנים ולראותו, באמרו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָב הָרַחֲמָן הָאֱמֶת, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁכָּל חַיּוּתֵנוּ תָּלוּי בְּהַצַּדִּיקִים רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וַאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְדַבֵּר עִמָּהֶם בְּכָל פַּעַם וּלְקַבֵּל מֵהֶם דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים חֲדָשִׁים בְּכָל פַּעַם, וְלִרְאוֹת אוֹתָם בְּכָל פַּעַם. וְעַתָּה מַה נַּעֲשֶׂה?! מַה יַּעֲשׂוּ קְטַנֵּי עֵרֶךְ אֵזוֹבֵי קִיר כָּמוֹנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה מַה נִּפְעַל. (שם)
שכן, בוודאי קשה הסתלקותו של רבינו הקדוש יותר מחורבן בית אלקינו, כי "בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים בָּא הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם וְנִסְתַּלֵּק אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, ג), ותחת אשר תזרח השמש בכל תוקפה, הרי היא בבחינת "לבנה", שיש בה מיעוט ומילוי כפי מעשי הדור.
אי לכך, צריכים גם אנו, לבכות ולהתאבל על הסתרת אור שמשו של הצדיק. אך מאידך, אסור לנו להישאר בהספד. אלא עלינו להתנחם בתורתו שהשאיר אחריו, ולחזור ולהוציא את החמה מנרתיקה וכיסויה.
וכאזהרתו של מוהרנ"ת:
אָסוּר לְהִשָּׁאֵר בָּזֶה חַס וְשָׁלוֹם, רַק צְרִיכִין לִבְכּוֹת וּלְהַסְפִּיד עָלָיו מְאֹד, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה הַהֶסְפֵּד לְחַיִּים וְלֹא לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, לְתַקֵּן וְלֹא לְקַלְקֵל עַל יְדֵי זֶה, שֶׁלֹּא לוֹמַר חַס וְשָׁלוֹם שֶׁכְּבָר אָפֵס תִּקְוָה, כְּדֶרֶךְ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁאוֹמְרִים כָּךְ עַל הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיקִים, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁעַתָּה כְּבָר לֹא נִשְׁאַר לָנוּ כְּלוּם חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל בֶּאֱמֶת הֵם שׁוֹגִים בָּזֶה הַרְבֵּה הַרְבֵּה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד אֶחָד אוֹמְרִים קְצָת אֱמֶת, כִּי בְּוַדַּאי לֹא נִשְׁאַר מַמָּשׁ צַדִּיק כָּזֶה, כִּי בְּוַדַּאי כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק מֹשֶׁה לֹא נִשְׁאַר עוֹד צַדִּיק מַמָּשׁ כְּמֹשֶׁה, כִּי "פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה, אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה" וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לִשָּׁאֵר חַס וְשָׁלוֹם בָּזֶה, לוֹמַר חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמֵּחֲמַת זֶה אָפֵס תִּקְוָה, כִּי נַהֲפֹךְ הוּא, כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ לְעוֹלָם, כִּי מֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וּכְתִיב "מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדוֹר וָדוֹר". עַל כֵּן צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אַחֲרֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת מֹשֶׁה, אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְסַיֵּם בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, לְנַחֵם וּלְשַֹמֵּחַ עַצְמוֹ בְּהַשְׁאָרָתוֹ, דְּהַיְנוּ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי סְפָרָיו וְתַלְמִידָיו, כִּי מֵהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי בְּוַדַּאי נִשְׁאַר הַשְׁאָרָה טוֹבָה לָנֶצַח רַק צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יח)
וכפי שהוא כותב גם בתפילתו הנ"ל – אחר ההספדים המרים:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה שֶּׁעָבַר עָבַר. עַתָּה עַתָּה, לַמְּדֵנִי וְהוֹרֵנִי אֵיךְ לִצְעֹק וְלִזְעֹק וּלְהִתְחַנֵּן בְּאֹפֶן שֶׁאֶזְכֶּה גַּם עַתָּה לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשָּׁתָם הָעֲצוּמָה עָלַי, עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת הָרְשִׁימוּ שֶׁלָּהֶם שֶׁהִשְׁאִירוּ בָּעוֹלָם עַל יְדֵי סִפְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים וְתַלְמִידֵיהֶם הַיְקָרִים, וְגַם עַתָּה הֵמָּה שְׁכִיחֵי יַתִּיר בְּעַלְמָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ וּבִשְׁאָר סְפָרִים קְדוֹשִׁים. (ליקוטי תפילות, שם)
וכשמתנחמים, ומחפשים אחר אור הצדיק המסתתר בספריו הקדושים, חוזרים ומוציאים אותו מהסתרתו.
כִּי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן, לְנַחֵם וּלְשַֹמֵּחַ עַצְמוֹ אַחַר כָּךְ, וּלְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ לְסַלְסֵל וּלְפַלְפֵּל בְּתוֹרָתוֹ עַד שֶׁנַּחֲזֹר הַהֲלָכוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֲמִתַּת עַמְקוּת עֲצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֶׁמּוֹצְאִין אֶת הַצַּדִּיק! (ליקוטי הלכות, שם)
וכשאנו מפלפלים ומעיינים ומגלים את עומק דברי רבינו הקדוש, חוזרת החמה לזרוח במלוא עוזה! שכן:
אֵין עֹמֶק כְּעֹמֶק דְּבָרָיו הַנֶּאֱמָנִים הַיּוֹצְאִים וּמְאִירִים כַּשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם, לֵידַע וּלְהָבִין עַל יָדָם גַּם דִּבְרֵי שְׁאָר סִפְרֵי אֱמֶת, בְּאֹפֶן שֶׁגַּם הֵם יִהְיוּ לוֹ לְסַם חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְנִצְחִיִּים. (כוכבי אור, אמת ואמונה, פתיחה)
* * *
סיכומו של דבר:
אִם כִּי בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה הֶבְדֵּל בֵּין כְּשֶׁהַצַּדִּיק עַצְמוֹ הוּא בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ בְּעָלְמָא דֵּין וְהוּא נִמְצָא אִתָּנוּ וּמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ פֶּה אֶל פֶּה, וּבֵין לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כְּשֶׁמְּקַבְּלִים דַּרְכּוֹ הַקָּדוֹשׁ מִפִּי תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים אוֹ עַל יְדֵי לִמּוּד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים – אֲבָל דַּע, כִּי אַחֲרֵי הַיְגִיעָה הָרַבָּה וְהַחִפּוּשׂ הָרַב שֶׁמִּתְיַגְּעִים וּמְחַפְּשִׂים בֶּאֱמֶת לָדַעַת דַּרְכּוֹ הַקָּדוֹשׁ אֵצֶל תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים וְעַל יְדֵי הַלִּמּוּד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, זוֹכִין לְהַגִּיעַ עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר סָמוּךְ מְאֹד לְמַדְרֵגַת הַשְּׁמִיעָה מִפִּי הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ.
לֹא כֵּן, כַּאֲשֶׁר מֻסְכָּם בַּלֵּב שֶׁהַצַּדִּיק הָרַב הָאֱמֶת נִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ וּצְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וְלַעֲשׂוֹת רַבִּי וּמַנְהִיג חָדָשׁ וְהַנְהָגָה חֲדָשָׁה – אֲזַי לֹא דַּי שֶׁאֵין זוֹכִין לְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק הַדּוֹר, אֶלָּא כִּמְעַט שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר מִמֶּנּוּ, וְכָל עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה' מְקַבְּלִין צוּרָה אַחֶרֶת, וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ צוּרָה בִּלְתִּי נְכוֹנָה, ה' יְרַחֵם.
וּלְפִיכָךְ עָלֵינוּ מוּטָל לִרְאוֹת אֶת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כְּאִלּוּ הוּא עֲדַיִן אִתָּנוּ בְּחַיִּים חַיּוּתוֹ, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ לוֹמְדִים סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּדִבּוּר פִּינוּ, צָרִיךְ לִהְיוֹת נֶחְשָׁב אֶצְלֵנוּ כְּאִלּוּ בַּעַל הַשְּׁמוּעָה עוֹמֵד לְפָנֵינוּ וּמַרְצֶה אֶת דְּבָרָיו. וּמִתּוֹךְ בִּטּוּל כָּזֶה וְהִתְקַשְּׁרוּת כָּזֶה לְנִשְׁמַת רַבֵּנוּ, נִתְגַּלֶּה בֶּאֱמֶת בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד כָּל הַנִּצְרָךְ לָנוּ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה! וְרוֹאִין בְּחוּשׁ יְקַר תִּפְאֶרֶת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהִכְנִיס רַבֵּנוּ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, כְּאִלּוּ עוֹמֵד לְעֵינֵינוּ וְיוֹדֵעַ מִכָּל הֲנַעֲשֶׂה עַתָּה וּמְדַבֵּר עִמָּנוּ כָּל הַנִּצְרָךְ לָנוּ כָּעֵת. דּוֹק וְתִשְׁכַּח, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. (שערי צדיק, חלק ה, מכתב רסט)
במאמרנו הבא נבאר בס"ד גודל הכרח ההתבטלות ל"תלמידים שבכל דור", אשר בלעדיה יכולים הספרים להפוך אצל האדם לסם מוות רח"ל.
[א] ועל אף שבזעיר-אנפין בוודאי קיימת בחינה זו – של ראיית פני הצדיק – אצל כלל אנשי שלומנו שבכל דור, ואף אצל כל יהודי, וכפי שכותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות ש"אף על פי שהעיקר הוא הצדיק הדור בחינת משה שיש לו זה הכח שעל ידי ראייתו לבד מתנוצץ המח וכו' עד שיהיו זוכין על ידי זה לבחינת תחיית המתים, עם כל זה בכל אחד מישראל יש נקודה טובה שהיא בחינת צדיק בחינת 'משה' … כי כשרואין זה את זה, אזי מקבלין דין מן דין ומתנוצץ המח של כל אחד על ידי חברו" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה א). וכך גם מסופר על הרה"ק מטשעהרין ש"נוהג היה לעבור בערב ראש השנה בין אנ"ש שבאו לקיבוץ, והביט על כל אחד ואחד מהם, והיה אומר שזה בחינת 'ראיית פני הצדיק' המובא בדברי רבינו ז"ל בתורה ד' ועוד" (שיש"ק ג, שנא). אך כל זה בגדר בחינה והארה בעלמא, מצד נקודת הצדיק שבכל אחד, כמובן לכל בר דעת, ובאותה מידה מתקיים כל 'תיקון' ו'תיקון' שבתורות הספר ליקוטי מוהר"ן ע"י קיום הלכות ומצוות והנהגות שונות לאינספור, כפי שכמעט כל ספר ליקוטי הלכות בנוי ומבוסס על יסוד זה שמוכיח כיצד קיומה של כל הלכה והלכה בשולחן ערוך רומזת ומגלמת 'בחינה' מסויימת המבוארת בתורות רבינו ואכמ"ל.
[ב] וכפי שיבואר באריכות בס"ד במאמרינו על "התלמידים שבכל דור".
[ג] הרחבת הדברים וביאורם, בספר "ביאור הליקוטים המבואר" העתיד לצאת לאור בקרוב
