ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש

פרק ט' – הציון הקדוש (א)

אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם וְאַתֶּם תָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי

אחר שביארנו בארוכה ענין השארתו וחיותו של רבינו הקדוש דרך ספריו ותלמידיו הקדושים, נבוא לבאר בס"ד ענין השארתו וחיותו באמצעות ציונו הקדוש, ונראה עד כמה הוא אכן המקום שדרכו אנו מתקשרים אליו כבחיים חיותו ממש

הציון הקדוש – מקום נוכחותו של רבינו בעולם העשיה

ציונו של רבינו הקדוש באומן, אינו רק המקום בו קבור גופו הקדוש ואשר לשם באים בכדי להתפלל ולעורר את זכותו, אלא הוא המקום שבו נוכח רבינו פה בעולם הזה; כאן שורה ומאירה נפשו רוחו ונשמתו כבחיים חיותו ואף יותר; כאן אפשר לבוא לפניו, לשפוך את הלב, ולקבל עצה והדרכה, הארה וישועה.

כבר כשדיבר בחייו על קברו, הגדיר זאת רבינו כמקום שבו הוא "יישאר בינינו" ונוכל להמשיך להתקשר אליו. וכפי שמספר מוהרנ"ת:

זֶה סָמוּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִלָּדִזִין שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, בְּעֵת שֶׁדִּבֵּר עִם אַנְשֵׁי לָדִזִין מֵעִנְיַן הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁמֻּכְרָח לְהִסְתַּלֵּק עַל יְדֵי זֶה, וְדִבֵּר אָז מֵעִנְיַן קִבְרוֹ – אָז אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם (אִיךְ וִויל בְּלַייבְּן צְוִוישְׁן אַייךְ) וְאַתֶּם תָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי! (חיי מוהר"ן, קצז)

ומציין מוהרנ"ת וכותב:

וְזֶה הַדִּבּוּר יָקָר בְּעֵינַי מְאֹד, מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ זֶה הַלָּשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר "אֲנִי רוֹצֶה לִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם", כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת תְּלוּיִים בָּזֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בֵּינֵינוּ. (שם)

* * *

כדי להבין מדוע דיבור זה יקר כל כך בעיני מוהרנ"ת, ומדוע "כל העולמות תלויים בזה" – עלינו להבין את מה שהיה עלול לקרות לולי רצונו ודיבורו זה של רבינו:

הייתה יכולה להיות מציאות שרבינו לא "יישאר בינינו", וגם אם הייתה לנו גישה אל קברו, לא היה זה אלא מקום קדוש שאפשר לבוא ולהתפלל בו ולפעול ישועות, אך לא מקום שבו אפשר לבוא ולהתוועד עם רבינו; לשפוך בפניו את הלב, ולהתקשר אליו כבחיים חיותו.

זהו אכן המצב בשאר קברים – לא כל הנפטרים נמצאים על קברם, ופעמים רבות, כשבאים להשתטח על קברם, הם לא נמצאים שם כלל. וגם אם בת עומדת על ציון אביה ושופכת בפניו את לבה המר, יתכן מאד שהוא כלל לא שומע אותה…

וכמסופר בשיחות הר"ן:

כְּשֶׁהָיָה בְּאוּמַאן שָׁמַע בְּבֵיתוֹ קוֹל שֶׁל הַצּוֹעֲקִים עַל הַבֵּית עָלְמִין עַל קִבְרֵי אֲבוֹתָם, שֶׁדַּרְכָּם לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם בְּקוֹל מַר כַּנָּהוּג. וּפַעַם אַחַת שָׁמַע אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה צוֹעֶקֶת שָׁם עַל קֶבֶר אָבִיהָ: "אָבִי" "אָבִי" בְּקוֹל מַר מְאֹד, וּבִתּוֹ תִּחְיֶה הָיְתָה עוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ אָז, עָנָה וְאָמַר לָהּ: הָאִשָּׁה הַזֹאת צוֹעֶקֶת בְּכַוָּנָה הֵיטֵב "אָבִי אָבִי", אֲבָל אָבִיהָ אֵינוֹ בְּכָאן כְּלָל. וְאָמַר אָז, שֶׁטּוֹב כְּשֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵי אָבוֹת לוֹמַר לְהַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים סָבִיב סָבִיב לְקֶבֶר אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְכַיּוֹצֵא שֶׁבָּאִים אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיּוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁבָּא בְּנָם אוֹ בִּתָּם אֵלָיו. כִּי בְּוַדַּאי לֹא כָּל הַמֵּתִים נִסְתַּלְּקִים מִמְּקוֹם קְבוּרָתָם לְמָקוֹם שֶׁנִּטְרָדִים, כִּי הַרְבֵּה שְׁרוּיִים עַל קִבְרָם, עַל כֵּן טוֹב לְהוֹדִיעָם כְּדֵי שֶׁהֵם יוֹדִיעוּ לַאֲבִיהֶם וְכוּ'. (שיחות הר"ן, קנו)

אפילו בקברי צדיקים – לא תמיד נמצא שם הצדיק, ותיתכן מציאות שכשהאדם משתטח על קברם ושופך בפניהם את מר לבו, הם פשוט לא שם…[א] וכמובא בספר המידות:

כְּשֶׁהוֹלְכִין עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים, צָרִיךְ לָזֶה זְכוּת שֶׁיּוּכַל לֶאֱסוֹף רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ לַקֶּבֶר שֶׁיִּהְיֶה כְּאִלּוּ הוּא חַי, כִּי אִם אֵין זְכוּת, אֲזַי רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלִין לְמַעְלָה לְתוֹךְ שְׁאָר הַצַּדִּיקִים. (ספר המידות, צדיק ח"ב, יט)

ומאחר שכן – גם ציונו של רבינו היה יכול להיות מקום שכזה; מקום שלא תמיד רבינו נמצא שם. ואדרבה, דווקא בגלל רום מעלת נשמת רבינו העולה על כולנה, יתכן היה שתעלה ותתעלה גבוה מעל גבוה לעילא ולעילא לרום רום גבהי מרומי העולמות העליונים שבעליונים, ללא כל שייכות לארבע אמות מסויימות בעולם הגשמי.

אי לכך, כששמענו מפיו של רבינו שהוא קובע את מקום ציונו כמקום שבו הוא "נשאר בינינו" תמיד, יקר דיבור זה בעינינו עד למאד, "כי כל העולמות תלויים בזה מה שנשאר בינינו".

מעתה, כשיש לנו את הציון אצלנו, פירושו של דבר שיש לנו את רבינו אתנו, ויש לנו את האפשרות להמשיך ולהתוועד אתו כבחיים חיותו, גם לאחר הסתלקותו!

* * *

רבינו הקדוש נמצא תמיד על קברו, ולעולם אינו זז משם. כמו כן, ההימצאות שלו שם היא ממשית ומוחשית, והעומד אצל מצבת קבורתו הרי הוא כעומד ליד דלת שמצידה השני יושב רבינו ומקשיב…

וכפי שהגדיר זאת רבינו בעצמו – בסיומה של השיחה שהובאה לעיל, בה שח בפני בתו על המצב האפשרי בקברים אחרים, שם לא נמצאים הנפטרים תמיד:

וְאָמַר אָז: אֲבָל אֵצֶל הַצַּדִּיק[ב] אֵין צְרִיכִים לַחְשֹׁשׁ עַל זֶה שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁם, כִּי מִיתַת הַצַּדִּיק הוּא רַק כְּמוֹ מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אַחֵר[ג]. וְהִמְשִׁיל אָז לְבִתּוֹ עַל עַצְמוֹ: כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַתָּה בְּחֶדֶר זֶה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹצֵא מֵחֶדֶר זֶה וְנִכְנָס לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְסוֹגֵר הַדֶּלֶת אַחֲרַי, אִם אַתָּה תָּבוֹא אֵצֶל הַדֶּלֶת וְתִצְעַק "אָבִי אָבִי" וְכוּ' לֹא אֶשְׁמַע דְּבָרֶיךָ?!

כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁרָמַז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה גָּדְלָה הַמַּעֲלָה שֶׁל מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, כִּי בְּוַדַּאי יִשְׁמַע דְּבָרָיו וְיַעֲזֹר וְיוֹשִׁיעַ לוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר. וּכְבָר נִרְשְׁמוּ אֵיזֶה שִׂיחוֹת לְעֵיל, כִּי כֵן הָיָה דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ לָשׂוּחַ וּלְדַבֵּר בְּחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה, וּבִשְׁעַת הַשִּׂיחָה לֹא הֵבִינוּ כַּוָּנָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵבִינוּ לְמַפְרֵעַ כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, בִּפְרָט בְּעִנְיָן זֶה לָבוֹא עַל קִבְרוֹ שֶׁדִּבֵּר הַרְבֵּה מִזֶּה בְּפֵרוּשׁ וּבְרֶמֶז כַּמָּה פְּעָמִים. (שיחות הר"ן, קנו)

נמצאנו למדים:

ציונו של רבינו הוא המקום שבו אנו באים ועומדים על מפתן דלתו. וכשאנו שופכים את לבנו שם, "בוודאי ישמע דבריו ויעזור ויושיע לו בכל מה דאפשר".

שכן, מקום ציונו של הצדיק, הוא המקום שבו ממשיך הצדיק להיות נוכח כאן למטה בעולם העשיה, גם לאחר שנשמתו עולה לרום גבהי מרומים.

וכלשון מוהרנ"ת:

עִקַּר גְּדֻלַּת מַעֲלַת הַצַּדִּיק הִיא, שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה לְמָקוֹם שֶׁנִּסְתַּלֵּק, יִהְיֶה לְמַטָּה גַּם כֵּן לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה לְכָל דָּרֵי מַטָּה. כִּי הֶאָרַת נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק נִשְׁאֶרֶת עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמְאִירָה בְּכָל עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל. (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ה, ל)

כדי להמחיש עד כמה באמת רבינו חי ונמצא שם כפשוטו ממש, נביא את העובדה המפליאה דלהלן:

הַצַּדִּיק רַבִּי שְׁמוּאֵל אַיְיזִיק זַ"ל מִדַּאשִׁיב הָיָה מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו הַחֲשׁוּבִים שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, בִּנְסִיעוֹתָיו לְרַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהַגָּשַׁת צַלַּחַת מָרָק, אוֹ כּוֹס תֵּה, אוֹ קָפֶה, אוֹ מַיִם, וְכַדּוֹמֶה בְּכָל מִינֵי שִׁמּוּשׁ, בִּרְצוֹתוֹ לְקַיֵּם בְּרַבֵּנוּ זַ"ל מִצְוַת 'שִׁמּוּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' כְּמַאֲמָרָם זַ"ל. וְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת רַבֵּנוּ זַ"ל כְּשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ בְּאוּמַן, הָיָה נוֹהֵג לְהַעֲמִיד שָׁם כּוֹס מַיִם כְּמוֹ שֶׁנָּהַג בְּחַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים, וּמַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְלֹא הָיָה הוֹלֵךְ מֵהַצִּיּוּן עַד שֶׁרָאָה שֶׁפָּקַע וְנִבְקַע הַכּוֹס מֵעַצְמוֹ וְנִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם, אוֹ יָבְשׁוּ הַמַּיִם מֵהַכּוֹס, וְאָז יָדַע שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ בִּזְכוּת רַבֵּנוּ זַ"ל (שָׁמַעְתִּי מֵהֶחָסִיד רַבִּי אֵלִיָּהוּ חַיִּים רוֹזִין זַ"ל). (אוצר נחמני, קמח)

"כדבר איש אל רעהו"

ואכן, לאור אמונתם של אנ"ש בנוכחותו הממשית של רבינו על ציונו – בבואם לשם, עמדו ושפכו את לבם ושיחתם לפניו כבחיים חיותו, ואף יותר!

הם לא רק היו באים להתפלל ולומר שם תהילים, אלא באו להתוועד עם רבינו, ולספר לפניו את כל אשר על לבם, כפי שנכנסים לאדמו"ר חי ושופכים בפניו את הלב.

וכפי שכותב מוהרנ"ת בתפילתו:

וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת רָגִיל בְּיוֹתֵר לָבוֹא עַל צִיּוּן קִבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, וּלְהִשְׁתַּטֵּחַ שָׁם, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי לִפְנֵיהֶם בֶּאֱמֶת, כְּאִלּוּ הָיוּ בְּחַיִּים חִיּוּתָם וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר![ד] (ליקוטי תפילות, לג)

כך אכן היה נוהג מוהרנ"ת; בכל עת היה עולה לציון רבינו ומפרש לפניו שיחתו, וכשקיבל פעם מכתבים מבנו ומאנ"ש שבו כתבו לו על צרותיהם וייסוריהם, עלה לציון רבינו הקדוש וקרא בפניו את מכתביהם…

וכפי שהוא מספר בעצמו במכתבו אליהם:

הָיִיתִי קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ, וְנִתְעוֹרַרְתִּי לָזֶה עַל יְדֵי מִכְתָּבְךָ שֶׁהִכְרִיחוּנִי לֵילֵךְ הַיּוֹם לְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי שָׁם, וְהוֹצֵאתִי בְּכַוָּנָה מִכְתָּבְךָ וְנִזְכַּרְתִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בָּהֶם וְנָפַל עָלַי בְּכִיָּה, וְאָז עָזַר ה' לִי שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שִׂיחָתִי קְצָת לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם קָרִיתִי שְׁנֵי מִכְתָּבִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִפְנֵי רַבֵּנוּ זַ"ל! וּבְוַדַּאי לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְאַפֵּק מִלְּהוֹרִיד דְּמָעוֹת (עלים לתרופה, מכתב מיום תענית אסתר תקצ"ה)

הוא קרא את המכתבים שלהם לפני השם יתברך ולפני רבינו ז"ל…

כמו כן, כשעסק מוהרנ"ת בהדפסת הספר "ליקוטי תפילות" ונתקל בקשיים רבים, שלח מכתב לאומן לידיד נפשו רבי נפתלי, ואחרי שהוא מספר לו את תלאותיו וקשייו בהדפסת הספר, הוא מסיים ומבקש:

וְעָלֶיךָ אָחִי נַפְשִׁי וּלְבָבִי הַמִּצְוָה הַזֹּאת וְעַל כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַנִּלְוִים אֵלֶיךָ, שֶׁתֵּלְכוּ עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וּתְסַפְּרוּ בְּפִיכֶם לְרַבֵּנוּ זַ"ל כָּל זֶה כַּאֲשֶׁר בִּלְבַבְכֶם, וּתְבַקְשׁוּ וְתִתְחַנְּנוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּחְמֹל עַל עֲנִיּוּתֵנוּ וְשִׁפְלוּתֵנוּ, וְיִהְיֶה בְּעֶזְרֵנוּ לִגְמֹר עִסְקֵנוּ מְהֵרָה, כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן כִּי אִם עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, בְּכֹחַ וּזְכוּת אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ אוֹר הָאוֹרוֹת זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וַה' הַטּוֹב יַעֲשֶׂה. (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' וישב תקפ"ז)

ללמדך: כשהולכים "על הציון הקדוש והנורא", לא רק באים להתפלל ולהתחנן, אלא באים גם לספר בפני רבינו את כל אשר בלבבנו… שכן, זהו המקום בו בחר רבינו "להישאר בינינו", ושם הוא נמצא תמיד.

כך גם נזכר שוב ושוב במכתביהם של אנ"ש, כשהם כותבים אודות השתטחותם על ציון רבינו. והרי לדוגמא מכתבו של רבי יהודה לייב צֶרְטְנֶר שכותב מאומן לרבי שמואל הורביץ:

אָנוּ הוֹלְכִים בְּכָל יוֹם עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְשׁוֹפְכִים לִבֵּנוּ קְצָת לְפָנָיו זַ"ל, וּבְפֵרוּשׁ אֲנִי מַזְכִּיר אֶת כְּבוֹדְכֶם בְּכָל פַּעַם עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין שׁוֹכְחִים אֶתְכֶם. (שארית ישראל, מכתב קלה)

גם רבי לוי יצחק בנדר כותב מאומן לרבי שמואל הורביץ:

אַךְ אַשְׁרֵינוּ מַה שֶׁאָנוּ זוֹכִים עַל כָּל פָּנִים לְדַבֵּר לִפְנֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל אֵיזֶה דִּבּוּרִים, לוּלֵא זֹאת כְּבָר הָיָה מַה שֶׁהָיָה. (מכתב רלו"י בנדר לרש"ה)

וכשהיה בא בפניהם מישהו שהתמודד עם לבטים וייסורי נפש, שלחו אותו לעלות אל הציון הקדוש, ושם יספר את כל אשר על לבו.

וכפי שסיפר, לדוגמא, רבי לוי יצחק בנדר:

בְּטֶעפְּלִיק הָיָה יְהוּדִי רָחוֹק מְאֹד מִיַּהֲדוּת, שָׁעַן בְּמִקְצוֹעוֹ. כְּשֶׁפָּרְצָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה, רָצוּ לְגַיְּסוֹ לַצָּבָא. הוּא בָּרַח וְהִסְתַּתֵּר אֶצְלֵנוּ בַּקְלוֹיז בְּאוּמַן. חִפְּשׂוּ אַחֲרָיו וְלֹא מְצָאוּהוּ. תּוֹךְ כְּדֵי הַסְתָּרָתוֹ, כְּתוֹצָאָה מִמְּרִירוּתוֹ הַקָּשָׁה, מִבְּדִידוּתוֹ וּמֵהַפַּחַד שֶׁהָיָה שָׁרוּי בּוֹ, נִתְעוֹרְרוּ בּוֹ הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וְרָצָה מְאֹד לְהָשִׂיחַ לִבּוֹ בִּפְנֵי אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לוֹ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. אַךְ הַלָּה נִרְתַּע, סֵרֵב וְהִתְעַקֵּשׁ מְאֹד וְאָמַר: אָסוּר לִי לִשְׁמוֹעַ מִמְּךָ שׁוּם מִילָה שֶׁל 'וִדּוּי דְּבָרִים'. אִם רְצוֹנְךָ לְהָשִׂיחַ לִבְּךָ, עֲלֵה אֶל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְשָׁם תִּשְׁפֹּךְ אֶת לִבְּךָ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. הַלָּה קִבֵּל אֶת הָעֵצָה, וְהֵחֵל לַעֲלוֹת לַצִּיּוּן וְהִשִּׂיחַ לִבּוֹ בִּבְכִיָּה. כָּכָה נָהַג כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לְבַעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר, מַמָּשׁ צַדִּיק וְאִישׁ קָדוֹשׁ. (דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה כח)

* * *

כאן המקום לציין ולהדגיש:

אין אנו "מתפללים" לפני רבינו הקדוש, ואין אנו טועים להפוך אותו לישות בפני עצמו, ול"אמצעי" בינינו לבין השם יתברך חס ושלום[ה]. אלא אנו "שופכים" לפניו את לבנו, ו"מספרים" לו על צרתנו ומצוקתנו, ומעוררים את רחמיו שימליץ טוב בעדנו.

וכפי שאפשר לראות במכתביו של מוהרנ"ת, שכשהוא מספר על תפילתו בציון רבינו, הוא מבדיל ומבחין בין "תפילה" – אשר היא שייכת רק כלפי הקב"ה[ו], ובין "שיחה" – ענין השייך ומומלץ גם לפני הצדיק.

וכפי שראינו לדוגמא במכתב שצוטט לעיל, שם הוא כותב: "שתלכו על ציון הקדוש והנורא 'ותספרו' בפיכם לרבינו זכרונו לברכה כל זה כאשר בלבבכם, 'ותבקשו ותתחננו' להשם יתברך שיחמול על עניותנו ושפלותנו". הרי לנו מפורש שכשהוא מדבר מרבינו הוא כותב "ותספרו בפיכם לרבינו ז"ל כל זה כאשר בלבבכם", וכשהוא מדבר מהקב"ה הוא כותב: "ותבקשו ותתחננו להשם יתברך".

כשאותה הבחנה חדה, בולטת ביותר ב"תפילה" (ליקוטי תפילות, חלק ב, תפילה לג) בה פונה מוהרנ"ת להשי"ת ולרשב"י בסירוגין; להשי"ת הוא "מתפלל" ואילו לרשב"י הוא "מספר"!

ולשפוך את הלב ולספר בפני רבינו את העובר עלינו – אין בכך שום חשש וסרך של "ודורש אל המתים"[ז], וכפי שהיה גם האריז"ל נוהג לדבר עם הצדיקים על קברם "כדבר איש אל רעהו" (כפי שיובא להלן מספר "שער הגלגולים" ו"עמק המלך").

דע לפני מי אתה עומד

אמונתם של אנ"ש בנוכחות רבינו בציונו, גרמה להם להתנהג שם במורא ופחד, והיה הדבר ניכר בעליל בצורת ואופן התנהגותם בהיכל הציון. על דרך מה שכתב הרמב"ם:

כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ, כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל. וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו, כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ.

(לשון הרמב"ם, הובא בשו"ע או"ח סימן א סעיף א, בהג"ה)

הדוגמאות לכך – מסיפורים על אנ"ש משך כל הדורות – רבות הן, ולא נביא אלא שניים מהם:

הָיָה פַּעַם רַבִּי יִצְחָק בֶּן מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל לָבוּשׁ בְּאֵיזֶה בֶּגֶד שֶׁהָיָה קָרוּעַ מְעַט, וְחָפֵץ הָיָה לָלֶכֶת לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר מֵהַצִּיּוּן יִתְפְּרֵהוּ לְנָכוֹן. כְּשֶׁשָּׁאַל עַל כָּךְ אֶת אָבִיו זַ"ל אָמַר לוֹ: רִאשׁוֹנָה לֵךְ וּתְפֹר אֶת הַבֶּגֶד, וְאַחַר כָּךְ עֲלֵה לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ! (שיש"ק ה, צה)

מוהרנ"ת ראה בכך 'פחיתות הכבוד', להיכנס להיכל ציונו של רבינו ולעמוד לפניו בבגד קרוע…

סיפור נוסף:

הָיָה אֵיזֶה זְמַן, שֶּׁהַמַּפְתֵּחַ שֶׁל בֵּית צִיּוּן רַבֵּנוּ הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן רַבִּי נַחְמָן זַ"ל, וְסִפֵּר בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל הָרַב מִטְּשֶׁערִין וּמֵהַרְגָּשָׁתוֹ בִּקְדֻשַּׁת הַצִּיּוּן, שֶׁבָּא פַּעַם לְאוּמַן וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּפְתַּח לוֹ אֶת בֵּית הַצִּיּוּן וְהָלַךְ עִמּוֹ וּפָתַח לוֹ, וְרָאָה אֵיךְ שֶׁנֶּעֱמַד הָרַב וְאָמַר אֶת הַ'תִּקּוּן הַכְּלָלִי' בְּקוֹל חֲרִישִׁי, כְּשֶׁהַתִּקּוּן בְּיָדָיו מְכַסֶּה אֶת פָּנָיו, וְעָמַד וּבָכָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּרְטְבוּ פָּנָיו לְגַמְרֵי לְרֹב שֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. וְאַחַר כָּךְ, אַחַר שֶׁעָמַד כָּךְ מֶשֶׁךְ זְמַן רַב, הוֹצִיא מִטְפַּחַת מִכִּיסוֹ וּפְרָסָהּ עַל הָרִצְפָּה וְהִתְיַשֵּׁב עָלֶיהָ, וְהִמְשִׁיךְ בִּתְפִלָּתוֹ. וְסִיֵּם וְאָמַר רַבִּי אַבְרָהָם בְּעֶצֶב: אוּן הַיינְט נֶעמְט מֶען בֵּיינְקְלַאךְ = וְהַיּוֹם לוֹקְחִים לַצִּיּוּן כִּסְאוֹת… (שיש"ק ג, שעב)

אנ"ש של פעם התביישו להיכנס לתוככי היכלו של רבינו ולהתיישב בפניו על כיסא…

* * *

כל כך הקפידו אנ"ש לשמור על רגשי יראת הכבוד והרוממות בהיכלו של רבינו, עד כדי כך שנזהרו והזהירו לא לשהות זמן רב מדי באומן, כדי שלא יבואו להקל ראש בקדושת הציון.

וכמסופר:

בָּא פַּעַם רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זַ"ל לְאוּמַן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּיר וְנִשְׁאַר לִשְׁהוֹת שָׁם מֶשֶׁךְ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וְהָיָה חָפֵץ לְהִשָּׁאֵר שָׁם גַּם לַשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי, מֵחֲמַת שֶׁחָל אָז לַ"ג בָּעוֹמֶר בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן: "סַע וַחֲזוֹר לְבֵיתְךָ, וְאַל תִּשְׁמַע לְקוֹל הַמְּיַעֲצִים לְךָ לְהִשָּׁאֵר אֶלָּא חֲזוֹר לְבֵיתְךָ וּכְשֶׁתִּכְסֹף לְהִשְׁתַּטֵּחַ שׁוּב עַל הַצִּיּוּן, תַּחֲזוֹר וְתָבוֹא שׁוּב". כִּי הִקְפִּיד לְקַיֵּם צִוּוּיוֹ שֶׁל אָבִיו רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער זַ"ל שֶׁלֹּא נָתַן לַסָּרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ לִשְׁהוֹת בְּאוּמַן יוֹתֵר מִשְּׁנֵי שָׁבוּעוֹת בִּרְצִיפוּת, מֵחֲמַת שֶׁלְּרֹב הַשְּׁהִיָּה נַעֲשָׂה קַל בְּעֵינֵי הָאָדָם קְדֻשַּׁת הַמָּקוֹם. (שיש"ק ג, תמב)

הם ידעו גם ידעו שההתנהגות בציון רבינו בקלות ראש, אסורה ומסוכנת. וכאזהרת חז"ל:

הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף. (מסכת אבות, פרק ב, משנה י)

ופירש הרע"ב מברטנורא:

הֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן – שֶׁלֹּא תִּנְהַג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ: שֶׁלֹּא תִכָּוֶה – שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל יָדָן. (רע"ב ברטנורא, שם)

ואכן, גם בציון רבינו היו כאלו שנכוו ונענשו רח"ל, עקב זלזולם בקדושת הציון, וכפי שאמר רבי אברהם ב"ר נחמן:

בְּצִיּוּן רַבֵּנוּ רָאִינוּ מוֹפְתִים וּפְסָקִים [רָאִינוּ מוֹפְתִים, אַךְ רָאִינוּ גַּם עֳנָשִׁים]. וְהוּא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נִזְהָרִים הַמִּשְׁתַּטְחִים בִּקְדֻשַּׁת הַצִּיּוּן. (שיש"ק ג, תצד)

שכן, רבינו נוכח בציונו, ויש להתנהג שם במורא וכבוד כפי שמתנהגים בהיכלו של רבי חי.

נוכחות נשמת הצדיק בקברו ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל

כדי להעמיק בהבנת ענין נוכחותו של הצדיק בקברו, נבאר בקצרה את שורשי הסוגיא כפי שהיא מבוארת בכתבי האריז"ל [אליו גם מַפְנֶה מוהרנ"ת בדבריו בליקוטי הלכות].

ובכן, בספר 'עץ חיים' כותב האריז"ל כך:

וְהִנֵּה בְּמוֹת הַצַּדִּיק; הַנַּרַ"ן שֶׁלּוֹ מִצַּד אֲצִילוּת עוֹלִין אֶל אֲצִילוּת, וּנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ דִּבְרִיאָה עוֹלָה לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וְרוּחַ דִּיְצִירָה בְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ, וְנֶפֶשׁ דְּעֲשִׂיָּה נִשְׁאֶרֶת בַּקֶּבֶר, וּכְשֶׁמִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר עוֹלָה גַּם הַנֶּפֶשׁ הַהִיא לְמַעְלָה וְנִשְׁאֶרֶת הַהוּא הֶבֶל דְגַּרְמֵי עַל אִינוּן גַּרְמֵי דְאִשְׁתָּאַרוּ בְּקִבְרָא כַּנִּזְכָּר [בַּזֹּהַר] פָּרָשַׁת שְׁלַח. (עץ חיים, שער כב, פרק ב)

הרושם שנוצר מדברים אלו הוא, שבציונו של הצדיק לא נמצאים נפשו רוחו ונשמתו, אלא רק המדרגה הנמוכה של ה"הבלא דגרמי" = "ההבל שעל העצמות".

אמנם, רושם זה אינו נכון. שכן, בשונה משאר בני אדם אשר אצלם יש נתק מסוים בין ה"הבלא דגרמי" לבין הנפש הרוח והנשמה, הרי שאצל הצדיק, מקושר ה"הבלא דגרמי" בחד קטירא לשורש חיותו. כך שכשאנו אומרים שבציונו נמצא ה'הבלא דגרמי', אנחנו אומרים בעצם שכל כולו נמצא שם.

וכפי שמבאר ומוהרנ"ת וכותב:

בֶּאֱמֶת הַצַּדִּיק גַּם בְּעֵת מִיתָתוֹ וְהִסְתַּלְּקוּתוֹ מַמָּשׁ אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עֲדַיִן נִשְׁאָר בְּהֶעְלֵם חַיּוּת נִפְלָא בְּתוֹךְ גּוּפוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא שֶׁהוּא בְּחִינַת 'הַבְלָא דְּגַרְמִי' שֶׁנִּשְׁאָר אֲפִלּוּ אֵצֶל כָּל אָדָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עָנְשׁוֹ וּשְֹכָרוֹ. אַךְ אֵצֶל אָדָם פָּשׁוּט, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמֵּת עִם עֲבֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, בְּלֹא תְּשׁוּבָה, אֲזַי זֶה הַחַיּוּת נֶעֱקָר מִשָּׁרְשׁוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְחַבֵּר הַנֶּפֶשׁ עִם הָרוּחַ וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כָּרֵת חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה עִקַּר עָנְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, רַק שֶׁאֵינוֹ מְזֻכָּךְ כָּרָאוּי, הוּא צָרִיךְ לִסְבֹּל יְגִיעוֹת וּמְרִירוּת הַרְבֵּה קֹדֶם שֶׁזּוֹכֶה לַחֲזֹר וּלְקַשֵּׁר זֶה הַחַיּוּת לְשָׁרְשׁוֹ.

אֲבָל הַצַּדִּיק, בִּפְרָט הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה שֶׁזִּכֵּךְ עַצְמוֹ מִכָּל וָכֹל, הוּא אֵינוֹ מֵת כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן קְרוּיִים חַיִּים. כִּי גַּם אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ מְקֻשָּׁר וּמְיֻחָד בְּחִינַת חַיּוּת גּוּפוֹ, שֶׁהוּא 'הַבְלָא דְּגַרְמִי' בְּעֶצֶם חַיּוּת דִּקְדֻשָּׁה, וּמְקֻשָּׁר וּמְיֻחָד כָּל חַיּוּתוֹ עַד לְעֵלָּא לְעֵלָּא וְכוּ'. וְאָז הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו מֵחֲמַת שֶׁאָז עוֹלֶה בְּכָל פַּעַם לְמַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת וְנִפְלָאוֹת וְנִשְֹגָּבוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן הַכֹּל. וְזֶה בְּחִינַת מַעֲלַת קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים, כִּי שָׁם עַל קִבְרוֹ שׁוֹרָה הַשְׁאָרַת נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. (ליקוטי הלכות, הכשר כלים ד, ז)

כך שלאמתו של דבר, נמצא הצדיק על ציונו כבחייו ממש ואף יותר, ואפשר לראותו ולדבר אתו. וכפי שאכן מובא כמה פעמים בכתבי האריז"ל, שהיה רואה את נשמות הצדיקים על קברם, והיה מדבר עמהם ולומד אתם…

כך כתוב לדוגמא ב'שער הגלגולים':

וְעַתָּה אֶכְתֹּב מְקוֹם קִבְרוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּפִי אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי מִמּוֹרִי זלה"ה. וּכְבָר הוֹדַעְתִּיךָ כִּי הוּא הָיָה רוֹאֶה וּמִסְתַּכֵּל בְּנִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּהְיוֹתוֹ עַל קִבְרֵיהֶם, שֶׁשָּׁם נַפְשׁוֹתֵיהֶם עוֹמְדוֹת כַּנּוֹדָע, גַּם מֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ בְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הָעוֹמֵד עַל הַקֶּבֶר שֶׁלּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה יוֹדֵעַ קֶבֶר כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהֶם, וְלוֹמֵד מֵהֶם כַּמָּה סִתְרֵי תּוֹרָה. (שער הגלגולים, הקדמה לז)

ובכל עת שהיה האריז"ל חפץ לשוחח עם הצדיקים, היה משתטח על קברם ושם היה מדבר איתם "כאשר ידבר איש אל רעהו". וכמסופר:

שֶׁכָּךְ הָיָה דַּרְכּוֹ תָּמִיד, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מִצְטָרֵךְ לְדַבֵּר עִם נָבִיא אוֹ תַּנָּא אֶחָד, הָיָה הוֹלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וּמִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְשָׂם פִּיו עַל פִּיו כְּעִנְיַן אֱלִישָׁע עִם חֲבַקּוּק. וּמְכַוֵּן בְּיִחוּד הַשֵּׁם, וּמַעֲלֶה נַרַ"נ וּנְשָׁמָה לִנְשָׁמָה שֶׁל אוֹתוֹ הַצַּדִּיק, בְּסוֹד מַ"ן הַנֶּפֶשׁ אֶל הַשְּׁכִינָה, וְהָרוּחַ אֶל זְעֵיר אַנְפִּין, וְהַנְּשָׁמָה אֶל הַבִּינָה, וּנְשָׁמָה לִנְשָׁמָה בָּא וּמְקַשֵּׁר נַרַ"ן שֶׁל הַצַּדִּיק, וְגוֹרֵם יִחוּד הָעֶלְיוֹן. וְעַל יְדֵי זֶה הַיִּחוּד גּוֹרֵם שֶׁנִּשְׁמַת אוֹתוֹ הַצַּדִּיק מִתְחַדֵּשׁ עָלֶיהָ אוֹר חָדָשׁ, נוֹבְלוֹת שֶׁל טַל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, נוֹסַף הַרְבֵּה מִמַּה שֶׁהָיָה לוֹ כְּבָר, וּבָזֶה הוּא מְחַיֶּה עֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת הַשּׁוֹכְנִים בַּקֶּבֶר, וְיוֹרְדִים נַרַ"ן שֶׁל אוֹתוֹ הַצַּדִּיק בְּתוֹךְ הָעֲצָמוֹת, וְהוּא חַי מַמָּשׁ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וּמְגַלֶּה לוֹ כָּל רָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ. (עמק המלך, הקדמה השלישית, פרק ה)

* * *

בדברי האריז"ל מבואר, שעל אף שחיותו של הצדיק היא תמידית ונצחית, הרי שכשבאים ומשתטחים על קברו, מעוררים וממשיכים את חיותו בעולם הזה ביתר שאת ויתר עז. שכן, השתטחות האדם על קבר הצדיק גורמת שגם הוא תשתטח נפשו ותתפשט בעצמותיו הקדושות, ובכך הוא חוזר לחיות "כאילו הוא חי בגוף ונפש" ממש. וכלשון האריז"ל:

דַּע כִּי בְּכָל הַיִּחוּדִים שֶׁבָּעוֹלָם, אִם מְיַחֵד אוֹתוֹ בְּהִשְׁתַּטֵחַךָ עַל קֶבֶר הַצַּדִּיק מַמָּשׁ, צָרִיךְ שֶׁתְּכַוֵּן כִּי עַל יְדֵי הִשְׁתַּטְחוּתְךָ עָלָיו, אַתָּה גּוֹרֵם שֶׁגַּם הַצַּדִּיק הַהוּא גַּם כֵּן יִשְׁתַּטֵחַ נַפְשׁוֹ, וְתִתְפַּשֵּׁט בְּעַצְמוֹתָיו אֲשֶׁר שָׁם בַּקֶּבֶר, וְחוֹזֵר לִחְיוֹת, וְנַעֲשִׂים עַצְמוֹתָיו בְּחִינַת גּוּף אֶל הַנֶּפֶשׁ הַמִּשְׁתַּטַחַת וּמִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכָם, וְזוֹ הַנֶּפֶשׁ הִיא אוֹתָהּ הַנִּשְׁאֶרֶת בַּקֶּבֶר כַּנּוֹדָע, בְּסוֹד "וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל" (אִיּוֹב י"ד). וַהֲרֵי הַצַּדִּיק הַהוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּאִלּוּ הוּא חַי בְּגוּף וְנֶפֶשׁ! (שער רוח הקודש, דף כד ע"א)

כך גם כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות:

וְעַל יְדֵי שֶׁכָּל אֶחָד בָּא עַל קֶבֶר הַצַדִּיק הָאֱמֶת, עַל יְדֵי בְּכִיָּתוֹ וּתְפִלָּתוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן שָׁם, עַל יְדֵי זֶה חוֹזֵר וּמְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וּמֵאִיר בְּיוֹתֵר לְמַטָּה בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי! כִּי 'צַדִּיקַיָּא שְׁכִיחֵי יַתִּיר בְּהַאי עָלְמָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ' כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְנִתְקַשֵּׁר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק בְּיוֹתֵר בְּזֶה הָעוֹלָם, וְנִמְשָׁכִין כָּל הָעוֹלָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. (ליקוטי הלכות, קרחה וכתובת קעקע ג, ד)

כשבדבריו מודגש, שלאו דווקא ההשתטחות בפישוט ידיים ורגליים מתוך ייחודים גורמת לתחיית הצדיק בקברו, אלא אף גם עצם ההגעה אל הצדיק והבכייה והתפילה על ציונו (וכפי שיבואר עוד להלן).

הייחודים על קבר הצדיק

מאחר שהצדיק 'חי' בקברו, וניתן לדבר אתו 'כדבר איש אל רעהו' – ניתן גם לשאול ממנו שאלות ולקבל תשובות; להציע ספקות ולקבל הכרעות ברורות.

ואכן, האריז"ל גילה 'יחוד' מיוחד, אותו מייחדים על קברו של הצדיק, כשבכח 'יחוד' זה ניתן לשוחח עם הצדיק ואף לשאול אותו שאלות.

ב"שער הכוונות" מזכיר רבי חיים וויטאל שיש לו 'יחוד' שכזה בכתב יד של מורו האריז"ל, וכותב:

וְכַמְּבֹאָר אֶצְלִי בַּיִּחוּד מִכְּתַב יַד מוֹרִי זַ"ל עַל עִנְיַן הִשְׁתַּטְחוּת עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים לְדַבֵּר עִמָּהֶם. (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע, דרוש ו)

ובספר "שער רוח הקודש" הוא אכן מעתיק את כל ה'יחוד' באריכות, מתוך כתב יד האריז"ל. כשבתוך היחוד אף מצוין המקום בו ניתן לשאול את הצדיק שאלות… והרי קטע קצר מתוך היחוד:

עַתָּה תְּכַוֵּן לְהַעֲלוֹת מַ"ן אֶל הַמַּלְכוּת כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל הָרִי"ו הַנִּזְכָּר, וּתְכַוֵּן לְהַעֲלוֹת נַפְשְׁךָ כְּלוּלָה בְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הַהוּא. וְזֶה בְּכֹחַ מְסִירַת נַפְשְׁךָ לְמִיתָה, וְאָז תְּכַוֵּן בִּשְׁאֵלָתְךָ שֶׁתִּרְצֶה לֵידַע! וּבַתֵּבוֹת 'לְעוֹלָם וָעֶד' תְּכַוֵּן שֶׁאָז נִמְשַׁךְ וְנִתַּן בָּהּ הָרִי"ו הַתַּחְתּוֹן מִן זְעֵיר אַנְפִּין אֶל נוּקְבֵיהּ.

(שער רוח הקודש, דף מט ע"ב)

ואכן, באמצעות 'יחוד' זה, ניתן לקבל הדרכה ברורה מהצדיקים אשר בארץ המה "ויודיעוהו דברים אמיתיים, לא יחטיאו השערה", וכדברי האריז"ל:

עִנְיַן דְּבֵקוּת עִם הַצַּדִּיקִים וְהִשְׁתַּטְּחוּת עַל קִבְרָם לְאֲדְבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא וְנַפְשָׁא בְּנַפְשָׁא, וּלְהִזְדַּכֵּךְ זִכּוּךְ רַב וּלְהִתְקַדֵּשׁ קְדֻשָּׁה נִפְלָאָה, וּלְהִתְעַנֵּג עֹנֶג עָצוּם לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', לָדַעַת אֵיזֶה דֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר בְּכָל מַעֲשָׂיו, וְיוֹדִיעוּהוּ דְּבָרִים אֲמִתִּיִּים לֹא יַחְטִיאוּ הַשַּׂעֲרָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה וּבַעֲנָוָה וּבְיִרְאַת חֵטְא. וְיָשִׂים הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא לְנֶגְדּוֹ תָּמִיד. לְיַחֲדָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם ו' עִם ה' עַל יְדֵי י' וה'. (שער רוח הקודש, דף לט ע"ב)

אמנם, דבר זה אינו מושג אלא באמצעות 'יחודים' הנעשים מתוך התפשטות הגוף, וגם אז אין האדם משיג אלא לפי מדרגתו, וכפי אשר הוא זוכה לדבק את נפשו רוחו ונשמתו לנפש רוח ונשמה של הצדיק.

וכפי שכתב האריז"ל בכתב ידו, בסיום הייחוד:

וּתְכַוֵּן לְדַבֵּק נִשְׁמָתוֹ עִם נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הַהוּא בִּשְׁעַת יִחוּד נִשְׁמָתוֹ, וְכֵן כְּשֶׁתְּכַוֵּן בְּיִחוּד רוּחַ הַצַּדִּיק הַהוּא, וְכֵן בְּנַפְשׁוֹ, וְאָז יִדְבְּקוּ כֻּלָּם בַּצַּדִּיק הַהוּא, וְיִזְכֶּה לָדַעַת כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְכָל אֲשֶׁר יִשְׁאַל. וְעִנְיָן זֶה צָרִיךְ כַּוָּנָה גְּדוֹלָה, וְשֶׁיְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל מַחֲשָׁבָה, וְשֶׁיִּפְשֹׁט גּוּפוֹ מֵעַל נִשְׁמָתוֹ, פֶּן יִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וְדַע כִּי אִם זָכָה הָאָדָם לְנַרַ"ן וּנְשָׁמָה לִנְשָׁמָה, הִנֵּה כֻּלָּם יִדְבְּקוּ בַּצַּדִּיק הַהוּא וְיַשִּׂיג הַשָּׂגָה עֲצוּמָה עַד לְהַפְלִיא. וְאִם לֹא זָכָה כִּי אִם אֶל הַג', אוֹ אִם עַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָּא, תִּתְמַעֵט הַשָּׂגָתוֹ לְפִי עֶרְכּוֹ, וּכְפִי גֹּדֶל חֲסִידוּתוֹ כֵּן תִּגְדַּל הַשָּׂגָתוֹ וּדְבֵקוּתוֹ[ח]. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתוֹ, וִיקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, אָמֵן נֶצַח סֶלָה וָעֶד. (שער רוח הקודש, דף מ ע"ב)

אמנם, כבר גילה לנו מוהרנ"ת שגם מי שאינו בר-הכי ואינו יודע להדביק את רוחו נפשו ונשמתו ברוח נפש ונשמת הצדיק על ידי 'יחודים', יכול גם הוא לזכות לכך, על ידי שיבוא בתמימות ובפשיטות על קברו של הצדיק וישפוך שם את לבו בתפילות ותחנונים, בכיסופים וגעגועים.

וזה לשון קדשו:

כָּל צַדִּיק הָאֱמֶת זוֹכֶה לְפִי בְּחִינָתוֹ לִבְחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף בִּשְׁעַת הִסְתַּלְּקוּתוֹ. וּכְשֶׁבָּאִין עַל קִבְרוֹ וּמִשְׁתַּטְּחִין עָלָיו אֲזַי נִכְלָלִין בּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה נִכְלָלִין עִם נֶפֶשׁ הַצַּדִּיק בְּהָאוֹר הָאֵין סוֹף. בִּבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא, בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל כָּל הָרַע וְנִתְכַּפְּרִין כָּל הָעֲווֹנוֹת. וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לִזְכּוֹת לְהַשָּגוֹת גְּדוֹלוֹת, מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא וְכוּ', כַּמּוּבָא בְּשַׁעַר הַיִּחוּדִים, כִּי עַל יְדֵי הָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מִבְּחִינַת הַבִּטּוּל שֶׁהוּא בְּחִינַת הִשְׁתַּטְּחוּת כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהַשָּגַת הַתּוֹרָה, כִּי הָרְשִׁימוּ מֵאִיר אֶל הַדַּעַת וְכוּ' כַּנַּ"ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ בַּר-הָכִי וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאַדְבָּקָא רוּחָא בְּרוּחָא וְכוּ', אַף עַל פִּי כֵן נַעֲשֶׂה כָּל זֶה מִמֵּילָא עַל יְדֵי שֶׁבָּא עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת וְנִכְלָל בָּהֶם בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, עַל יְדֵי רִבּוּי הַתְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת שֶׁמַּרְבִּין לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵיהֶם וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ שָׁם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי אֲשֶׁר יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת, וּמְבַקֵּשׁ וּמִשְׁתּוֹקֵק וּמִתְגַּעְגֵּעַ לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וְלִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְכִרְצוֹן הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים. עַל יְדֵי זֶה הוּא נִכְלָל בָּהֶם, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא נִכְלָל בָּאֵין סוֹף וְכַנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל כָּל הָרַע וְזוֹכִין לְכָל טוֹב וְכַנַּ"ל, אָמֵן. (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ג, ט)

ואכן, לעובדא ולמעשה לא הייתה צורת עבודתם של אנ"ש על הציון בייחודים וכוונות[ט], אלא היו משתטחים על הציון הקדוש בתפילות ותחנונים, מתוך כיסופים וגעגועים וזעקות מעומק הלב.

וכפי שכותב הרב מטשעהרין בנחרצות:

עִנְיַן הַהִשְׁתַּטְחוּת עַל קִבְרֵי הַצַּדִּיקִים וּלְכַוֵּן בָּזֶה כַּוָּנוֹת וְיִחוּדִים כַּיָּדוּעַ – דָּבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְמַנֵּנוּ כְּלָל, כִּי אִם אֶפְשָׁר לִיחִידֵי סְגוּלָה הַמֻּפְלָגִים בְּמַעֲלָה מְאֹד. כִּי כְּבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם מַה שֶׁצִּוָּה הָאֲרִ"י זַ"ל לְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים לְבִלְתִּי לַעֲסֹק בָּזֶה אַחַר פְּטִירָתוֹ, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ. וְאֵין לָנוּ רַק לְכַוֵּן כִּפְשׁוּטוֹ – לְהַרְבּוֹת שָׁם בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים, וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים שָׁם אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּעַצְמָם שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בַּעֲדֵנוּ וִיעוֹרְרוּ רַחֲמִים גְּדוֹלִים אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. (קונטרס ההשתטחות, אות כ)

וחובה להדגיש:

צורת עבודה תמימה ופשוטה זו ללא כל "כוונות וייחודים", שבה נהגו אנ"ש בכל הדורות, אינה חלילה דרגת עבודה פחותה ונחותה יותר, שרק מחמת ההתחשבות במצב "ירידת הדורות" עולה גם היא "בדיעבד" לרצון. אלא היא היא צורת העבודה הרצויה והמושלמת ביותר, מעיקרא ולכתחילה, והיא העולה על כולנה!

ועוד חזון למועד לבאר ענין זה בהרחבה וביסודיות, באחד ממאמרינו הבאים בס"ד.

* * *

אי"ה במאמרנו הבא, נבאר בס"ד את הדרך המעשית, כיצד יכולים גם אנו 'לתקשר' עם רבינו על ציונו ולקבל ממנו תשובות על שאלותינו וספקותינו.

אך לענין מאמרנו זה למדנו מכל הנ"ל, שהציון הקדוש הוא המקום בו נוכח רבינו כאן בעולם העשיה וממשיך לנהל ולכוון את קהל עדתו.

ועד עצם היום הזה מתקיים לעינינו החזון: "אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר בֵּינֵיכֶם, וְאַתֶּם תָּבוֹאוּ עַל קִבְרִי!" – רבינו נשאר בינינו, ואנחנו באים על קברו…

"בכל עת שהיה צר לו בעבודתו"

ואכן, ככל שֶׁנַּפְנִים את האמונה והידיעה הברורה שציונו של רבינו הוא המקום שבו אפשר להתוועד אתו, לשפוך לפניו את הלב ולקבל מענה – כך נרבה לבוא על קברו, לא רק בראש השנה, אלא בכל פעם שאנו זקוקים לעצה והכוונה, ולהארה של התחדשות בעבודת ה'.

שכן, אם אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהציון הוא לא סתם קבר מסוגל, אלא מקום שבו נמצא רבי חי – הרי שהסברא הפשוטה אומרת, שבכל פעם שיש לחסיד ברסלב איזשהו צרה ח"ו או ספק שדורש פתרון, הוא אמור לקום ולנסוע לרבינו, לבקש אצלו ישועה ועצה טובה.

כך הרי היה בחייו של רבינו:

אִישׁ אֶחָד מִטִּירָהאוִויצֶע הָיָה דַּרְכּוֹ בְּכָל עֵת לָבוֹא אֵלָיו רַגְלִי מִטִּירָהאוִויצֶע לִבְּרֶסְלַב, שֶׁהֵם אַרְבַּע עֶשְֹרֵה פַּרְסָאוֹת שֶׁלָּנוּ הַגְּדוֹלִים. וּפַעַם אַחַת עָמַדְתִּי לְפָנָיו זַ"ל בְּעֵת שֶׁבָּא אֵלָיו רַגְלִי הָאִישׁ הַנַּ"ל מִטִּירָאוִויצֶע, וְסִפֵּר לִי הוּא זַ"ל שֶׁבְּעֵת שֶׁצַּר לְזֶה הָאִישׁ הַנַּ"ל בַּעֲבוֹדַת ה', הוּא הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו מִשָּׁם לְכָאן. וְהֵבַנְתִּי שֶׁהוּטַב זֹאת בְּעֵינָיו זַ"ל מְאֹד. וְכֵן פַּעַם אַחַת נִפְטַר לְעוֹלָמוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּעוּרִים מִנֶּעמְרוֹב שֶׁהָיָה מִמְּקֹרָבָיו, וְסִפֵּר הוּא זַ"ל גַּם כֵּן בְּשִׁבְחוֹ וְאָמַר עָלָיו, שֶׁדַּרְכּוֹ הָיָה שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה צַר לוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר בְּיַהֲדוּתוֹ, הָלַךְ בְּרַגְלָיו מִשָּׁם לְכָאן, אַשְׁרֵי לָהֶם! (חיי מוהר"ן, שכט)

כך גם היה עושה מוהרנ"ת:

וּבְכָל עֵת וָעֵת שֶׁהָיָה צַר לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה נוֹסֵעַ לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְהוּא הִרְבָּה מְאֹד בִּדְבָרָיו הַנְּעִימִים לְעוֹרְרוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ וּלְחַזְּקוֹ בְּכָל מִינֵי חִזּוּק. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ו)

מדי פעם הוא היה מוכרח להבטיח לאביו ששוב לא ייסע בתכיפות[י], אך תבערת הלב גברה והוא המשיך לנסוע ולנסוע.

וְכִרְאוֹת אָבִיו אֶת כָּל זֶה הִרְבָּה לִקְצֹף עָלָיו מְאֹד וְהָלַךְ וְגֵרְשׁוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהַמָּעוֹת שֶׁלּוֹ בְּעֵרֶךְ שְׁנֵי אֲלָפִים רוּבָּל כֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ וְלֹא רָצָה לִתְּנָם לוֹ, וְהֻכְרַח לֶאֱכֹל אֵצֶל זְקֵנוֹ. חוּץ מִשְּׁאָר מִינֵי מְרִירוּת שֶׁעָבַר עָלָיו בְּאוֹתוֹ הָעֵת. וְהוּא לֹא הֵסֵב אֶת פָּנָיו גַּם מִזֶּה, וְהִרְבָּה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהַתְמָדָה גְּדוֹלָה, וְגַם שָׁקַד בְּכָל עֵת עַל דַּלְתֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים. וְלִפְעָמִים נִתְפַּיֵּס אֵלָיו אָבִיו קְצָת, וְהוּא הֻכְרַח לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁלֹּא יַרְבֶּה עַל כָּל פָּנִים בִּנְסִיעָתוֹ לַאַדְמוֹ"ר זַ"ל, אֲבָל מִגֹּדֶל מוֹקֵד לְבָבוֹ לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהִתְאַפֵּק בְּשׁוּם אֹפֶן וְהֻכְרַח לַעֲבֹר עַל הַבְטָחָתוֹ וְלִנְסֹעַ שֵׁנִית כַּנַּ"ל. (שם, ז)

וכך גם אנו: אם יש לנו כאן בעולם העשיה ד' אמות שבהם שוכן רבינו כבחיים חיותו, כיצד אפשר להתאפק מלנסוע?!… כשיש רבי כזה, איך אפשר לשבת בבית?!…

* * *

יש לציין שאצל מוהרנ"ת הייתה זו מעלה מיוחדת, שהאדם נוסע לאומן – מלבד בימי ראש השנה – גם באמצע השנה. וכשבנו התכונן לנסוע לאומן באמצע השנה, הוא כותב בשמחה גדולה:

וְהִנֵּה עַתָּה מַתְחִיל אֶצְלְךָ חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי שֶׁבְּחַסְדֵי ה' תִּסַּע לְאוּמַאן לִהְיוֹת עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ, מַה שֶּׁזֶּה כַּמָּה שָׁנִים לא זָכִיתָ לָזֶה לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע הַשָּׁנָה שָׁם. חֲכַם בְּנִי וְשַֹמַּח לִבִּי (עלים לתרופה, מכתב מיום ב' תרומה תר"ב)

שכן, הנסיעה לרבינו בזמן שאינו חיוב, מבטאת במיוחד את רגשי ההתקשרות לרבינו, והאמונה בנצחיות השארתו.

* * *

סוף דבר הכל נשמע:

הרבי נמצא אתנו כאן בעולם העשיה, וכל הרוצה יכול לבוא ולהתדפק על דלתותיו!

וּבָרוּךְ הַחוֹמֵל דַּלִּים אֲשֶׁר נִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמָיו עַל מִדּוֹתָיו, וּבְאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ חָמַל עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל וְלֹא נִתְרַחֵק מֵאִתָּנוּ … וְגַם נִסְתַּלֵּק בִּמְדִינָתֵנוּ בְּאוּמַן, וְנִשְׁאַר הַשְׁאָרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה עִמָּנוּ לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. מַה נָּשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלֵינוּ! (חיי מוהר"ן, קצז)

[א] אמנם, בוודאי גם אז מסוגלת התפילה שם, כי "מתוך שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום קדוש וטהור, והתפילה מקובלת ביותר בהיותה על אדמת קודש" (מטה אפרים, סימן תקפא סעיף נ).

[ב] מובן מאליו שעיקר כוונתו היא על עצמו, כפי שמובן מהמשך השיחה (וכדרכו של רבינו בכל ספריו). שכן, הרי גם אצל צדיקים ישנה מציאות שהם לא נמצאים כנ"ל, ובהכרח הכוונה רק עליו ועל הצדיקים המופלגים במעלה, וכדלהלן.

[ג] כמה מעניין שכלשון הזה ממש נאמר בכתבי האריז"ל, על צדיקים מיוחדים במינם, המתים בנשיקה ואינם רואים פני גיהנם: "יצא מהעולם הזה כמי שהולך לבית אחרת, והוא בחיים, כי כן הצדיקים במיתתם קרויין חיים" (ספר הליקוטים, תהילים פרק מח).

[ד] ההסבר לכך – מדוע לאחר הסתלקותו של הצדיק ניתן לפרש שיחתנו לפניו "יותר ויותר" מבחייו – הוא ע"פ דברי הזוהר הקדוש שם נאמר כי לאחר הסתלקותם נמצאים הצדיקים בעוה"ז יותר מבחייהם, וכמובא בליקוטי הלכות בזה הלשון: "ועל כן איתא בזוהר הקדוש דצדיקיא שכיחי יתיר בתר אסתלקותיה בהאי עלמא יתיר מבחיוהי, וזהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים אמתיים שהוא דבר גדול מאד ומועיל מאד לעבודת ה' יתברך לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, נזיקין ג, ח) עיי"ש עוד.

ומן הענין לציין למה שמספר מוהרנ"ת איך שדיבר באוזני רבינו לאחר הסתלקותו לפני קבורתו. וכך הוא כותב: "וקודם שהתחילו להתעסק בו בהיותו שוכב עדיין על הארץ, נזדרזתי … והלכתי לחדרו וישבתי אצלו על הארץ, ודיברתי באזנו מה שהייתי נכסף לדבר לפניו באלו העתים בחייו ולא אסתייע מילתא, ואמרתי אדבר עתה לפניו" (ימי מוהרנ"ת ח"א, סו).

[ה] כמבואר באר היטב בספר ביאור הליקוטים, תורה י', ד"ה בלועי דקרח, עיי"ש.

[ו] באחת ההקלטות שומעים את אנ"ש שואלים את רבי לוי יצחק בנדר באיזה צורה יש לדבר עם הרבי? והוא מאריך בדבריו שאסור לנו לבקש ממנו ישירות בקשות, כשהוא מתבטא: "'גיבט מיר' איז נישטא, 'גיבט מיר' זאגט מען צום אויבערשטן" [= אין דבר כזה 'תן לי'. 'תן לי' אומרים להקב"ה]. אלא יש לשפוך את הלב בפני הרבי, ולבקש ממנו שיתפלל וימליץ טוב בעדו. "זייט פאר מיר מעורר רחמים" [= תעוררו עלי רחמים]. ועל דרך המובא בתורה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַידֹוָד וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם" (במדבר כא, ז).

[אגב, מישהו מספר לו שם על אחד שאומר: תדבר עם הרבי ותיוושע מהר יותר! ועל כך מגיב רבי לוי יצחק: מי שאומר כך, הוא שוטה!].

[ז] וכבר האריכו רבים בביאור סוגיה זו (וראה בקונטרס הנפלא "חיי נפש" להגה"ח רבי גדליה קעניג זצ"ל שהאריך לבאר ענין זה, בסעיפים לו-לז). וכל המעיין בסוגיא זו לאשורה רואה שאין כאן שום בית מיחוש, וכל החשש הוא רק כשפונה אל הצדיק כמי שפונה אל ישות שיש לו כח מצד עצמו להושיע, אבל לספר צערו לפני הצדיק ולבקש ממנו שיעורר רחמים וימליץ טוב בעדו, אין בזה שום סרך של חשש. וכמו שכתב בשו"ת המנחת אלעזר (ח"א סימן ס"ח) אחר שהאריך בבירור סוגיה זו והגדיר את צורת הפנייה הראויה באופן המבואר, וזה לשונו: "אחרי שראיתי בספרים קטנים מהאחרונים שכתבו באזהרות שלא לשום מגמתו 'לבקש מהמתים להליץ בעדו' כי הוא בכלל ודורש אל המתים, ולעניות דעתי האזהרה לְמוֹתָר, כי אין בזה איסור, אדרבה מצוה איכא".

[ח] תיקנתי הלשון ע"פ העתקתו של ה"חסד לאברהם" (מעיין ד, נהר כה).

[ט] מן הענין לציין את המובא בשיחות הר"ן על ההנהגות שהיה נותן רבינו לאנשיו: "וכל הדברים שציווה לא היה ענייני סודות לכוון כוונות וייחודים, רק כל ההנהגות שציווה למקורביו היו ענייני עובדות" (שיחות הר"ן, קפה). ועוד חזון למועד לבאר ענין זה בארוכה אי"ה.

[י] יש לציין כי לא קיים שום חיוב הלכתי של "כיבוד אב" שיש בכוחו למנוע מבן לנסוע לרב שממנו הוא רואה תועלת בתורה ובעבודה, וכנפסק בשולחן ערוך: "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו… אינו צריך לשמוע לאביו בזה" (יורה דעה רמ, כה), ועיין בפתחי תשובה שם.