ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי

פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי

וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לא יָדָעוּ

במאמרנו הקודם התבאר ענין ה"וידוי דברים" בציון הקדוש, אשר על ידה אנו מקבלים מרבינו "דרך ישר לפי שורש נשמתו". במאמרנו זה נבאר בס"ד כיצד מקבלים מענה והדרכה מרבינו לאחר הווידוי בפניו

בחייו הקדושים, לאחר שהיו מתוודים בפניו, היה רבינו מפריש לאדם דרך ישרה לפי שורש נשמתו, והיה מורה לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

וְהָיָה יוֹדֵעַ לָתֵת תִּקּוּנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. לְאֶחָד צִּוָּה בִּתְחִלָּה לְהִתְעַנּוֹת אֵיזֶה הַפְסָקוֹת, וְלִפְעָמִים צִוָּה לְאֶחָד לְהִתְעַנּוֹת מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. וְצִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ נְעוֹרִים לַיְלָה אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְשֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מֵעֵת לְעֵת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ דָּבָר מִן הַחַי. לְכַמָּה אֲנָשִׁים צִוָּה לְהִתְעַנּוֹת עֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְכֵן צִוָּה עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁיִּזָּהֲרוּ לֵילֵךְ לְמִקְוֶה לִטְבֹּל בְּיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּהֶם תַּחֲנוּן, וְזֶה צִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים. לְכַמָּה אֲנָשִׁים צִוָּה לוֹמַר חַ"י פְּרָקִים מִשְׁנָיוֹת בְּכָל יוֹם, וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה הַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה בְּעִנְיַן הַלִּמּוּד, שֶׁלָּזֶה צִוָּה לִלְמֹד זֹאת וְלָזֶה צִוָּה לִלְמד זאת. (שיחות הר"ן, קפה)

וכן, גם לאחר הסתלקותו – כל הבא ומתוודה ושופך ומספר את לבו לפניו, הרי הוא מפריש לו "דרך ישר לפי שורש נשמתו", ופוקח את עיני האדם לדעת את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. וגם מי שהיה כעיוור וסומא המגשש באפילה, נפקחים עיניו לדעת כדת מה לעשות.

"וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לא יָדָעוּ", זֶה בְּחִינַת שֶׁהַצַּדִּיק הוֹרָה לוֹ דֶּרֶךְ יָשָׁר. (ליקוטי מוהר"ן, ד)

השאלה שנשאלת היא, רק: כיצד מודיע רבינו לאדם – אחר הווידוי – את הדרך הישרה בה עליו ללכת?

על כך במאמר שלפניכם בו אנו מפרטים כמה דרגות ואופנים בצורת קבלת ההדרכה הברורה מרבינו הקדוש.

תשובות ישירות מהצדיק על קברו

הרמה הגבוהה ביותר, כפי שהיא מופיעה במקורות [כשיחד עם זאת היא גם הבלתי מצויה ביותר, וגם הבלתי מאפיינת ביותר את "דרך המלך" הראויה של צורת הקשר שבין רבינו עם אנשיו כפי שהתקיים בפועל במהלך הדורות (חוץ מיחידי סגולה בודדים יוצאים מן הכלל) וכדלהלן], היא: שיחה ישירה עם הצדיק כדבר איש אל רעהו, וקבלת תשובות ברורות ממנו!

וכפי שכבר מצאנו בגמרא, כמה וכמה סיפורים על אמוראים שהלכו לבית הקברות, שאלו את הנפטרים שאלות וקיבלו מהם תשובות ברורות.

כך מסופר לדוגמא, על זעירי האמורא, שהלך לבית הקברות לשאול את בעלת האכסניה שמתה, היכן הניחה את מעותיו שהפקיד אצלה, והיא ענתה לו.

דְּזְעִירִי הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפְּזִיכְתֵּיהּ, עַד דְּאָתֵי וְאָזִיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אָזַל בַּתְרָהּ לַחֲצַר מָוֶת. אָמַר לָהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אָמְרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי בְּצִינּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לָהּ לְאִמָּא תְּשַׁדַר לִי מַסְרְקָאִי וְגוּבְתָאִי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלַנִיתָא דְּאַתְיָא לְמָחָר. (ברכות יח ע"ב)

כך מסופר גם על שמואל האמורא, שהלך לבית הקברות לשאול את אביו היכן הניח את המעות שהפקידו אצלו היתומים, ואביו ענה לו.

דַּאֲבוּהָּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווּ קָא מַפְקְּדֵי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְּיַתְמֵי, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לֹא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווּ קָא קָרוּ לֵיהּ 'בַּר אָכִיל זוּזֵי דְּיַתְמֵי'. אָזַל אַבַּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אָמַר לְהוּ: בְּעִינָא אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעִינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נַמִּי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעִינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהָּ דִּשְׁמוּאֵל, הֵיכָא? אָמְרוּ לֵיהּ: סָלִיק לִמְתִיבְתָא דִרְקִיעָא … אַדְּהָכִי וְהָכִי אָתָא אֲבוּהָּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּכֵי וְאָחִיךְ … אָמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְּיַתְמֵי הֵיכָא? אָמַר לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְּרֵיחַיָּא. (ברכות יח ע"ב)

הרי שכשהיו צריכים לשאול שאלות מהנפטרים, היו הולכים לבית הקברות ושם היו מדברים איתם כדבר איש אל רעהו ומקבלים מהם תשובות ברורות[א].

וכן מצאנו עוד אצל כמה תנאים ואמוראים, שהיו הולכים על הקברים ומדברים שם עם הנפטרים[ב]. עד כדי כך, שכאשר ישבו פעם אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי במירון ולמדו בחברותא, התקשו בהבנת איזה מימרא של רבי שמעון בר יוחאי, ופנו אליו לשאלו…

וכמו שאמרו במדרש תהילים:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב עוֹסֵק עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְהָיוּ עוֹסְקִין בִּמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, וְנִתְקַשָּה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בַּהֲלָכָה. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: מְבַקֵּשׁ אַתָּה לִשְׁאוֹל אוֹתָהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי? בֹּא וַאֲנִי מַעֲמִיד אוֹתוֹ לְךָ! מִיַּד הָלְכוּ לָהֶם, וְקָרָא אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְעָנָה אוֹתוֹ מִיַּד. אָמַר לוֹ: בֶּן לֵוִי בָּא לִשְׁאוֹל לְךָ בַּהֲלָכָה. וְלֹא הָיָה חָפֵץ. אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: כְּדַי הוּא בֶּן לֵוִי לִרְאוֹתְךָ, כָּשֵׁר הוּא. (מדרש תהלים, מזמור לו)

וכן מובא במדרש רבה:

אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווֹן יָתְבִין תָּנְיִן בַּחֲדָא, מְטוֹן שְׁמוּעָה מִן דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. אָמְרֵי: הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא, נֵיעוֹל וְנִישַׁיְילֵיה. עָל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מָן עִמָּךְ? אָמַר לֵיהּ: גְּדוֹל הַדּוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. (מדרש רבה, בראשית פרשה לה)

וכתב שם ה"יפה תואר":

אַף כִּי נִשְׁמַת הָאָדָם אַחֲרֵי מוֹתוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה מִדִּבְרֵי חֲזַ"ל כִּי גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים גַּם גּוּפָם יִשָּׁאֵר בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וְיֵשׁ לוֹ אֲחִיזָה בְּנִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר תָּנוּחַ בְּגַן עֵדֶן. וְאַף כִּי כָּבֵד הַדָּבָר לְהָבִין בְּדַעַת אֱנוֹשׁ, אֲבָל דִּבְרֵי חֲזַ"ל מַכְרִיעִין, וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. (יפה תואר, שם)

* * *

לא רק בזמן התנאים והאמוראים מצינו צורה כזו של "תקשורת" עם צדיק שכבר הסתלק לעולמו, אלא גם דורות רבים לאחריהם. וכמסופר על האריז"ל (כפי שציטטנו במאמר ט', לעניין אחר, דברים אלו של בעל עמק המלך):

שֶׁכָּךְ הָיָה דַּרְכּוֹ תָּמִיד, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מִצְטָרֵךְ לְדַבֵּר עִם נָבִיא אוֹ תַּנָּא אֶחָד, הָיָה הוֹלֵךְ עַל קִבְרוֹ, וּמִשְׁתַּטֵּחַ לְפָנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם … וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וּמְגַלֶּה לוֹ כָּל רָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ. (עמק המלך, הקדמה השלישית, פרק ה)

(וכפי שהבאנו שם גם את דבריו של המהרח"ו בשער הגלגולים שמספר על רבו האריז"ל):

מֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ בְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק הָעוֹמֵד עַל הַקֶּבֶר שֶׁלּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה יוֹדֵעַ קֶבֶר כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהֶם, וְלוֹמֵד מֵהֶם כַּמָּה סִתְרֵי תּוֹרָה. (שער הגלגולים, הקדמה לז)

כך אנו מוצאים גם לגבי רבי חיים ויטאל בעצמו, שאמר לפני פטירתו לבנו רבי שמואל, שאם יהיו לו שאלות יוכל לבוא לקברו ולשאלו. ואכן, לאחר פטירתו היה בא רבי שמואל על קברו ושואל ממנו שאלות, והוא היה משיב לו… וכפי שמספר רבי שמואל:

וכְמוֹ כֵן אֵרַע לִי עִם אַבָּא מָארִי זלה"ה בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ, גַּם הוּא אָמַר לִי שֶׁלֹּא אֶפְחַד מִכְּלוּם, כִּי כָּל מַה שֶׁאֶרְצֶה אֶשְׁאַל מִמֶּנּוּ בְּקִבְרוֹ, וְהוּא יָשִׁיב לִי. וְכֵן אֵרַע לִי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁשָּׁאַלְתִּי עַל קִבְרוֹ כָּל מַה שֶׁרָצִיתִי, וְהֵשִׁיב לִי כָּל שְׁאֵלָתִי, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. (שער הגלגולים, הקדמה לט)

וכגון דא אנו מוצאים כמה פעמים במשך הדורות – עד לדורות האחרונים – אנשים גדולים שהיו מסוגלים לשוחח עם הנפטרים בצורה ישירה.

אף על רבי חיים מוואלוז'ין מסופר:

הִשְׁתַּטֵחַ עַל צִיּוּן הַגְרָ"א וְעַל צִיּוּן רַבִּי זַלְמָן אָחִיו, וְכִסָּה רֹאשׁוֹ, וְאָמַר לְתַלְמִידָיו, שֶׁאִלְמָלֵא בּוֹשׁ מִפְּנֵיהֶם הָיָה מְדַבֵּר עִם אָחִיו רַבִּי זַלְמָן כְּדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. (עץ החיים, קלב)

* * *

מושג זה – של שיחה ישירה עם הצדיק על קברו וקבלת תשובות ברורות ממנו – מוזכר גם בסיפורי מעשיות "מעשה מחיגר". שם מספר רבינו על הזקן שהוריש את "ספר השדים" לצאצאיו, וציווה עליהם שלא ישתמשו בו. וכשהגיע הספר לנכדו, פיתו אותו השדים בלבו שיעשה שימוש עם הספר, והסתפק מאד כדת מה לעשות.

וְנָסַע לְאָבִיו זְקֵנוֹ עַל קִבְרוֹ, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: בַּאֲשֶׁר שֶׁהִנַּחְתָּ צַוָּאָה שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הַסֵּפֶר, רַק שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ אֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְעַתָּה הַלֵּב מְפַתֶּה אוֹתִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. עָנָה אוֹתוֹ (הַזָּקֵן הַנִּפְטָר הַנַּ"ל): אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְךָ כֹּחַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּקְדֻשָּׁה, מוּטָב שֶׁיִּהְיֶה לְךָ אֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַל תִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר לְךָ. וְעָשָׂה כֵּן. (סיפורי מעשיות, מעשה מחיגר)

הרי שהנכד הלך להשתטח על קבר זקנו, שם שטח את ספקותיו לפניו וקיבל ממנו תשובה ברורה…

כך גם היה בפועל אצל רבי יודל מדאשיב – מגדולי תלמידיו של רבינו הקדוש, בעל השגה ורוח הקודש – שהיה מדבר עם רבינו על ציונו הקדוש כדבר איש אל רעהו.

כִּי בְּעִנְיַן חֶזְיוֹנוֹת וּמוֹפְתִים הָיָה רַבִּי יוּדְל זַ"ל חִדּוּשׁ, וְהוּא הָיָה רוֹאֶה אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּאַחַד הָאָדָם. (כתבי רבי שמואל, קח)

עד כדי כך שכשהייתה שאלה למוהרנ"ת בענין שידוך, עלה רבי יודל לציון רבינו וחזר משם עם תשובה ברורה… וכמסופר:

אַנַ"שׁ שֶׁרָאוּ אֵיךְ שֶׁרַבִּי אֶפְרָיִם בֶּן רַבִּי נַפְתָּלִי קָשׁוּר וְדָבוּק מְאֹד אֶל מוֹהֲרַנַ"ת, הִצִּיעוּ אוֹתוֹ לְשִׁידוּךְ לְבַת מוֹהֲרַנַ"ת, וְאָמַר מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁיִּשְׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עֲבוּר זֶה. וּכְשֶׁשָּׁאֲלוּ לְרַבִּי יוּדְל, אָמַר שֶׁבְּעֵת הִשְׁתַּטְחוּתוֹ עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ יִשְׁאָלֵהוּ לָזֶה. אַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי יוּדְל: "אָמַר לִי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אִם יֵשׁ לִי עוֹד שְׁנֵי יְדִידִים שֶׁמַּחֲזִיקִים עַצְמָם בְּיַחַד, שֶׁגַּם הֵם יָרִיבוּ בֵּינֵיהֶם?!". (שיש"ק ב, תשלא)

"בחלום אדבר בו"

ישנה גם מציאות שבה באים אל הצדיק על קברו, ומבקשים ממנו שיבוא בחלום להודיענו כדת מה לעשות. וכפי שמסופר ב"ספר חסידים" על תלמיד אחד שאחר פטירת רבו היה לו ספק באיזה ענין, ובא על קבר רבו לבקשו שיבוא אליו בחלום להודיעו.

וזה לשונו שם בתוך דבריו:

לְאַחַר מוֹת הֶחָסִיד הָיָה הַתַּלְמִיד מִצְטַעֵר שֶׁמָּא יֵחָשֵׁב לוֹ עָוֹן בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, הָלַךְ וְנִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר אוֹתוֹ חָסִיד, וּבִקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ בַּחֲלוֹם עַל דְּבַר הַיִּסּוּרִים אִם נֶעֱנַשׁ אוֹ אִם מְקַבֵּל שָׂכָר. וּבָא אֵלָיו הֶחָסִיד בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ! וֶהֱבִיאוֹ לְגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: אַיֵּה מְקוֹמִי? אָמַר לוֹ: בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאִם תַּעֲשֶׂה יוֹתֵר זְכֻיּוֹת תִּהְיֶה לְמַעְלָה. (ספר חסידים, סימן תקכח)

וכך גם ניתן לבקש מרבינו על קברו, שיבוא אלינו בחלום ויודיענו כדת מה לעשות, וכבר מובא בחיי מוהר"ן:

הוּטַב בְּעֵינָיו מְאֹד מִי שֶׁזָּכָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ בַּחֲלוֹם אֲפִלּוּ בְּחַיָּיו. וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים מֵאֲנָשָׁיו שֶׁהוּא נִרְאֶה לָהֶם בַּחֲלוֹם בִּדְמוּת זָקֵן גָּדוֹל. וְאָמַר שֶׁאִם הָיִינוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים כִּרְצוֹנוֹ הָיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים בַּחֲלוֹם. וְהָעִקָּר לִזְכּוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח מַה שֶּׁרוֹאִין וְשׁוֹמְעִין בַּחֲלוֹם, כִּי לִפְעָמִים רוֹאִין וְשׁוֹמְעִין אֵיזֶה דָּבָר וְאַחַר כָּךְ נִשְׁכָּח (וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁלּוֹקְחִין וְטוֹרְפִין מִמֶּנּוּ הַדָּבָר בַּחֲזִירָתוֹ כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ): (חיי מוהר"ן, תצז)

ומוהרנ"ת אף מבקש על כך בליקוטי תפילות:

וּתְזַכֵּנִי שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתִּי וְדַעְתִּי וְרַעְיוֹנַי אֲחוּזִים וּדְבוּקִים וּקְשׁוּרִים בְּךָ תָּמִיד, וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וּבְצַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם אוֹר פְּנֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים, וְלִשְׁמֹעַ מֵהֶם דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, דְּבָרִים אֲמִתִּיִּים וּקְדוֹשִׁים בְּלִי שׁוּם תַּעֲרֹבֶת פְּסֹלֶת כְּלָל, בְּלִי שׁוּם תַּעֲרֹבֶת שְׁקָרִים וַהֲבָלִים הַנִּמְשָׁכִים מִמָּקוֹם אַחֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְאֶזְכֶּה לִזְכֹּר תָּמִיד הֵיטֵב בַּהֲקִיצִי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁתְּזַכֵּנִי לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ בַּחֲלוֹם. (ליקוטי תפילות ח"ב, ה)

וכפי שאכן מצאנו אצל כמה מאנ"ש שזכו לראות את רבינו בחלום, ולשאול ממנו שאלות ולקבל תשובות ברורות. וכפי שמסופר לדוגמא על רבי ישראל קרדונר:

סִפֵּר רַבִּי יִשְׂרָאֵל קַארְדוּנֶער זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁזָּכָה וְרָאָה פַּעַם אֶת רַבֵּנוּ בַּחֲלוֹם, וְשָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ שָׁלשׁ שְׁאֵלוֹת. אַחַת: אִם יִנְהַג בְּסֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אִם לַאו? כִּי רָצָה לִנְהֹג בְּעַצְמוֹ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת, עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ: אֵין אָנוּ אוֹחֲזִים מִתַּעֲנֵיתִים. אַחַר כָּךְ הוֹצִיא רַבֵּנוּ חַלָּה מֵאַמְתַּחְתּוֹ, שָׁבַר מִמֶּנָה קְלִיעָה אַחַת קְטַנָּה, וְאָמַר לוֹ: "אוּן אוֹיף צוּ עֶסִין אִיז דָּאס אוֹיךְ גִּינוּג" = "וְאִם בִּשְׁבִיל לֶאֱכֹל, הֲרֵי גַּם מְעַט זֶה מַסְפִּיק". (שיש"ק ד, שפה)

שכן, אצל אנשים כשרים וצדיקים, החלומות הם בבחינת "אחד משישים בנבואה", ומודיעים להם בחלום דברים אמיתיים, בבחינת: "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב, אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם" (איוב לג, טו-טז)[ג].

כִּי הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים יֵשׁ בָּהֶם דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד, כִּי הֵם בְּחִינַת נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "חֲלוֹם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בִּנְבוּאָה". כִּי הַחֲלוֹם הוּא בִּשְׁעַת שֵׁנָה, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִישֹׁן בִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי כָּל חֲלוֹמוֹתָיו הֵם בִּבְחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה, כִּי הֵם בְּחִינַת הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִיּוֹת שֶׁל הַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּלֻבָּשׁ בָּהֶם הַפָּנִים שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הֵם מְעוֹרְרִים בְּנֵי אָדָם מִשְּׁנָתָם. (אוצר היראה, חלום ד. ע"פ ליקוטי הלכות, גניבה ג, ז)

לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני…

אמנם, אחר כל הדברים האלה, עלינו לדעת ולזכור, שאנ"ש לא היו רגילים בכגון דא כלל וכלל, ולא 'בָּנוּ' את התקרבותם לרבינו לא על גילויים ולא וחלומות, ואף היו סולדים בשמעם אנשים שמספרים כי ראו את רבינו ודיברו אתו.

כך כותב לדוגמא רבי אברהם שטרנהרץ לגבי אנשים המתפארים בכך:

אֲפִילוּ בְּאֵלּוּ שֶׁמְּקֹרָבִים לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, צְרִיכִין גַּם כֵּן בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכַּוָּנַת רַבֵּנוּ זַ"ל הָיָה לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ … הַיְנוּ שֶׁלֹּא אֲדַמֶּה שֶּׁהִתְפַּלַּלְתִּי הַיּוֹם בְּהִתְלַהֲבוּת וּבִדְבֵקוּת כָּזֶה, עַד שֶׁיּוּכַל לִטְעוֹת בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ הִשִּׂיג וְהִגִּיעַ לִרְאוֹת אֶת אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפָּאֵר אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם: אֲנִי בַּחֲצוֹת שֶׁלִּי רוֹאֶה אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל. זֶהוּ טָעוּת גָּמוּר! שֶׁמַּטְעֶה אֶת עַצְמוֹ.

כִּי אַדְמוֹ"ר זלל"ה בְּעַצְמוֹ אָמַר לְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַיְרֵאִים צַדִּיקִים מַמָּשׁ: "מִי יוּכַל לְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֲפִילוּ מַלְאָכִים שְׂרָפִים, רַק קְלָאמְפִּירְשְׁט דַאוְונְט מֶען, קְלָאמְפִּירְשְׁט לֶערְנְט מֶען" (= "כְּאִלּוּ" מִתְפַּלְּלִלים, "כְּאִלּוּ" לוֹמְדִים). וְיָדוּעַ מַה שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל לְהָרַב הֶחָסִיד הַצַּדִּיק הָר' יוּדְל זַ"ל הַפָּסוּק 'לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ'. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן מְגֻשָּׁמִים כָּמוֹנוּ בַּדּוֹרוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁכָּל אֶחָד יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הֵיטֵב נִגְעֵי לְבָבוֹ, כִּי יֵדַע אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אוֹמֵר אַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּסִימָן קמ"א 'אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו', מוּבָן שֶׁצְּרִיכִים לִזְכּוֹת שֶׁיַּרְגִּישׁ, וְלֹא לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּלָל שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי עַד שֶׁהִמְשַׁכְתִּי אֶת אַדְמוֹ"ר זַ"ל אֵלַי, כִּי הַלְוַאי שֶׁנִּהְיֶה זוֹכִים בְּעָלְמָא דִּקְשׁוֹט לִהְיוֹת קָרוֹב אַחַר הִסְתַּלְּקוּתֵנוּ חִישׁ וּמַהֵר בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל. (טובות זכרונות, סימן ח)

כך גם שח, רבי לוי יצחק בנדר, תחת אחד השיחים [מִדֵּי דַּבְּרוֹ בענין ראיית פני מרדכי הצדיק בעת קריאת המגילה]:

יִתָּכֵן וְהָאָדָם נוֹפֵל לְדִמְיוֹן, כִּי הֲרֵי יֵשׁ שִׂיחָה מְפֹרֶשֶׁת שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת מָרְדְּכַי, וְדִמְיוֹנוֹ כְּבָר עָלוּל לְרַמּוֹתוֹ שֶׁאָכֵן רָאָהוּ וּכְבָר דִּבֵּר עִמּוֹ. וְכֵן כְּבָר דִּבֵּר עִם רַבֵּנוּ, עִם מוֹהֲרַנַ"ת וְכוּ'. לָזֶה צָרִיךְ לְרַחֲמִים גְּדוֹלִים לֹא לְרַמּוֹת עַצְמוֹ "זִיךְ נִישְׁט לָאזְן נַארְן". (דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה יט)

מה גם, שאצל אנשים כמונו, אשר "כח הדמיון" [ובלשון רבינו: "המדמה"] אינו מבורר ונקי כלל וכלל, אי אפשר לבנות מאומה על חזיונות וחלומות.

כִּי בְּרוֹב בְּנֵי אָדָם הַמְדַמֶּה אֵינוֹ מְבֹרָר … שֶׁמְּבַלְבֵּל אוֹתוֹ הַמְדַמֶּה בְּבִלְבּוּלִים, שֶׁהֵם הַחֲלוֹמוֹת הַמְבֻלְבָּלִים שֶׁל רֹב בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֵם בָּאִים מִבִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה בִּשְׁעַת שֵׁנָּה. אֲבָל הַצַּדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לְתַקֵּן הַמְדַמֶּה, אֲזַי גַּם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלּוֹ בְּרוּרִים צוֹדְקִים וַאֲמִתִּיִּים … כִּי הַחֲלוֹם הוּא בְּחִינַת נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּחִינַת "בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ". וּלְהֵפֶךְ, מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְבָרֵר הַמְּדַמֶּה, נֶאֱחָזִים כַּמָּה בִּלְבּוּלִים בְּהַמְּדַמֶּה, וְעַל יְדֵי זֶה מְבַלְבְּלִים הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַקְּלִפּוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁעַת שֵׁנָּה בַּחֲלוֹמוֹת מְבֻלְבָּלִים, בִּבְחִינַת 'חֲלוֹם עַל יְדֵי שֵׁד' שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי בִּלְבּוּל הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ. (ליקוטי הלכות, ציצית ה, יב)

ואכן, מוהרנ"ת לא היה מתייחס ברצינות לחלומותיהם של בני האדם, וכמסופר:

מוֹהֲרַנַ"ת לֹא הָיָה שָׂם לִבּוֹ לְאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מְסַפְּרִים לוֹ חֲלוֹמוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנוֹת, וְהָיָה אוֹמֵר לָהֶם בְּדֶרֶךְ צַחוּת: "סַפֵּר נָא לִי מֵהָעוֹבֵר עָלֶיךָ בְּהָקִיץ, וְלֹא מֵהָעוֹבֵר וּמִתְרַגֵּשׁ עָלֶיךָ בַּחֲלוֹם". (שיש"ק ג, קמה)

וכך גם לגבי החזיונות וההשגות של 'בעלי ההשגה' המדומיינים, ההולכים בגדולות ובנפלאות מהם ואינם חפצים להכיר את מקומם האמיתי – כותב מוהרנ"ת:

יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, כָּל מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ כָּרָאוּי, הוּא מַכְנִיעַ וּמְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד ה' יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵילֵךְ בִּגְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת מִמֶּנּוּ, לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ נְבוּאָה בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כִּי יוֹדֵעַ שֶׁרָחוֹק מִזֶּה. וְאִם יִרְצֶה לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ בְּחִינַת מַרְאוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת, יוּכַל לְקַלְקֵל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר נִכְשְׁלוּ בָּזֶה רַבִּים מְאֹד. רַק הוּא הוֹלֵךְ בִּתְמִימוּת, וּמְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעַזְרוֹ לָצֵאת מִפְּחִיתוּת, וְיִזְכֶּה לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ כָּרָאוּי. וְאָז, אִם יִזְכֶּה וְיִהְיֶה רָאוּי לָזֶה לְקַבֵּל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַקְּדֻשָּׁה, ה' הַטּוֹב יַעֲשֶׂה עִמּוֹ כִּרְצוֹנוֹ. (ליקוטי הלכות, חדש ד, ח)

* * *

ואכן, הקשר בינינו לבין רבינו הקדוש, אינו מבוסס כלל וכלל על גילויים וחזיונות, חלומות והשגות, אלא על חיפוש וחתירה תמידית בספריו הקדושים, וכפי שכותב רבי אברהם שטרנהרץ בהמשך דבריו הנ"ל:

כִּי עַל כָּל פָּנִים אֲנַחְנוּ צְרִיכִין לְחַפְּשׂוֹ וּלְבַקְּשׁוֹ בְּעֵצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְזֶה יִהְיֶה נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בְּחִינַת 'רוֹאֶה'. וְזֶה גַּם כֵּן יָדוּעַ שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל אַחַר הִסְתַּלְּקוּת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, עָבַר זְמַן שֶׁהָיָה מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד לִרְאוֹתוֹ בַּחֲלוֹם עַל כָּל פָּנִים, וְהָיוּ לוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה, עַד שֶׁעֲזָרוֹ ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ. אֲבָל אֲנַן יַתְמֵי דְּיַתְמֵי, הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ זוֹכִים לִטְעֹם אֵיזֶה טַעַם מִסְּפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. (שם)

בהקשר לכך, מסופר:

בְּצַחוּת לְשׁוֹנוֹ הֶחָרִיף שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה שְׁמוּאֵל זַ"ל, שָׁאַל פַּעַם אֶת רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל: כְּבָר זְכִיתֶם לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי רַבֵּנוּ בַּחֲלוֹם? עָנָה לוֹ: יֶשְׁנָם דְּבָרִים גְּדוֹלִים מִזֶּה! (שיש"ק ה, ר)

לראות את רבינו בחלום, זה אכן מרגש מאד. אך לאמתו של דבר, "ישנם דברים גדולים מזה". וההתקרבות האמיתית לרבינו, על ידי החיפוש והחתירה בספריו וקיום עצותיו בתמימות ופשיטות, מביאה את האדם לגילויים עמוקים ופנימיים, הרבה יותר מאשר חלומות וחזיונות.

"לך אמר לבי"

מעתה, נשאלת שוב השאלה:

כיצד אם כן עונה לנו רבינו ומדריך אותנו, לאחר שהתוודינו בפניו על ציונו הקדוש?

על כך עונה הרב מטשעהרין וכותב:

וּבְוַדַּאי כְּשֶׁהַצַּדִּיק בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ אָז הַצַּדִּיק מוֹדִיעַ לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, וְעַכְשָׁו צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁכְּשֶׁרוֹצֶה בֶּאֱמֶת לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה כָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת – אָז מַה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֵיזֶה דֶּרֶךְ וְהַנְהָגָה לַעֲבוֹדַת ה', צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה דַּרְכּוֹ הַיָּשָׁר לְעֵת עַתָּה לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כח)

שכן, גם אם אנשים כערכנו אינם ראויים שיתגלה רבינו בפניהם וידבר עמם, הרי שגם אתנו 'משוחח' רבינו בכך שמאיר במוחנו ולבנו את התשובה הנכונה.

ובדומה למה שכתב בעל ה"בן איש חי", לגבי "גילוי אליהו", שגם מי שאינו זוכה לראות את אליהו פנים בפנים ולדבר עמו, יכול גם הוא לזכות לגילוי אליהו בצורה נסתרת, וזאת בכך שאליהו מאיר במוחו את הדעת הנכונה.

וזה לשונו הזהב:

רַשַּׁאי אֲנִי לְהַגִּיד לְךָ דָּבָר אֶחָד בְּגִלּוּי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב: דְּוַדַּאי בְּעִנְיָן שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, דָּבָר זֶה קְשֵׁה הַמְּצִיאוּת אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְכָל שֶׁכֵּן בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. בְּרַם בְּזֹאת אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין שֶׁיִּהְיֶה גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל הַצַּדִּיק, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּתְלַבֵּשׁ נִיצוֹץ מִן אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּעֵין הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַצַּדִּיק וְיוֹרֶה לוֹ הָאֱמֶת, וְהַצַּדִּיק אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּגִלּוּי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּשִׂכְלוֹ, אֶלָּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא מַשִּׂיג הָאֱמֶת בְּשִׂכְלוֹ, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן אֶלָּא הוּא מַשִּׂיג הַדָּבָר עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּת נִיצוֹץ מִן אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בְּשִׂכְלוֹ.

וְדָבָר זֶה נִזְכַּר בְּדִבְרֵי מַהַרְח"וּ זַ"ל בְּהַקְדָּמָתוֹ לְשַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת, שֶׁכָּתַב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "גַּם נִזְכַּר בְּהַקְדָּמַת הַתִּקּוּנִים בִּכְתִיבַת יָד, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאַנְתְּ אֵלִיָּהוּ עָתִיד לְאִתְגַלְיָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וְאִית מַאן דְּעָתִיד לְאִתְגַלְיָא אַפִּין בְּאַפִּין, וְאִית מַאן דְּעָתִיד לְאִתְגַלְיָא לֵיהּ בִּטְמִירוּ בְּעֵין הַשֵּׂכֶל דִּילֵיהּ וְכוּ'", עַד כָּאן דְּבָרָיו, עַיֵּן שָׁם. (שו"ת רב פעלים חלק ג, סוד ישרים סימן ד)

וכך גם על זה הדרך, לגבי 'וידוי דברים' בציון הקדוש – אם אנו אכן רוצים לילך בדרך הישר "באמת" ומקיימים את תיקון וידוי הדברים "בשלימות" (כמדויק מלשונו של הרב מטשעהרין המובא לעיל) – המחשבות הנופלות בלבנו ומוחנו, הם תשובה מרבינו הקדוש שמתגלה אלינו "בטמירו בעין השכל" ומפריש לנו "דרך ישר לפי שורש נשמתנו"[ד].

* * *

אמנם, מן החובה לציין ולהדגיש, שיש בדבר זה סכנה גדולה: האדם עלול לסמוך על מחשבותיו והרהורי לבו, ויתלה עצמו באילן גדול, לומר ולחשוב שכל הנהגתו ומחשבותיו יסודותם בהררי קודש, ממה שהאיר לו הצדיק בלבו. ובאמת, אינו אלא הולך אחר שרירות לבו.

כִּי זֶה כְּלָל שֶׁבְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת הַצַּדִּיק כֵּן הוּא מֵשִׁיב. וּמִזֶּה בָּאִים כָּל הָעֵצוֹת הַמְקֻלְקָלוֹת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמֵּאֵת ה' הֵם אוֹ שֶׁהַצַּדִּיק יָעַץ לוֹ כָּךְ, וּבֶאֱמֶת הַכֹּל מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ! כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְכוּ' … עַל כֵּן, מִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְאֹד בְּתַחֲנוּנִים רַבִּים אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁיָּשִׂימוּ לִבָּם הֵיטֵב עַל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִמּוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ עֵצָה אֲמִתִּית וְנִצְחִית שֶׁיַּצְלִיחַ עַל יָדָהּ לָנֶצַח בֶּאֱמֶת. (ליקוטי הלכות, תענית ד, ח)

וכפי שמרמז רבינו במעשה מחיגר המובא לעיל כי גם אצל חכם וצדיק מופלג תיתכן מציאות שבה "שדים" יחדירו בקרבו מחשבות ורעיונות ו"הוא לא היה יודע שהם מפתים אותו וסבר שלבו מייעצו לזה"… ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעוללים לא ראו אור אשר מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, כמונו היום.

וכבר היה מעשה כזה בחיי רבינו הקדוש, שהיה אחד מאנשיו שרצה מאד לנסוע לאיזה מקום לסחור לפרנסתו, ורבינו ידע שאין טוב עבורו לנסוע לשם. ויעץ לזה האיש שישווה בלבו את ה"כן" ואת ה"לא", ויאמר חמשה פרקי תהילים, והמחשבה הראשונה שתיפול בדעתו אחר אמירת התהילים היא הדרך הישרה. וכן עשה אותו האיש, ובא לרבינו ואמר לו שנפל בדעתו ש"כן" ייסע…

וַאַדְמוֹ"ר ז"ל לֹא הוּטַב זֹאת בְּעֵינָיו כְּלָל, כִּי יָדַע בָּרוּר כַּיּוֹם שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָיָה בִּלְבָבוֹ שִׁוּוּי הַ'הֵן' וְ'לַאו' כַּאֲשֶׁר פָּקַד עָלָיו, כִּי בֶּאֱמֶת מֵחֲמַת תַּבְעֵרַת תַּאֲוַת מָמוֹן חָשַׁק וְרָצָה בְּכָל נַפְשׁוֹ לִנְסֹעַ הַנְּסִיעָה הַנַּ"ל. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, מ)

אך רבינו לא התעקש עמו, וההוא המשיך לדרכו כשהוא בטוח שהוא הולך בדרך הישרה בהוראתו של רבינו…

ולכן, ההדרכה בנושא זה לעובדא ולמעשה, היא: שגם אם זכה האדם להארה מרבינו הקדוש שעליו ללכת בדרך מסוימת – עליו לברר זאת מתוך ספרי הצדיק, ועם חברים הדבוקים בצדיק, ולהתבודד על כך לפני השם יתברך, עד שיידע איך להתנהג למעשה.

וכפי שכותב להדיא הרה"ק מטשעהרין, בהמשך דבריו שהובאו לעיל:

וּמִמֵּילָא מוּבָן, שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק וְתַלְמִידָיו זַ"ל. וּבְעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר וּלְהִתְיַשֵּׁב עִם חֲבֵרָיו, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרָיו, כִּי אוּלַי יְקַבֵּל מֵחֲבֵרָיו אֵיזֶה הֶאָרַת הַדַּעַת בִּבְחִינַת 'וּמְקַבְּלִין דֵין מִן דֵין'. וְגַם צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם גַּם בְּבֵיתוֹ, לְהִתְבּוֹדֵד וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו שֶׁיְּתַקֵּן אֶת עֲצָתוֹ, וְכַמְּבֹאָר כָּל זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כח)

ומן המותר להבהיר כי אם יש ב"הארה" זו שמץ דשמץ של הנחייה לסטייה קלה מן הקלות מ"סעיף קטן בשולחן ערוך" – הרי שאין כל ספק כי מקורה של "הארה" מדומה זו היא היישר מן הסטרא אחרא, וגם אם בעל אותה "הארה" הינו "למדן מופלג ועוסק יום ולילה בתורה… מסתמא נכשל באיזה דבר אשר על ידי זה היה כוח להסטרא אחרא להתאחז בו" (מודפס בהקדמת ספר המידות, בסיפור המעשה הנורא מ"המגיד דסטרא אחרא" שניסה לפתות לדבר עבירה במסווה של התגלות "מגיד דקדושה").

כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְבָרֵר הַמְדַמֶּה כִּי אִם עַל פִּי תּוֹרַת מֹשֶׁה דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָאֲמִתִּי שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין כָּל הַנְּבִיאִים וְכָל הַצַּדִּיקִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּכָל דּוֹר, כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הוּא רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁזּוֹכֶה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, צָרִיךְ לֵילֵךְ רַק בְּדֶרֶךְ תּוֹרַת מֹשֶׁה וְלִבְלִי לָסוּר מִתּוֹרָתוֹ יָמִין וּשְֹמֹאל אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּעֲרָה, וְאָז דַּיְקָא יָכוֹל לְבָרֵר הַמְדַמֶּה עַל יְדֵי רוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁשּׁוֹאֵב מִתּוֹרַת מֹשֶׁה דַּיְקָא. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יט)

* * *

המחשבה הנופלת בלב האדם לאחר ה"וידוי דברים" בציון רבינו – יכולה להגיע בכמה צורות:

לפעמים היא נופלת בצורה ברורה ומוחשית, כפי שאירע לדוגמא עם משה חינקעס, שאחר השתטחותו על ציון רבינו, נפל במחשבתו פסוק שבו הייתה טמונה התשובה לשאלתו והעצה וההדרכה למצבו.

וכמסופר:

אִישׁ עָשִׁיר הָיָה בִּבְרֶסְלֶב וּשְׁמוֹ מֹשֶׁה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מֹשֶׁה חִינְקֶעס, וְהוּא הָיָה מִמְּקֹרָבֵי אַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ מוֹהֲרַ"ן ז"ל, וְהָיָה עָקָר מִבָּנִים. וְאַדְמוּ"ר הַקָּדוֹשׁ ז"ל קֹדֶם פְּטִירָתוֹ, בְּעֵת שֶׁסִּדֵּר צַוָּאָתוֹ לִפְנֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, אָמַר לוֹ אָז בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "מֹשֶׁה אַז עֶר וֶועט זִיךְ גֶּעטִין אִין חֲתֻנָּה הָאבִּן וֶועט עֶר הָאבִּין קִינְדֶער". [= אִם מֹשֶׁה יִתְגָּרֵשׁ וְיִתְחַתֵּן שׁוּב, יִוָּלְדוּ לוֹ יְלָדִים].

וְאַחַר פְּטִירַת הָאַדְמוֹ"ר ז"ל בְּאוּמַאן בִּשְׁנַת תקע"א, כְּשֶׁחָזַר מוֹהֲרַנַ"ת ז"ל לְבֵיתוֹ לְנֶעמִירוֹב דֶּרֶךְ בְּרֶסְלֶב, סִפֵּר זֹאת לִפְנֵי מֹשֶׁה הַנַּ"ל, וִיעָצוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בָּנִים … וְתֵכֶף הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְשָׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ אִם חֲפֵצָה לְהִתְגָּרֵשׁ, וְאָמְרָה: הֵן. וּמָה אַתְּ חֲפֵצָה בְּעַד זֶה? אֲנִי חֲפֵצָה שֶׁנְּחַלֵּק עִם הוֹנֵנוּ וּרְכוּשֵׁנוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְכֵן עָשָׂה, וְגֵרְשָׁהּ. מִיָּד הִתְחִילוּ לְדַבֵּר אוֹדוֹת שִׁדּוּךְ, וְשִׁדְּכוּ אוֹתוֹ לַאֲחוֹת הָרַב מִטָּאמָאשְׁפִּיל. וְגַם רַבִּי נָתָן זַ"ל הִסְכִּים לְזֶה הַשִּׁדּוּךְ, וְהִיא הָיְתָה לוֹ לְאִשָּׁה וּשְׁמָהּ עֶלְקִי.

עָבַר זְמַן אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, וְאֵין סִימָן לְבָנִים גַּם עִם אִשָּׁה זוֹ. וּבְכֵן כְּפַעַם בְּפַעַם בָּא בְּטַעֲנָה לְמוֹהֲרַנַ"ת, עַד שֶׁמּוֹהֲרַנַ"ת צִוָּה עָלָיו שֶׁיִּסַּע לְאוּמַאן וְיִהְיֶה שָׁם בְּטַעֲנָה זוֹ עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ זַ"ל: הֲלֹא עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתֶם עָלַי עַל יְדֵי ר' נָתָן וְגֵרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה, וְאַיֵּה אֵפוֹא הַהַבְטָחָה שֶׁיִּהְיֶה לִי בָּנִים עִם הַשְּׁנִיָּה שֶׁנָּשָׂאתִי זֶה זְמַן וְאֵין אַף סִימָן לְבָנִים?

בְּצֵאתוֹ מֵהַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ נָפַל בְּרַעְיוֹנוֹ הַפָּסוּק "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה", וְהָיָה נֶחְשָׁב אֶצְלוֹ הַדְּבָרִים כְּאִלּוּ יָצְאוּ מִפִּי רַבֵּנוּ זַ"ל פֶּה אֶל פֶּה, שָׁב לִבְרֶסְלָב וּפִזֵּר מָעוֹת לִצְדָקָה, וְאִשְׁתּוֹ יָלְדָה בֵּן וּבַת.  (ימי התלאות, א)

הרי שיש מציאות שתיכנס מחשבה בלב האדם, וייחשבו אצלו "כאילו יצאו מפי רבינו ז"ל פה אל פה".

אך לא תמיד זה כך – ע"פ רוב אנו מקבלים את התשובה בצורה עדינה יותר, ובכמה אופנים שונים:

לפעמים מאיר רבינו בלב האדם חשק ורצון ללכת בדרך מסוימת, אשר היא היא הדרך הישרה לפי שורש נשמתו. ולפעמים לא נופלת כלל שום מחשבה ורצון במח ולב האדם, אלא רבינו דואג להוליך את האדם בדרך הישרה לפי שורש נשמתו, בכך שפועל אצל השם יתברך שיסבבו מן השמיים סיבובים מסיבובים שונים להביא את האדם אל עניינו ומדרגתו.

וכפי שהעיד רבינו ואמר:

שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו בְּוַדַּאי יִזְכֶּה בַּסּוֹף לָבוֹא בְּזֶה הָעוֹלָם לְמַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְאָמַר שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶֹה לִי זֹאת חַס וְשָׁלוֹם בְּשׁוּם פַּעַם, לִקַּח מִמֶּנִּי אֵיזֶה אִישׁ מֵאֲנָשַׁי בְּאֶמְצַע. כְּלוֹמַר, רַק כָּל אֶחָד יַאֲרִיךְ יָמִים וְשָׁנִים, וְיִחְיֶה בְּוַדַּאי, וְיִתְיַגֵּעַ וְיַחְתֹּר חֲתִירָה אַחַר חֲתִירָה, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָבוֹא לְעִנְיָנוֹ וּלְמַדְרֵגָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא צָרִיךְ לָבוֹא בְּזֶה הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא. (חיי מוהר"ן, שב)

ולכן, לאחר שהאדם מתוודה ומספר את כל לבו לפני הצדיק, ומבקש ממנו הדרכה – גם אם לא נפלה בלבו שום מחשבה או הארה – יהיה סמוך לבו ובטוח בכוחו של הצדיק, שבוודאי יסבבו עמו מן השמיים להוליכו ולכוונו אל הדרך הישר לפי שורש נשמתו[ה].

"הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי"

ועתה, אל הנקודה העיקרית והיסודית, אותה ידעו ושיננו אנ"ש תמיד:

עיקר הדרך כיצד מעביר רבינו את מה שיש לו להעביר לנו ולהדריך אותנו, הוא באמצעות ספריו הקדושים!

שם בספרים טמונים כל העצות וההדרכות, וכשהאדם בא לציונו הקדוש של רבינו, ומתוודה בפניו ושופך ומספר את כל לבו, נפתחים עיניו לראות ולמצוא בספרי רבינו הקדוש את הדרכים השייכים לו לפי שורש נשמתו, והעצות אשר הוא זקוק להם לפי עניינו ומדרגתו.

וכלשונו של רבי געצ'י במכתבו הנודע (אשר כבר הבאנו במאמר ח'):

כִּי דַּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד 'רֹאשׁ בַּיִת' עַד בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. עַל כֵּן שָׂם כֹּחַ בְּסִפְרוֹ, וְהִבְטִיחַ לַעֲזֹר מִי שֶׁיָּבֹא עַל צִיּוּנוֹ עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת … כִּי הַכֹּחַ וְהָעֵצוֹת שֶׁשָּׂם בְּסִפְרוֹ הֵם גְּנוּזִים וַעֲמוּקִים, בִּפְרָט אֵלּוּ הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַצְּרִיכִין עַתָּה וְאָז לֹא הָיוּ נִצְרָכִים עֲדַיִן, עַל כֵּן לֹא רָאוּ אוֹתָם בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ (כְּמוֹ שֶׁהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הָיָה גָּנוּז בְּגַשְׁמִיּוּת כֵּן כָּאן בְּרוּחָנִיּוּת). עַד שֶׁיָּבֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַמֻּכְרָח לָזֶה לִרְפוּאָתוֹ, וְיַחְתֹּר עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ וּבִסְפָרָיו, עַד שֶׁיִּמְצְאֵם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יִדְלֶנָּה". כִּי הָעֵצוֹת הָעֲמֻקּוֹת לֹא יִתְגַּלּוּ רַק עַל יְדֵי צְעָקָה מֵעֹמֶק הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ. צָעַק לִבָּם אֶל ה'. (מכתב רבי געצ'י)

רבינו "שם כח בספרו" – הוא הטמין שם כח רוחני ועצות נפלאות לכל יהודי ויהודי עד ביאת הגואל. אלא ש"הכח והעצות ששם בספרו הם גנוזים ועמוקים", וכדי לגלותם חייב האדם לבוא אליו "ויחתור על ציונו הקדוש ובספריו עד שימצאם"…

וכבר "הבטיח לעזור מי שיבוא על ציונו עד סוף הדורות", כשעיקר העזרה היא: לעזור לו לגלות את העצות הקדושות שלא ראה אותם עד עתה בספריו…

* * *

שכן, לאמתו של דבר, יכול כל אדם ואדם באשר הוא שם, למצוא בכל שיחה ושיחה משיחותיו של רבינו, הדרכות ברורות וישרות, "ודרך ישרה ונכונה מאד לעבודת השם יתברך"[ו].

כִּי כָּל שִׂיחָה וְשִׂיחָה שֶׁלּוֹ הִיא הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, וְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּנְכוֹנָה מְאֹד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְכָל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁיִּהְיֶה. אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹד יָכוֹל לְקַבֵּל דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְעֵצוֹת נִפְלָאוֹת מִכָּל שִׂיחָה וְשִׂיחָה שֶׁלּוֹ. וְכֵן לְהֵפֶךְ, מִי שֶׁהוּא בְּתַכְלִית מַדְרֵגָא הַתַּחְתּוֹנָה עַד לִמְאֹד חַס וְחָלִילָה חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא, יָכוֹל לְקַבֵּל דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְעֵצוֹת נְכוֹנוֹת מִכָּל שִׂיחָה וְשִׂיחָה שֶׁלּוֹ לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת, וְלָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, אִם יָשִׂים לִבּוֹ לִדְבָרָיו הֵיטֵב, וִיקַיֵּם אוֹתָם בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיֹּאחַז בָּהֶם. (חיי מוהר"ן, שנח)

ואין דבר בעולם, שלא ימצא האדם בספריו של רבינו, וכעדותו של מוהרנ"ת:

אֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא סִדֵּר לָנוּ יָפֶה וְלֹא צִוָּה לָנוּ כָּרָאוּי. כִּי בֶּאֱמֶת, בְּכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ מִקֹּדֶם כָּל הַיָּמִים שֶׁזָּכִינוּ לַעֲמֹד לְפָנָיו, בְּכֻלָּם לִמֵּד אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, בְּחַיָּיו וּלְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ וּבִפְרָט כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַשִּׂיחוֹת וְהַתּוֹרוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ מִיּוֹם שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַוָּאוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג תָּמִיד. רַק שֶׁבְּחַיָּיו הָיוּ כַּמָּה דִּבּוּרִים שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי הֵיטֵב עַד הֵיכָן הֵם מַגִּיעִים, אֲבָל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לָעַד וְהֵם מַיִם נוֹבְעִים מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ. וְהֵם טְמוּנִים בְּלִבִּי, וּבְכָל פַּעַם הֵם נוֹבְעִים מַיִם חַיִּים וּמְלַמְּדִים אוֹתָנוּ וּמַזְכִּירִים אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּכָל הָעִנְיָנִים! (ימי מוהרנ"ת, סז)

אמנם, כדי שייפקחו עיני האדם וימצא את שאהבה נפשו בין שיטי ספרי רבינו – עליו לבוא ו"לחתור על ציונו הקדוש ובספריו" בצעקה מעומק הלב. להתוודות בפני הצדיק ולספר לפניו כל לבו, ואז יקויים בו "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", וימצא בספרי רבינו מה שלא מצא עד היום…

וגם תורות שעד היום לא הרגיש האדם כיצד הם 'מדברים' אליו, וכיצד הם מדריכים אותו בדרך ישרה לפי שורש נשמתו – הרי שלאחר הווידוי על ציון רבינו ימצא בהם את שאהבה נפשו, הנהגות ישרות ודרכים ברורים וישרים, וייווכח לראות כיצד נכתב הספר במיוחד עבורו…

וְזֶהוּ "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי" – שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאֵיזֶה סֵפֶר הָיָה הַכֹּל 'כָּתוּב עָלַי', שֶׁמָּצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאֵיזֶה מְגִלַּת סֵפֶר, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁלָּמַדְתִּי הוֹצֵאתִי מִשָּׁם מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת לְעַצְמִי …. כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה זֶה הַסֵּפֶר נֶחְשָׁב אֶצְלוֹ וְהָיָה אֶצְלוֹ כְּלֹא וּלְמוֹתָר, וְעַכְשָׁו חוֹזֵר וְנֶחְשָׁב אֶצְלוֹ כָּל סֵפֶר וְכוּ'. וּבִפְרָט עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה עַכְשָׁו לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי הַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת מֵהַסְּפָרִים שֶׁלּוֹמֵד בָּהֶם, שֶׁעַכְשָׁו נֶחְשָׁבִים הַסְּפָרִים כְּשֶׁלּוֹ, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה רָחוֹק מֵהֶם מְאֹד וְעַכְשָׁו נֶחְשָׁב כָּל סֵפֶר כְּשֶׁלּוֹ, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶֹה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי שֶׁהַלּוֹמֵד לַעֲשֹוֹת נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ עֲשָֹאוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה. וְזֶהוּ "בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי", שֶׁנֶּחְשָׁב כָּל סֵפֶר שֶׁנִּכְתָּב עָלַי וּבִשְׁבִילִי. (ליקוטי הלכות, פקדון ה, יא)

"השבת האבידות" – דרך התורות!

כדי להבין את עומק הענין – כיצד מוסר לנו רבינו את ה"דרך הישרה לפי שורש נשמתנו" באמצעות ספריו הקדושים – עלינו ללמוד תורה קפ"ח בליקוטי מוהר"ן, וביאורו של מוהרנ"ת עליה.

וכך כתוב שם:

דַּע שֶׁצָּרִיךְ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזֹר עַל אֲבֵדָתוֹ, כִּי קֹדֶם שֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מְלַמְּדִין וּמַרְאִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת וְלַעֲבֹד וּלְהַשִֹּיג בְּזֶה הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיָּד נִשְׁכַּח מֵאִתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וְהַשִּׁכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אֶת הַשּׁוֹכֵחַ 'אוֹבֵד', כְּמַאֲמָרָם זַ"ל 'מָהִיר לִשְׁמֹעַ וּמָהִיר לְאַבֵּד' וְכוּ'. וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ, וְהָאֲבֵדָה שֶׁלּוֹ הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיק, כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹ עַד שֶׁמּוֹצְאָהּ, וְאַחַר שֶׁמּוֹצְאָהּ, חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדוֹת אֲחֵרִים עַד שֶׁמּוֹצֵא גַּם אֲבֵדָתָם, עַד שֶׁמּוֹצֵא הָאֲבֵדוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. עַל כֵּן, צָרִיךְ לָבוֹא לְהֶחָכָם לְבַקֵּשׁ וּלְהַכִּיר אֲבֵדָתוֹ, וְלָשׁוּב לְקַבְּלָהּ אֶצְלוֹ. אַךְ הַצַּדִּיק אֵינוֹ מֵשִׁיב לוֹ הָאֲבֵדָה עַד שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ אִם אֵינוֹ רַמַּאי וְשַׁקְרָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" 'עַד שֶׁתִּדְרֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם אֵינוֹ רַמַּאי'. (ליקוטי מוהר"ן, קפח)

נמצא אם כן, שכשאנו מחפשים את הדרך שלנו מה עלינו "לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם", אנחנו בעצם מחפשים אחר אבדתנו. ואבידה זו נמצאת אצל הצדיק; הוא זה שיודע מה עלינו "לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם", וכשנחפש אצלו ללא שקר ורמיה הוא יחזיר לנו את האבידה, ויודיענו את אשר מוטל עלינו "לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם".

והנה, גם כאן ניתן לשאול את השאלה בה פתחנו את המאמר:

כיצד מחזיר הצדיק לאדם את אבידתו? באיזה צורה הוא מלמד את האדם מה עליו "לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם", ובאיזה אופן הוא מחזיר לו את חלקי הקדושה שנאבדו ממנו?

על כך משיב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות ומגלה: הצדיק מחזיר את האבדות באמצעות 'תורותיו'!

וכך הוא כותב:

נִמְצָא שֶׁכָּל אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת הַבָּאִים אֶל הַצַּדִּיק שֶׁיְּקָרְבֵם לַה' יִתְבָּרַךְ, הֵם בָּאִים אֵלָיו לְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדָתָם. וְהַצַּדִּיק לוֹקֵחַ כָּל אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת וּמַעֲלֶה אוֹתָם וּמְחַדְּשָׁם בִּבְחִינַת 'עִבּוּר' וּמַמְשִׁיךְ עַל יָדָם חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים, וּבָזֶה מֵשִׁיב וּמַחֲזִיר לָהֶם אֲבֵדָתָם! (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, ב)

השבת האבידה – קובע מוהרנ"ת – היא באמצעות "חידושי תורה נפלאים ונוראים" שממשיך הצדיק!

בהמשך דבריו הוא מפרט ומסביר:

כִּי עִקַּר אֲבֵדָתָם הִיא הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁכַח כְּשֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שָׁם) שֶׁהוּא אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בְּסִימָן קפ"ח הַנַּ"ל. וְעַתָּה, בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּאִים אֶל הַצַּדִּיק, הוּא מַעֲלֶה נַפְשׁוֹתָם וּמְחַדְּשָׁם וְחוֹזֵר וּמַמְשִׁיךְ לָהֶם תּוֹרָה, הַיְנוּ בְּחִינַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁכַּח וְנֶאֱבַד מֵהֶם הוּא מַחֲזִיר לָהֶם עַתָּה בְּיֶתֶר שְֹאֵת, עַל יְדֵי הַחִדּוּשׁ שֶׁחִדֵּשׁ נַפְשׁוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר. וְגַם, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁמַּמְשִׁיךְ לָהֶם, הוּא מֵאִיר עֲלֵיהֶם אוֹר גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּחַ בְּעַצְמָם לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ אַחַר שְׁאָרֵי אֲבֵדָתָם שֶׁעֲדַיִן לֹא מָצְאוּ.

כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר לָהֶם כָּל אֲבֵדָתָם הַמְרֻבּוֹת מְאֹד בְּפַעַם אַחַת שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם רִבּוּי הָאוֹר חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רִבּוּי הַשֶּׁמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר, וּבְהֶכְרֵחַ לְהַחֲזִיר לָהֶם מְעַט מְעַט כְּפִי הֲכָנָתָם וּכְפִי הִתְעוֹרְרוּתָם אֶל הָאֱמֶת. וּבְכָל פַּעַם, עַל יְדֵי כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה שֶׁהֵם מְקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק בְּעֵת שֶׁבָּאִים אֵלָיו, עַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ לָהֶם אוֹר וְנֵר לְחַפֵּשֹ עַל יָדָם אַחֲרֵי שְׁאָרֵי אֲבֵדָתָם.

כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת אוֹר וְנֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר'. וְהָאֲבֵדוֹת צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ אַחֲרֵיהֶם וְהַחִפּוּשֹ הוּא בְּנֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, הַיְנוּ עַל יְדֵי אוֹר וְנֵר שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁהֶחָכָם מְזַכֶּה אוֹתָם, עַל יְדֵי זֶה מֵאִיר אוֹר נִשְׁמָתָם, וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְחַפֵּשֹ וְלִמְצֹא אֶת אֲבֵדָתָם, בִּבְחִינַת 'נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חוֹפֵשֹ וְכוּ". (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה ג, ב)

נמצא אם כן, שכשרבינו רוצה להחזיר לאדם את אבדותיו הרוחניות, הוא פשוט מגלה לו תורה. ואז: או שבתורה זו הוא מוצא את אבדתו, או שבאמצעות תורה זו הוא מקבל אור וכח רוחני לחפש אחר אבדותיו.

ובמילים פשוטות יותר:

כשהאדם זוכה לנסוע לרבינו הקדוש ולחפש שם בציון – בתפילה וזעקה, בווידוי ושפיכת לב – אחר אבדותיו הרוחניות, מחזיר לו רבינו את האבדות בכך שהוא פותח לו פתח בתורותיו.

וכשיחזור אותו יהודי לביתו ויתחדש בלימוד ספרי רבינו הקדוש, ימצא שם בתורת רבינו – בכח ובזכות הווידוי שהתוודה והחיפוש שחיפש, בציון רבינו הקדוש – הדרכות ועצות נפלאות לפי שורש נשמתו, שיעזרו לו למצוא את אבדותיו ולדעת מה עליו "לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם". וכמו כן, יקבל אור וכח רוחני לעסוק בעבודת ה' ולחפש אחר כל חלקי הקדושה שאיבד.

סיוע רוחני בפנימיות הנשמה

עוד יש לדעת בענין זה:

לא תמיד מאיר רבינו לאדם את העצה וההדרכה בדרך שכלית. ישנה גם אפשרות נוספת, ובה "מתעבר" ניצוץ מנשמת הצדיק באדם, בבחינה מסויימת ובדרגה מסויימת, ונותן לו כח וסיוע לעבודת השם, ומוליך אותו בפועל בדרך הישר לפי שורש נשמתו.

מושג זה נזכר בכתבי האריז"ל, וכך הוא כותב:

כָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אִם יִרְצֶה לְזַכֵּךְ מַעֲשָׂיו, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לָקַחַת לוֹ רוּחַ אַחֵר יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, עַד רוּם הַיְּצִירָה, וְכֵן נְשָׁמָה מֵרוּם הַבְּרִיאָה וְכוּ'. גַּם בָּזֶה תָּבִין עִנְיָן הַמְּפֻרְסָם בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא אוֹ נִשְׁמָתֵיהוֹן, בָּאִים וּמִתְעַבְּרִים בָּאָדָם, בְּסוֹד הַנִּקְרָא 'עִבּוּר', לְסַיְּעוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם מִכְּתִיבַת יָד, עַל 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִים אוֹתוֹ': "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, נִשְׁמָתָם שֶׁל צַדִּיקִים בָּאוֹת וּמְסַיְּעִים אוֹתוֹ". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּהַקְדָּמָה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית בְּסֵפֶר הַזֹּהַר עַל רַב הַמְנוּנָא סְבָא שֶׁבָּא אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא כִּדְמוּת טָעִין חַמְרֵי וְכוּ'. (שער הגלגולים, הקדמה א)

זה נשמע אולי משהו 'תלוש' ואפילו מפחיד… אבל לאמתו של דבר, מדובר במשהו פשוט ומציאותי מאד. וכפי שמסביר זאת רבי שמואל הורביץ:

הַיְנוּ, כְּשֶׁמְּעוֹרֵר הַבַּעַל תְּשׁוּבָה רַחֲמִים אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָז כְּפִי הִתְעוֹרְרוּת רַחֲמָיו כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי זִיעָ"א, שֶׁיִּתְעַבְּרוּ בְּנַפְשׁוֹ (הַיְנוּ שֶׁמְּקָרְבוֹ לַצַּדִּיק הָאֱמֶת), וְנֶפֶשׁ הַצַּדִּיק מוֹלִיכוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וּמְלַמְּדוֹ. וְאִם שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הַצַּדִּיק, אֲזַי יָכוֹל לְהִזְדַּכֵּךְ בְּכֹחַ הַצַּדִּיק עַד שֶׁיִּהְיֶה מַמָּשׁ אֶחָד עִם נִשְׁמַת הַצַּדִּיק, וּכְשֶׁנִּפְטַר יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ בְגַן עֵדֶן וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לַאֲנָשָׁיו: "רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם כָּמוֹנִי מַמָּשׁ". (מאמר התקשרות לצדיק האמת, לרבי שמואל הורביץ ז"ל)

ואת המתנה הזאת, ניתן לקבל במיוחד על ידי ההשתטחות על קברו של הצדיק, כפי שהדגיש וחידד רבי שמואל הורביץ באחת משיחותיו:

בְּעִנְיַן קִבְרֵי צַדִּיקִים אָמַר, שֶׁמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁיֵּשׁ נִיצוֹץ שֶׁל צַדִּיק שֶׁמִּתְעַבֵּר בָּאָדָם וּמוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ. וְאִם יִזְכֶּה אוֹתוֹ הָאָדָם אֲזַי יוּכַל לְהַגִּיעַ לִהְיוֹת כְּהַצַּדִּיק מַמָּשׁ בְּסוֹד הָעִבּוּר, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַעֲבֹד אֶת ה' כָּרָאוּי אֲזַי הַנִּיצוֹץ מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. וְכֵן הוּא עִנְיַן הַהִתְקַשְּׁרוּת, כִּי עַל יְדֵי זֶה מִתְעַבְּרִים בּוֹ מַמָּשׁ נִיצוֹצֵי הַצַּדִּיק. וּבְיוֹתֵר הוּא עַל קִבְרוֹ דַּיְקָא, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק שָׁם הוּא, וְגַם זֶה נֶחְשָׁב רְאִיַּת פְּנֵי הַצַּדִּיק (עַיֵּן פַּרְפְּרָאוֹת עַל תּוֹרָה ד'). וְהוּא גַּם כֵּן תְּשׁוּקַת הַצַּדִּיק, כִּי כָּל מְגַמָּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הוּא שֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרוֹ וְיִתְקַשְּׁרוּ אִתּוֹ וְיִתְעַבֵּר בָּהֶם וִיסַיֵּעַ לָהֶם בַּעֲבוֹדַת ה', וְזֶה נֶחְשָׁב לְהַצַּדִּיק שֶׁגַּם כֵּן עַכְשָׁו הוּא עוֹבֵד אֶת ה'. וּבִלְעֲדֵי קִבְרֵי צַדִּיקִים, לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְהִתְקַשְּׁרוּת נַעֲלָה כָּזֹאת. (כתבי רבי שמואל)

נמצינו למדים:

לא תמיד מקבלים [רק] 'עצה' מרבינו, לפעמים מקבלים ממנו 'כח' וסיוע לעבודת ה' בפועל ממש.

* * *

כשם שבחיי רבינו, לא באו אליו רק כדי לקבל הדרכה ועצות, אלא גם ובעיקר לקבל אור וחיות ודעת דקדושה. כך גם לאחר הסתלקותו, אנו לא באים לציונו רק כדי לקבל הדרכה ועצות, אלא גם ובעיקר לקבל אור וחיות ודעת דקדושה.

רבינו מאיר שם בהיכל ציונו את דעתו הקדושה, לכל הבאים להשתטח על קברו, כל אחד לפי עניינו; אל ה"דרי מטה" הוא מאיר בלבם הארה של התחזקות נפלאה, ואל ה"דרי מעלה" הוא מאיר הארה של התעוררות עצומה. וכן הלאה.

וכפי שכותב הרה"ק מטשעהרין בביאורו על תורה ז' תניינא, שם מדבר רבינו על "קבורתו של משה":

וְרִמֵּז כָּאן שֶׁעִקַּר הֶאָרַת דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, הוּא עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁצִּוָּה בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ לָבוֹא לְשָׁם וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלוֹמַר תְּהִלִּים וְכוּ'. וּמִי שֶׁיְּקַיֵּם דְּבָרָיו, הִבְטִיחַ לוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יִשְׁתַּדֵּל לְטוֹבָתוֹ בְּכָל טַצְדְקֵי דְּאֶפְשָׁר, וְכַמְּבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים. וְרִמֵּז לָנוּ כָּאן, שֶׁמַּמָּשׁ כְּמוֹ בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ הָיָה מֵאִיר דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה לְכָל אֶחָד מִמְּקוֹרָבָיו כְּפִי בְּחִינָתוֹ – לְמִי שֶׁהוּא מִבְּחִינַת הַ'דָּרֵי מַעְלָה' הָיָה מֵאִיר בּוֹ הַהַשָּׂגָה שֶׁל 'מַה' בְּחִינַת 'אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ', וּלְמִי שֶׁהוּא מִבְּחִינַת הַ'דָּרֵי מַטָּה' הָיָה מֵאִיר בּוֹ בְּחִינַת הַהַשָּׂגָה שֶׁל 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' וְכוּ' – כְּמוֹ כֵּן מַמָּשׁ, גַּם עַכְשָׁו יֵשׁ כֹּחַ זֶה בִּבְחִינַת קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁמְּקַבֵּל מִשָּׁם כָּל אֶחָד תּוֹעֶלֶת לְנַפְשׁוֹ כְּפִי בְּחִינָתוֹ, בְּחִינַת 'עֶלְיוֹנִים נִדְמֶה לָהֶם לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים נִדְמֶה לָהֶם לְמַעְלָה', כַּמְּבֹאָר בִּפְנִים. (פרפראות לחכמה, תורה ז' תניינא, אות כו)

ישנם הארות רוחניות, והרגשות לבביות רבות, שזוכים לקבל מרבינו בציונו הקדוש, בלי קשר לידיעת עצה או כיו"ב. וכפי שמספר לדוגמא, רבי שמואל הורביץ ביומנו, על ההרגשות ש"מתחילים להרגיש על הציון הקדוש":

מַתְחִילִין לְהַרְגִּישׁ עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ כְּאֵב הָעֲווֹנוֹת, וּבָאִין לְחֲרָטָה גְּמוּרָה, הָעוֹקֵר הַדָּבָר מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא הָיִיתִי נִבְרָא וְלֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁכָּזֶה וְכוּ', וְהוֹלֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַן שֶׁמִּתְמַרְמְרִין בִּמְרִירוּת כָּזֶה עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וְהָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ (הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ) עוֹשֶׂה נִתּוּחַ אֶת הָרַע עַד הַשֹּׁרֶשׁ.

וְאַחַר כָּךְ מַתְחִילִין לְהַרְגִּישׁ מַה הַתַּכְלִית, שֶׁלֹּא רַק נְקוּדוֹת טוֹבוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת ה' צְרִיכִין לַחֲטוֹף, כְּמוֹ שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ וּבְפוֹלִין, אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלּוֹ לַעֲבוֹדַת ה', וַאֲפִילוּ הַהֶכְרֵחַ בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים יְהֵא בִּקְדֻשָּׁה, וּבִפְרָט הָעֲבוֹדוֹת הַיּוֹתֵר קָשׁוֹת וּכְבֵדוֹת, מֵ"הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה", לְשָׁרֵשׁ הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת, וּלְהִזְדַּכֵּךְ מִזֻּהֲמַת הָעוֹלָם הַזֶּה. וְקִימַת חֲצוֹת לְשַׁבֵּר הַשֵּׁנָה, וְלִבְכּוֹת עַל חֻרְבָּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ שֶׁהוּא הַמֹּחַ וְכוּ'. תְּפִלָּה בְּכֹחַ, בְּחִינַת רְעָמִים. שֶׁזֶּה עִקַּר הַתַּכְלִית מַה שֶׁזּוֹכִין לְזַכֵּךְ הַנֶּפֶשׁ וְלַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת ה'. (ימי שמואל, פרק ר)

וכן הלאה; כל אחד לפי עניינו זוכה לקבל הארת הדעת מרבינו הקדוש, כפי מה שנצרך לו באותה עת[ז].

ודבר זה חשוב לנו, לא פחות מעצה והדרכה!

אנחנו לא מחפשים רק עצות ודרכים, הדרכה והַכְוָנָה. אלא מחפשים צדיק שיאיר בלבנו אור וחיות, ויתן לנו את הכח והחשק לעבוד את ה'. וזה מה שמקבלים שם בציון הקדוש, אם מתעקשים…

 [א] והטעם מדוע אין בכך משום "ודורש אל המתים" – דן בכך הבית יוסף ביורה דעה סימן קע"ט, והביא שדעת הרא"ם לחלק בין דורש מגופו של מת לדורש מרוחו, שלא אסרה תורה אלא בדורש מגופו אבל לא בדורש מרוחו, ושמואל היה דורש לרוחו של מת ולא לגופו. וכן נקט הרמ"א להלכה וכתב: "ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו" (שו"ע יורה דעה קעט, יד). ועיי"ש בש"ך ס"ק ט"ז שכתב שכן הוא ע"פ דעת הזוהר וחכמי הקבלה.

ודעת הבית יוסף עצמו לחלק באופן אחר, וזה לשונו: "ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו, אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים, ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו".

ועיין גם בספר 'מנחת יהודה' לר"י פתיה סימן ע"ב, שדן בזה והעלה דאין האיסור אלא כשמרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה (וכדאיתא בגמרא סנהדרין סה ע"ב, וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף יג) אבל מותר לשאול את הנפטרים ולדבר עמהם, כמו שעשו זעירי ושמואל, וכמו שנהגו האריז"ל ומהרח"ו להשתטח על קברי הצדיקים ולדבר עמהם.

[ב] כדאיתא בגמרא שבת (דף קנב ע"ב) שרב נחמן דיבר עם רב אחאי בר יאשיה בקברו, וכן איתא בגמרא תענית (דף כג ע"ב) על רבי מני בריה דרבי יונה שהשתטח על קבר אביו ודיבר עמו, וכן איתא בגמרא בבא בתרא (דף נח ע"א) שאביי דיבר עם רב טובי בר מתנא בקברו.

[ג] פסוק זה מצטט הרב מטשעהרין בספרו "אוצר היראה" בתחילת הפרק העוסק בענין "חלום".

 [ד] יש להסמיך לכך גם את המובא בליקוטי מוהר"ן: "לך אמר לבי בקשו פני, פירש רש"י: בשליחותך. כי עיקר האלקות בלב, כמו שכתוב 'צור לבבי', ומי שהוא 'בר לבב', בבחינת 'ולבי חלל בקרבי', יוכל לידע עתידות, על ידי מה שהלב אומר לו, שהוא דברי ה' ממש. וזהו 'לך אמר לבי בקשו פני', 'לך בשליחותך' כנ"ל. כי מה שהלב אומר, הם דברי ה' ממש כנ"ל, והבן" (ליקוטי מוהר"ן, קלח).

 [ה] גם אם מדובר בספק שמוטל עליו להכריע למעשה, ולא קיבל תשובה ברורה בלבו ומחשבתו – 'יביט על ההשגחה', כפי שכותב רבי ישראל קרדונר: "כך קיבלתי מרבי המובהק מוה"ר משה ברסלבר ז"ל שלזכות לעצה אמתית צריכין מקודם לצעוק הרבה הרבה מעומקא דליבא בבחינת צעק לבם וכו' ותקננו בעצה טובה מלפניך, ואחר הצעקה צריכין להביט על ההשגחה" (מכתבי רבי ישראל קרדונר, מכתב ט).

כדאי להזכיר גם, שלפעמים אפשר לנסות להיעזר בפתיחה אקראית של ספר מספרי רבינו, על דרך מה שכתב רבינו בספר המידות: "כשאדם רוצה לידע איך להתנהג באיזה דבר, יפתח ספר ויבין איך להתנהג" (ספר המידות, דעת יד).

 [ו] וכפי שכבר הארכנו והרחבנו בזה במאמר ג', לך נא ראה שם.

 [ז] וגם מי שלא מרגיש במוחש איזושהי הארה או התעוררות, מקבל גם הוא את הנצרך לנשמתו, וימים יגידו.

ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק א' הצדיק ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ז' – התלמידים שבכל דור (ג) – איך נראה תלמיד אמיתי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ב – ההתייחסות לשאר הצדיקים (א) – האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה ספר בעקבי הצאן יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)