ספר בעקבי הצאן יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו

פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת

לאחר שביארנו שנשמת רבינו היא הנשמה הכללית הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל, ובכללם את כל הצדיקים והחסידים, וכולם מקבלים ממנו בזה ובבא. נבוא לבאר בס"ד את המסקנה המתבקשת, לגבי הקשר והיחס של כלל הצדיקים לרבינו

בשלשת המאמרים האחרונים עסקנו בענין כלל הצדיקים שבכל דור, ועל היחס בינם לבין הצדיק הגדול, נשמת 'משה משיח', רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א.

במאמר הראשון "רבות בנות עשו חיל" ביארנו את עוצם האמונה שהחדיר בנו רבינו בגדולתם וקדושתם של כלל הצדיקים שבכל דור, במאמר השני "ואת עלית על כולנה" ביארנו ענין נשמת 'משה משיח' העולה במעלתה ומדרגתה על כל הצדיקים, ובמאמר השלישי "השמש והירח והכוכבים משתחוים לי" ביארנו שנשמת משה היא לא רק הנשמה הגדולה ביותר אלא היא הכוללת את נשמות כל הצדיקים, וכולם צריכים להתבטל אליה ולהיכלל בתוכה.

כהמשך למאמרנו האחרון, אנו רואים חובה לבאר את הדברים בצורה ברורה יותר. למען לא יבואו התלמידים וישתו מים הרעים, וייווצר אצלם חלילה רושם מוטעה שעלול לגרום להם למעט ח"ו בכהוא-זה בגדולתם ונחיצותם של כל הצדיקים האמיתיים, מנהיגי ורועי ישראל, שבכל דור ודור. אלא יבינו לאשורם את שני צדדי המטבע, מבלי שהאחד ילך על חשבון השני.

* * *

ובכן:

כשיוסף הצדיק טען שכל האחים משתחווים לו, לא התקבלה המסקנה שכל השבטים אין בהם ממש, ויעקב לא היה אמור להעמיד בעולם אלא את יוסף בלבד, וכל שאר השבטים מיותרים חס ושלום…

כל השבטים קדושים וטהורים, וכלל ישראל מחולק עד עצם היום הזה – לא לשבט אחד ששמו 'יוסף' – אלא לי"ב שבטים, כשמתחת לכל שבט ושבט סך מסוים של נשמות.

כִּי הִנֵּה י"ב שְׁבָטִים הֵם שֹׁרֶשׁ לְכָל הַנְּשָׁמוֹת כֻּלָּם. (עץ חיים, שער לט פרק א)

וכשם שאז נולדו השבטים, חלקם מלאה וחלקם מרחל, כך עד עצם היום הזה, ישנן נשמות שנמשכות מלאה וישנן שנמשכות מרחל.

כִּי כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים נִמְשָׁכוֹת מִן לֵאָה וְרָחֵל, כִּי יֵשׁ נִמְשָׁכוֹת מִלֵּאָה וְיֵשׁ נִמְשָׁכוֹת מִן רָחֵל … יֵשׁ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ שְׁתֵּיהֶן נִמְשָׁכוֹת מִן לֵאָה, כְּגוֹן הַשְּׁבָטִים בְּנֵי לֵאָה רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן כוּ'. וְיֵשׁ מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ שְׁתֵּיהֶן מִן רָחֵל, כְּגוֹן בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין. (שער הכוונות, דרושי ויעבור, דרוש ב)

עד כדי כך שגם למעלה, עולות תפילותיהם של ישראל דרך י"ב שערים נפרדים; כל שבט ונוסח בשער מיוחד משלו.

אָמַר לִי מוֹרִי זַ"ל שֶׁיֵּשׁ בָּרָקִיעַ י"ב חַלּוֹנוֹת כְּנֶגֶד י"ב שְׁבָטִים, וְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט עוֹלָה תְּפִלָּתוֹ דֶּרֶךְ שַׁעַר אֶחָד מְיֻחָד לוֹ, וְהוּא סוֹד י"ב שְׁעָרִים הַנִּזְכָּרִים בְּסוֹף יְחֶזְקֵאל. וְהִנֵּה אֵין סָפֵק, כִּי אִם תְּפִלּוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ שָׁווֹת לֹא הָיָה צֹרֶךְ לְי"ב חַלּוֹנוֹת וּשְׁעָרִים, וְכָל שַׁעַר יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֶלָּא וַדַּאי מֻכְרָח הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁתְּפִלּוֹתֵיהֶם מְשֻׁנּוֹת לָכֵן צְרִיכִים שְׁעָרִים מְיֻחָדִים לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, כִּי כְּפִי שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר נִשְׁמוֹת הַשֵּׁבֶט הַהוּא כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת סֵדֶר תְּפִלָּתוֹ (שער הכוונות, דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה, דרוש א)

אלא שעל אף כל זאת; הצורה האמיתית של השבטים אמורה להיראות – שכולם מכירים בייחודיותו ועליונותו של יוסף הצדיק, "השליט המשביר לכל עם הארץ", ומשתחווים לו אפיים ארצה, וכל מזונם וחיותם ממנו, כפי שאכן היה ויהיה.

זה מה שבא לידי ביטוי גם בחלומו של יוסף; הוא לא טען שהוא היחיד שעוסק באלומת אלומות… הוא עצמו סיפר:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה. (בראשית לז, ז)

"אנחנו" כולנו, כל השבטים / הצדיקים, מאלמים אלומים.

הַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם הָיוּ עוֹסְקִים בָּזֶה, שֶׁהָיוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים וְעוֹשִׂים קְשָׁרִים וְצִמְצוּמִים כְּדֵי לִמְשֹׁךְ עַל יָדָם הַשָֹּגַת אֱלֹקוּת. (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, יח)

והשבטים אמורים להמשיך בזה גם הלאה. וכפי שאכן עוסקים כל הצדיקים שבכל דור ודור להשיג השגות אלוקות, לצמצמם ולהלבישם, ולגלותם.

אלא שמאידך:

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. (בראשית, שם)

שכן,

הַצִּמְצוּמִים וְהַכֵּלִים שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק עָלוּ עַל כֻּלָּם, בִּבְחִינַת "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" וְכוּ', שֶׁהַקֶּשֶׁר וְהַצִּמְצוּם שֶׁלּוֹ קָמָה וְגַם נִצָּבָה לָעַד וְלָנֶצַח. "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי", שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת עַל יְדֵי הַצִּמְצוּמִים נִפְלָאִים שֶׁעָשָֹה בְּחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה עַל יְדֵי שֶׁעָסַק לְקָרֵב נְפָשׁוֹת תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זָכָה שֶׁאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁעוֹסְקִין בָּזֶה לְהַשִֹּיג הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת עַל יְדֵי הַצִּמְצוּמִים – גַּם הֵם צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ! כִּי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה עַל כֻּלָּם בִּבְחִינַת "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָעוֹסֵק לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וּלְבוּשִׁים וּלְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה בְּחָכְמָה אֲמִתִּית כָּזֹאת עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְקָרֵב הַכֹּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. (ליקוטי הלכות, שם)

וכשהם מזלזלים וכופרים בכך, ולא מבטלים עצמם כדבעי לצדיק הגדול – כל עסקם באלומת אלומות לוקה בחסר. והתיקון אינו נשלם, עד אשר יבואו וישתחוו לו, מתוך הכנעה ובושה. וכפי שיהיה בגמר התיקון:

שֶׁכֻּלָּם יִכְרְעוּ וְיִתְבַּיְּשׁוּ אַחַר כָּךְ מֵאִתּוֹ. כִּי עַל יָדוֹ דַּיְקָא יִזְכּוּ לֶעָתִיד גַּם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים לְהַתּוֹסְפוֹת וְהַהִתְעַלּוּת לָנֶצַח, מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא בָּאֵין סוֹף, עַד שֶׁלֹּא יֵבֹשׁוּ. (ביאור הליקוטים, תורה כב, מפתח כז)

* * *

כך גם לגבי משה רבינו ושאר הצדיקים:

כשמשה רבינו טען שכולם אמורים להשתחוות לו, וקורח שטען "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" ירד חיים שאולה – לא התקבלה המסקנה שכל העדה אינם קדושים ואין ה' בתוכם חס ושלום…

כל העדה בוודאי קדושים וטהורים ובתוכם ה', אלא שכל כלל ישראל, על כלל צדיקיו וחכמיו, אמורים להתבטל ולהיכלל במשה. ודווקא אז, הם אכן "כולם קדושים ובתוכם ה'".

כך שֶׁקֹּרַח אכן צודק בטענתו, אבל דווקא הוא זה שגורם את ההיפך; הוא מנתק את עם ישראל מהאמונה וההיכללות במשה, ובכך הוא גורם להם לאבד את קדושתם ולהיבלע באדמה. 

וכפי שכותב רבי אברהם ב"ר נחמן בביאורו על תורה י':

בְּלוּעֵי דְּקֹרַח, מִין הָיָה. יֵשׁ לְבָאֵר, שֶׁכִּוֵּן בָּזֶה גַּם לַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט. כִּי הֵן הֵן הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה, כְּנֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאָמְרוּ "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים" [וְנִקְרָאִים בְּשֵׁם 'צַדִּיק מוֹשֵׁל' הַמוּבָא בִּפְנִים בְּאוֹת ד']. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בָּזֶה הַרְבֵּה אֱמֶת, וְכַמְבֹאָר בְּבֵאוּרִי הַנַּ"ל וְכוּ', שֶׁבֶּאֱמֶת נִמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת 'צַדִּיק מוֹשֵׁל' וְכוּ', וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יַעַמְדוּ רַגְלָיו בְּמִישׁוֹר הָאֱמוּנָה הַמוּבָא בִּפְנִים בְּאוֹת ו' עַיֵּן שָׁם. אֲבָל כָּל זֶה לֹא נֶאֱמַר, רַק אִם עַל כָּל פָּנִים עֲדַיִן לֹא מָטוּ וּמָעֲדוּ רַגְלָיו לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם בְּמִלְחֶמֶת הַגַּאֲוָה, לְהִתְהַפֵּךְ חַס וְשָׁלוֹם לְחוֹלֵק אֶת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי מֵהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, בְּחִינַת מֹשֶׁה, הָעוֹלֶה עַל כֻּלָּם. (ביאור הליקוטים, תורה י, ד"ה בלועי דקרח)

וכך גם במשך הדורות:

כלל חכמי ישראל, "דור דור ודורשיו", עוסקים לדרוש את התורה, לבארה ולפרשה, ולדלות פנינים ממעמקיה בנגלה ובנסתר. וכל "תלמיד ותיק" עוסק לחדש ולגלות את חלקו המיוחד בתורה, כפי אשר הניחו לו מקום להתגדר בו, ואף כותב ומדפיס את חידושיו ומפיצם על פני תבל.

איש אינו מעלה בדעתו, שלאחר שכבר היה 'משה', שאר החכמים מיותרים חס ושלום… ואין מי שיזלזל אפילו בספר אחד מתוך כל ספרי הראשונים והאחרונים.

וּבֶאֱמֶת אָנוּ צְרִיכִין כֻּלָּם, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לָנוּ עַתָּה לֵידַע דִּינֵי הַתּוֹרָה עַל בֻּרְיָן, כִּי אִם כְּשֶׁיִּהְיֶה לָנוּ סִפְרֵי הַשַּׁ"ס עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י וְתוֹסְפוֹת וּמַהַרְשָׁ"א וּשְׁאָר מְפָרְשִׁים, וְסִפְרֵי הָרִי"ף עִם כָּל הַפֵּרוּשִׁים, וְסִפְרֵי הָרֹא"שׁ וְהָרַמְבַּ"ם וְנוֹשְׂאֵי כֵּלָיו, וְהַטּוּר וּמְפָרְשָׁיו, וְסִפְרֵי הָאַחֲרוֹנִים, הַבֵּית יוֹסֵף וְהָרַמָּ"א וְנוֹשְֹאֵי כְּלֵיהֶם וְכוּ', וְסִפְרֵי שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת וְכוּ' – שֶׁבְּכָל אֵלּוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים הַגְּדוֹלִים בְּסִפְרֵי תְּשׁוּבוֹתֵיהֶם כְּשֶׁרוֹצִים לְבָרֵר לָנוּ דִּין לַאֲמִתּוֹ, וּבִלְעֲדֵי כָּל הַסְּפָרִים הַנַּ"ל וְיוֹתֵר מֵהֶם, אִי אֶפְשָׁר עַתָּה לְבָרֵר הַדִּין לַאֲמִתָּתוֹ. וְכֵן בְּדַרְכֵי עֵצוֹת וּמוּסָר בַּעֲבוֹדַת ה', שֶׁצְּרִיכִין כָּל סִפְרֵי הַמִּדְרָשִׁים וּפֵרוּשֵׁיהֶם, וְסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְרֵאשִׁית חָכְמָה וְכוּ' וְכוּ'.   (ליקוטי הלכות, יין נסך הלכה ג, ה)

אלא שמאידך, ברור לנו שכל אמיתותם של חכמי ישראל, וכל חשיבות ונחיצות ספריהם וחידושיהם, הוא רק מתוקף היותם מבוטלים לתורת משה, וכל עסקם ומגמתם הוא אך ורק להבין ולפרש את דבריו.

כך שכל ספרי הראשונים והאחרונים, הם במידה רבה בבחינת ספריו של משה רבינו בעצמו…

כִּי הוּא עִקַּר כְּלַל כָּל סְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי כֻּלָּם נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ. כִּי כְּבָר נִתְגַּלָּה לוֹ בְּסִינַי כָּל מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ וּלְחַבֵּר סֵפֶר אֲמִתִּי. (ליקוטי הלכות, שחיטה ה, יט)

* * *

בדומה לכך קורה גם בגילויים המאוחרים יותר של נשמת משה – ה"ה רבי שמעון בר יוחאי ולאחריו האר"י הקדוש:

מתוך כל חכמי ישראל, הנביאים והזקנים, אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים – היחיד והמיוחד שנבחר משמיא לגלות את תורת הנסתר לישראל, היה רבי שמעון בר יוחאי.

אֶחָד הָיָה לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר, לָשִׂים מַחְשָׁךְ לְפָנֵינוּ לָאוֹר, וְלָתֵת לַצָּהֳרַיִם נֶשֶׁף – רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, בֵּין כָּל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ הָעוֹמְדִים בְּסוֹד ה', וְהַמַּשְׂכִּילִים עַל דָּבָר אֲשֶׁר כִּסָּהוּ עַתִּיק יוֹמִין, זֶה שְׁמוֹ לְעָלַם, כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמֻהוּ, וְעַל אֵל אֱלֹהִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת, כִּי מִן הַשָּׁמַיִם עָנוּהוּ. אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ בָּחַר ה' לְתַקֵּן עוֹלָם בִּמְאוֹר קָדְשׁוֹ. (קנאת ה' צבאות להרמח"ל, הקדמה)

ומדורו של רשב"י עד דורנו אנו – כל רבבות אלפי הצדיקים והחכמים העוסקים בתורת הקבלה, מעיינים ומפלפלים, מחדשים ומבארים, איש איש לפי השגתו – אין מי שירים את ידו ואת רגלו מבלעדי הזוהר הקדוש.

וְכָל דִּבְרֵי הַגְּאוֹנִים הַמְּקֻבָּלִים, קַדְמָאָה וּבַתְרָאָה … כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים, בְּנוּיִים וּתְלוּיִים עַל דִּבְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ! … הַבִּיטוּ וּרְאוּ מַה שֶׁכָּתַב בְּשׁוּ"ת הַגָּאוֹן בַּעַל מַשְׂאַת בִּנְיָמִין: "אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי הָעוֹלָם עַל כַּף אֶחָד, וְהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל כַּף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם".   (ספר אמונת ה'[א], הסכמת רבי שמעון צבי הורוויץ ז"ל, ראש ישיבת שער השמים)

כך שגם אם ישנם רבבות אלפי צדיקים וחכמים העוסקים בתורת הסוד, ומאות ספרי קבלה שהתחברו במשך הדורות – אשר אף אחד מהם אינו מיותר ח"ו – הרי שכל אמיתותם ונחיצותם הוא אך ורק מחמת היותם בטלים לדברי רבי שמעון בר יוחאי וכלולים בו.

* * *

כך גם לגבי האריז"ל:

מאז אשר "עיר וקדיש מן שמיא נחית", "כרבי שמעון בר יוחאי בדורו"[ב], האר"י ז"ל, וגילה את צפונות הזוהר ותורת הקבלה – אין אפשרות להשיג את צפונות התורה לאמיתתן אלא באמצעות ה'הקדמות' של האריז"ל.

אַשְׁרֵי הָעָם 'שֶׁכָּכָה' לוֹ, גִּימַטְרִיָּא 'מֹשֶׁה', רָזָא דְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, נִיצוֹץ שֶׁלּוֹ בְּמוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים הָאֲרִ"י זלה"ה, שֶׁהֵאִיר עֵינֵינוּ בְּרָזֵי הַתּוֹרָה … וְאִלְמָלֵא הוּא לֹא בָּא, לֹא זָכִינוּ לְאוֹר הַתּוֹרָה מֵעוֹלָם! כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים רָזֵי הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת כִּי אִם עַל יְדֵי נִיצוֹץ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם … וְאִלְמָלֵא הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהֵאִיר עֵינֵינוּ בְּסוֹדוֹתָיו, לֹא הָיָה בַּנִּבְרָאִים מַעְלָה וּמַטָּה, שֶׁיַּשִּׂיגוּ סוֹד הָעוֹלָמוֹת הָאֵלֶּה. (עמק המלך, שער יד, פרק י)

וכל אלפי המקובלים האמיתיים שעמדו לישראל, מדורו של האריז"ל עד דורנו אנו – אשר אין אחד מהם דומה לחברו, וכל אחד מהם מצא לו מקום להתגדר בו ולחדש חידושים בתורת הקבלה – יונקים את תורתם מתורת האריז"ל, וכל חידושיהם וביאוריהם כלולים בדבריו הקדושים.

וגם כאשר נראה לפעמים שיש בדבריהם חידושים שלא נזכרו בדברי האריז"ל, בידוע שחידושים אלו נדלו מתוך מעמקי ים חכמת האריז"ל, ולא מזולתו[ג].

וכפי שכותב ה"בן איש חי" לגבי הרש"ש:

וַאֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֵיךְ אֲנַחְנוּ רוֹאִין הַקְדָּמוֹת חֲדָשׁוֹת בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָרַשַׁ"ש זַ"ל שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל אֲשֶׁר סָמַךְ עֲלֵיהֶם רַבֵּנוּ הָרַשַׁ"ש זַ"ל שֶׁהֵם עֵץ חַיִּים וּמָבוֹא שְׁעָרִים וְכוּ'? הִנֵּה דַּע כִּי בֶּאֱמֶת נֶאֱמָן הוּא רַבֵּנוּ הָרַשַׁ"ש זַ"ל שֶׁלֹּא חִדֵּשׁ שׁוּם דָּבָר מִדַּעְתּוֹ אוֹ מִסִּפְרֵי קַבָּלָה אֲחֵרִים לְהוֹסִיף דָּבָר אֶחָד עַל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, בְּרַם הוּא שִׁדֵּד עֲמָקִים בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל וְלָקַח כְּלָלִים אֲשֶׁר נִתְפָּרְשׁוּ לְהֶדְיָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל … וְעַל פִּי כְּלָלִים הַמְּפֹרָשִׁים בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, וְעַל פִּי כְּלָלִים אֲשֶׁר הוֹלִיד אוֹתָם רַבֵּנוּ הָרַשַׁ"ש מִדִּבְרֵי מָרָן רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל, יָסַד וּבָנָה רַבֵּנוּ הָרַשַׁ"ש כָּל בִּנְיָן שֶׁלּוֹ בִּ'נְהַר שָׁלוֹם' וּבַסִּדּוּר הַקָּדוֹשׁ. (שו"ת רב פעלים, חלק ג, סוד ישרים סימן ד)

אפילו כאשר אנו מוצאים – בדברי המקובלים האמיתיים – דברים שנראים כסותרים את פשטות דברי האריז"ל, "לא תהא כזאת בישראל", ובהכרח שדבריהם יעלו בקנה אחד עם דברי האריז"ל.

וכפי שכתב הגר"ח מוואלאזי'ן, כאשר שמע דיבת רבים הטוענים על רבו הגר"א מווילנא שאין האריז"ל נחשב בעיניו ח"ו:

תָּשׁוּחַ עָלַי נַפְשִׁי וַיִּקֹּד יְקוֹד בְּלִבִּי כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת, אֲשֶׁר לָקְחָה אָזְנִי דִּבַּת רַבִּים בּוּרִים רֵיקִים בִּפְלָכִים הָרְחוֹקִים, אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אוֹר תּוֹרָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ מִימֵיהֶם, אַנְשֵׁי בְּלִי עֹל בְּפֶה וְלָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת לְהַטִּיל מוּם בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם, זְבוּבֵי מָוֶת לְהַבְאִישׁ וּלְהַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ מִשְׁחַת קוֹדֶשׁ רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן. בְּאָמְרָם שֶׁהָרַב הַקָּדוֹשׁ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בֵּיהּ הָאֲרִ"י זַ"ל לֹא הָיָה נֶחְשָׁב בְּעֵינָיו חַס וְשָׁלוֹם … תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עָתָק עַל צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, יִתְפָּרְכוּן, יִתְרַחֲשׁוּן, יִשְׁתַּתְּקוּן, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל! … עַל דִּבְרַת מָרָן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אִישׁ הָאֱלֹקִים נוֹרָא הָאֲרִ"י זַ"ל, עֵינַי רָאוּ יְקָר תִּפְאֶרֶת קְדֻשַּׁת הָאֲרִ"י זַ"ל בְּעֵינֵי רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, כִּי מִדֵּי דַּבְּרִי עִמּוֹ אוֹדוֹתָיו אִירְתַּע כֹּלָּא גּוּפֵיהּ, וְאָמַר: מַה נֹאמַר וּמַה נְּדַבֵּר מִקְּדוֹשׁ ה' אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ וְנוֹרָא כָּמוֹהוּ, וְנִגְלוּ לוֹ תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה … וַהֲגַם שֶׁהַמְּעַיְּנִים יִמְצְאוּ בְּבֵאוּרוֹ זֶה כַּמָּה גַּרְגְּרִים שֶׁמְּפָרֵשׁ בְּדֶרֶךְ אַחֵר קְצָת, הַמְּעַיֵּן הָאֲמִתִּי אִישׁ תְּבוּנוֹת יוּכַל לְיַשֵּׁב דִּבְרֵיהֶם דְּלֹא פְּלִיגֵי, מַר כִּי אַתְרֵהּ וּמַר כִּי אַתְרֵהּ. (הקדמת הגר"ח לספרא דצניעותא)

כך שדבר מוסכם וברור הוא, שעל אף שישנם מקובלים רבים, וכולם קדושים ובתוכם ה', וכל אחד חידש חידושים יקרים ונפלאים מה שלא חידש חבירו, הרי שכל חשיבותם ואמיתותם הוא אך ורק מחמת ביטולם לרבינו האר"י וכלליותם בו.

* * *

כך גם לגבי האילן המפואר של צדיקי החסידות, תלמידי הבעל שם טוב וההולכים בדרכו עד דורנו אנו:

על אף שבמשך הדורות עמדו צדיקים ואדמו"רים רבים, למאות ולאלפים, וכל אחד מהם הלך בדרך מִשֶּׁלּוֹ – הרי שכולם כאחד, יונקים כל חיותם ודרכם מתוך נשמת ותורת הבעל שם טוב, ונמנים על תלמידיו. וכל חשיבותם, אמיתותם ונחיצותם, היא אך ורק מפני היותם ממשיכי דרכו.

וְכֻלָּם, כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵם רַק תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידֵי תַּלְמִידָיו, וְהַכֹּל עַל פִּי דֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וְשׁוּם אֶחָד לֹא הֵבִיא חֲדָשׁוֹת, רַק כָּל אֶחָד כְּפִי שֶׁזָּכָה לְהַשִּׂיג מִדֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כֵּן הִתְנַהֵג בְּצִדְקָתוֹ וְתוֹרָתוֹ. (מכתבי שמואל, מכתב ט)

על אף השינויים הרבים שבין תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו, הרי ש"כולם ינקו מרב אחד".

וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְסַפֵּר וּלְהַפְלִיג בְּגֹדֶל הַחִלּוּקִים בֵּין הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לִזְמַנֵּנוּ, שֶׁכֻּלָּם הֵם מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד זְצוּקַ"ל וְהָיָה שָׁלוֹם גָּדוֹל בֵּינֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מְחֻלָּקִים מְאֹד בְּדַרְכֵיהֶם, שֶׁזֶּה הָיָה נוֹסֵעַ עַל הַמְּדִינָה וְדָרַשׁ בָּרַבִּים וְזֶה יָשַׁב בְּבֵיתוֹ, זֶה הֶאֱרִיךְ מְאֹד בַּתְּפִלָּה וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְעָקוֹת וְהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל, וְזֶה הִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ עִם הַצִּבּוּר כְּדֶרֶךְ הֶהָמוֹן, וְזֶה הִרְבָּה בַּתּוֹרָה יוֹתֵר, וְזֶה הִרְבָּה בִּצְדָקוֹת וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שִׁנּוּיִים רַבִּים לְאֵין מִסְפָּר, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם יָנְקוּ מֵרַב אֶחָד. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם שָׁוִין, כִּי כָּל אֶחָד עוֹבֵד אֶת ה' כְּפִי מִדָּתוֹ וּכְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. (ליקוטי הלכות, שומר שכר ב, ט)

* * *

כלל הדברים:

נשמת משה – בכל שלבי התגלויותיה – היא הנשמה הכללית, והתורה שבפיו היא התורה הכללית והשורשית.

ותפקידם של כל שאר נשמות הצדיקים הוא: לגלות ולהוציא לפועל – כל אחד בגוון ובדרך שלו – את הטמון בנשמה ותורה כללית זו.

* * *

וכך גם לגבי הגילוי האחרון של נשמת 'משה משיח', ה"ה רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א ותורתו.

נשמתו היא הנשמה הכללית, הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל. ותורתו היא התורה השורשית, אורייתא דעתיקא סתימאה[ד] הכוללת בתוכה את כל שורשי התורה. וכפי שהעיד על עצמו ואמר:

שֶׁיּוֹדֵעַ שָׁרְשֵׁי הַתּוֹרָה, מִמָּקוֹם שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בָּאָה. כִּי יֵשׁ שָׁרְשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ כָּל הַתּוֹרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ כְּלָל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה. (חיי מוהר"ן, רפז)

וְרָאָה כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְכָל דּוֹר וְדוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר וְדוֹר וּמַנְהִיגָיו, וְכָל מַה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ. (מעשה מהלחם)

כך שספרו "ליקוטי מוהר"ן", אינו ספר נוסף ברשימת ספרי החסידות, אלא ספר כללי ושורשי, הכולל בתוכו את כל שורשי התורה שבכתב ושבע"פ, ואת כל הנשמות והדרכים כולם.

עַד אֲשֶׁר אֵין שׁוּם דְּבַר מִצְוָה וּקְדֻשָּׁה וְעֵצָה טוֹבָה הַנִּצְרָךְ לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא שֶׁלֹּא נִזְכָּר בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו. כִּי הוּא מְדַבֵּר מִכְּלָלִיּוּת הַכֹּל, בִּכְלָל וּבִפְרָט. כּוֹלֵל כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַדְּרָגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁל כָּל אָדָם, כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל. מִן רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהוּא תְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד תַּכְלִית נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלַם הָעֲשִֹיָּה הַגַּשְׁמִי שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד עָלָיו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְהַזְּמַן, מִן הַגָּדוֹל שֶׁבִּגְדוֹלִים עַד הַקָּטָן שֶׁבִּקְטַנִּים. (ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

וכל תורה ותורה שבספר קדוש ושורשי זה, שופכת אור חדש על כל חלקי התורה כולה. שכן,

כֻּלָּם נִמְשָׁכִים וְנוֹבְעִים מִשָּׁרְשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְעַל פֶּה, אֲשֶׁר מֵחֲמַת זֶה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁבְּכָל תּוֹרָה וּמַאֲמָר שֶׁלּוֹ יְכוֹלִים לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר בּוֹ כָּל תַּנַ"ךְ וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה[ה]. (ביאור הליקוטים, תורה ס. הקדמת 'תפארת הליקוטים')

כך שכל הצדיקים ותורתם, כלולים בו ובתורתו. ומאחר שכן, הם אמורים להיוודע אל שורשם האמיתי, ולשום את כל מגמתם ועניינם להאיר את אורו לכל באי עולם.

וּבְוַדַּאי שֶׁבְּכָל דּוֹר וְדוֹר נִמְצָאִים צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים אֲמִתִּיִּים, כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וְאֵין דּוֹר יָתוֹם. אַךְ עִקַּר תִּקּוּן הָעוֹלָם הוּא, שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים הַכְּשֵׁרִים שֶׁבַּדּוֹר, הַמַּנְהִיגִים וּמַדְרִיכִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם יָבוֹאוּ וַיִּקְחוּ דִּבּוּרֵיהֶם וַעֲצוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר יוֹרוּ לְעַם ה', מִסְּפָרָיו וּמִסִּפְרֵי תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים וּמִפִּי תַלְמִידֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, לָזוּן בָּהֶם וּלְפַרְנֵס בָּהֶם וְלִרְעוֹת בָּהֶם צֹאן קָדָשִׁים הַמִּסְתּוֹפְפִים בְּצִלָּם.

כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ וּכְיִפְתָּח בְּדוֹרוֹ, שֶׁעִם כָּל בְּחִינַת גַּדְלוּתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ, כֻּלָּם הִנְהִיגוּ אֶת יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ עַל פִּי תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁמְּסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וְכוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ צַדִּיקֵי וּגְדוֹלֵי הַדּוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּדוֹרוֹ, אֲבָל לְגַבֵּי מֹשֶׁה הָיוּ נֶחְשָׁבִים כְּתַלְמִידִים.

כֵּן גַּם עַתָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי נִמְצָאִים צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וּקְדוֹשִׁים בְּדוֹרֵנוּ, אֲבָל בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיְּקַבְּלוּ כֻּלָּם מֵהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הַגָּדוֹל מֵהֶם שֶׁהוּא בְּחִינַת 'מֹשֶׁה', וְיִּמְסְרוּ לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁיִּתְנַהֲגוּ עַל פִּי דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.

וּכְמוֹ תַּלְמִידֵי הָרַשְׁבִּ"י זִיעָ"א וְתַלְמִידֵי הָאֲרִ"י זִיעָ"א, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֲמוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּאוּ וְנִתְקָרְבוּ אֲלֵיהֶם לִשְׁמוֹעַ מִפִּיהֶם אֶת דְּבַר ה', לֹא עָשׂוּ תּוֹרָה חֲדָשָׁה מִלִּבָּם, אֶלָּא מָסְרוּ הֵם לְהַמְקֹרָבִים שֶׁלָּהֶם דִּבְרֵי רַבּוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים הָרַשְׁבִּ"י זִיעָ"א וְהָאֲרִ"י זִיעָ"א, וְהָיָה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הֵם בְּעַצְמָם מַמָּשׁ חַיִּים וְקַיָּמִים, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים", וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. (שערי צדיק, חלק שישי, מכתב רסט)

וכמה מאלפים הם דבריו של שר התורה, הגאון אב"ד דטשעהרין, בהקדמתו לספרו "נחת השולחן", כאשר תוך כדי "התנצלות" על הרהבת העוז לפרסם ספר חידושי תורה על פי תורתו של רבינו הקדוש – פורץ לו מבין השיטין חזונו המופלא, על ייעודם של כלל גדולי וחכמי ישראל בדרך לתיקון העולם כולו:

כָּל מַה שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה הוּא רַק בְּדֶרֶךְ דֻּגְמָא וּמָשָׁל, לְהַרְאוֹת לִפְנֵי הַשָּׂרִים וַחֲכָמִים וּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הוֹד יֹפִי פְּאֵר קְדֻשַּׁת עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת פְּנִינֵי מַאֲמָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְאֵיךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא כְּלָלִיּוּת הַכֹּל, עַד שֶׁאֲפִילוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים כָּמוֹנִי הַיּוֹם יוּכַל לְבָאֵר בָּהֶם וְלִמְצֹא חֲדָשׁוֹת כְּפִי קָט שִׂכְלִי וְשִׁפְלוּת מַדְרֵגָתִי. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם יִתְּנוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לִבָּם לָזֶה – בְּוַדַּאי הָיוּ מְגַלִּים בָּזֶה נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת מְאֹד, עַד אֲשֶׁר כָּל הָאָרֶץ תָּאִיר מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִמָּלֵא כְּבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה וְכוּ'. לָכֵן אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: דָּבָר זֶה נִפְתַּח בְּקָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, וְאוּלַי יִהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעֶזְרֵנוּ שֶׁיִּסְתַּיֵּם בִּגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וּבְחַכְמֵיהֶם הַשְּׁלֵמִים וְהַנֶּאֱמָנִים, שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לָהֶם נָאֶה וְיָאֶה בֶּאֱמֶת לְגַלּוֹת וּלְפַרְסֵם אוֹר הָאֱמֶת בָּעוֹלָם וּלְהָפִיץ מַעְיְנוֹתָיו חוּצָה! (נחת השולחן, הקדמה)

האילן וענפיו

במאמרנו הקודם הארכנו להביא את דברי האר"י שנשמת 'משה' הוא האילן, וכל שאר הצדיקים הם 'ענפים' ממנו.

כִּי זֶה הַצַּדִּיק, הוּא רַק יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד עוֹלָם, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם רַק עֲנָפִים מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִן הֶעָנָף. (ליקוטי מוהר"ן, ע)

וממילא מובן, שהענפים וענפי הענפים, לא רק רצויים ואהובים, אלא נחוצים ומוכרחים, בכך שכל עניינם לגלות ולהוציא לפועל את הטמון בגזע האילן.

וכדבריו הבהירים של רבי גדליה קעניג ז"ל במכתבו:

נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ כִּי הוּא הוּא הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר זֶה מַמָּשׁ, וְאֵלָיו אֲנַחְנוּ צְרִיכִים. וְאֵין לָנוּ אֶלָּא לִפְתֹּחַ סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְלַהֲגוֹת בָּהֶם וּלְחַפֵּשׂ בָּהֶם חִפּוּשׂ אַחַר חִפּוּשׂ, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצוֹא בָּהֶם מַה שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְעַצְמֵנוּ עַתָּה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ.

וּבְוַדַּאי שֶׁנִּמְצָאִים צַדִּיקִים הַרְבֵּה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כַּמְּבֹאָר כַּמָּה פְּעָמִים בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, בְּשַׁ"ס וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבַמִּדְרָשִׁים. וּמִכֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עֲנָפִים אוֹ בִּבְחִינַת עֲנָפִים מִן הָעֲנָפִים מִן הַצַּדִּיק הַיָּחִיד שֶׁבַּדּוֹר, כֻּלָּם אֲהוּבִים כֻּלָּם בְּרוּרִים כֻּלָּם גִּבּוֹרִים כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, כִּי כֻּלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם, וּצְרִיכִין לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וּלְקַבֵּל מֵהֶם דַּעַת וְיִרְאַת ה', כִּמְשַׁל הָעֲנָפִים הַיּוֹצְאִים מִגּוּף הָאִילָן, שֶׁעַל כָּל עָנָף וְעָנָף גְּדֵלִים פֵּרוֹת מְשֻׁבָּחִים שֶׁטַּעֲמָם טַעַם גַּן עֵדֶן וְרֵיחָם רֵיחַ גַּן עֵדֶן שֶׁאֶפְשָׁר לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, כִּי כֻּלָּם יוֹנְקִים מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת יְסוֹד הָעוֹלָם שֶׁהוּא גּוּף הָאִילָן, וְכָל פֵּרוֹתֵיהֶם הַטּוֹבִים גְּדֵלִים רַק מֵהַלַּחְלוּחִית שֶׁמַּעֲלֶה וְדוֹלֶה הַצַּדִּיק מֵעִמְקֵי עֲמָקִים וּמַכְנִיס בָּהֶם.

מִמֵּילָא מוּבָן כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טַעֲמָם וְרֵיחָם שֶׁל כָּל דַּרְכֵי עֲצוֹתֵיהֶם וְלִמּוּדֵיהֶם נוֹדֵף טַעַם וְרֵיחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיוּ עֲצוֹתֵיהֶם וְלִמּוּדֵיהֶם מְיֻסָּדִים עַל הִתְגַּלּוּת חִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁרְשָׁם וִיסוֹדָם.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן, אִם חַס וְשָׁלוֹם רוֹאִים בְּאֵיזֶה מִן הָעֲנָפִים שֶׁמַּכְחִישִׁים וּמַבְאִישִׁים טַעַם וְרֵיחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ חִיּוּתָם, וְכוֹפְרִים אוֹ מִתְלוֹצְצִים מִדַּרְכֵי עֲצוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים – אֵין זֶה אֶלָּא לְצַד שֶׁשָּׁלַט בָּהֶם אֵיזֶה רִקָּבוֹן, וְזֶה גּוֹרֵם שֶּׁאֵין יְנִיקָתָם בִּשְׁלֵמוּת מִגּוּף הָאִילָן. אוֹ שֶׁיֵּשׁ לַחְשֹׁשׁ וּלְהִסְתַּפֵּק מֵעַתָּה, אוּלַי הֵם זְמוֹרוֹת זָרִים לְגַמְרֵי שֶׁהֻרְכְּבוּ בְּהָאִילָן עַל יְדֵי וְכוּ', לְהַטְעוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם לְצַד כֹּחַ הַבְּחִירָה. וְאָז צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר וּלְהִזָּהֵר מְאֹד מִלֶּאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶם, אִם כִּי לְמַרְאֶה עֵינַיִם הֵם יָפִים וְנָאִים, מֵאַחַר שֶׁטַּעְמָם פָּגוּם וּמְקֻלְקָל. וְאִם יֹאכְלוּם, לֹא דַּי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ בָּאָדָם כֹּחַ וְאֹמֶץ וְחִיּוּת, אַף גַּם קְרוֹבִים לְהַפְסִיד וּלְהַחֲלִישׁ וּלְרוֹפֵף וּלְקַלְקֵל בְּרִיאוּתוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר חַס וְשָׁלוֹם.

וְהָבֵן הֵיטֵב אֲשֶׁר בָּזֶה תָּלוּי כָּל חִיּוּתֵנוּ וְתִקְוָתֵנוּ וְנֶחָמוֹתֵנוּ לָנֶצַח, וְעַל כֵּן בְּכָל מֵיטַב הֲבָנָתֵנוּ וִידִיעָתֵנוּ בְּשִׂכְלֵנוּ וְחָכְמָתֵנוּ שֶׁחָנַן אוֹתָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲנַחְנוּ צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזֶה לְהַבְחִין בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת, וּבְחוּשִׁים בְּרִיאִים, בֵּין עָנָף טוֹב וּבָרִיא שֶׁיּוֹנֵק מְלוֹא חִיּוּתוֹ בִּשְׁלֵמוּת רַק מִגּוּף הָאִילָן הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה – שֶׁיְּכוֹלִין לְהֵאָחֵז בּוֹ, כִּי חָזָק הוּא, וְלֶהֱנוֹת מִפֵּרוֹתָיו הַטּוֹבִים לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים. לְבֵין עָנָף וְחָלוּשׁ שֶׁשּׁוֹלֵט בּוֹ רִקָּבוֹן פְּנִימִי בִּלְתִּי נִרְאֶה בְּגָלוּי, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת עָמוֹק, וְהָבֵן מְאֹד לְעוּבְדָא וּלְמַעֲשֶׂה. (שערי צדיק, חלק ה, מכתב קסו)

ואדרבה; עיקר יופיו ופארו של האילן, מתגלה דווקא באמצעות כלל ענפיו ופירותיו.

ובאותה מידה שהאיברים והחושים והכוחות כולם לא מסוגלים להתקיים ולו לרגע ללא ה"לב", שהוא המקור והשורש והעיקר אשר "ממנו תוצאות חיים" (משלי ד, כג). הרי שמאידך, גם "לב" הקיים וניצב לבדו, ללא כל המערכת המסועפת והמורכבת שנובעת ממנו ושמקיפה אותו – נטול שלימות ונטול הדר הוא.

אין עם בלא מלך, אך לא פחות מכך: אין מלך בלא עם הבטל ומבוטל אליו, וללא שרים וחיילים הסרים למשמעתו ועומדים בראש צבאו וגדודיו.    

"עליון למלכי ארץ"

כבר בדורו של משה היו לכלל ישראל מנהיגים רבים, אשר הוא עצמו העמיד עליהם.

וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. (שמות יח, כה)

וכך גם לדורות: ישנם מנהיגים רבים בישראל; שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות. כל צדיק וצדיק עם דרכו המיוחדת, וסך הנשמות הקשורות אליו, ומקבלים ממנו את חיותם ודרכם בעבודת ה'.

כִּי כָּל מְפֻרְסָם וּמַנְהִיג הַדּוֹר יֵשׁ לוֹ כַּמָּה נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הַשַּׁיָּכִים לְחֶלְקוֹ. (ליקוטי מוהר"ן תניינא, א)

אלא שמעל כל אותם שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרות, עומד הצדיק הגדול, נשמת 'משה'. הלא הוא "האחד, הנסתר במלכותו, העולה לשער הנון, שלא קם כמוהו בישראל", והוא ה"עליון למלכי ארץ".

וכלשון רבי אברהם ב"ר נחמן:

בְּהַמְבֹאָר הַנַּ"ל מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים עַל אוֹדוֹת הָאֶחָד, הַנִּסְתָּר בְּמַלְכוּתוֹ, הָעוֹלֶה לְיוֹם שַׁעַר הַנּוּן, שֶׁלֹּא קָם כָּמוֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַצַּדִּיקֵי אֱמֶת מוֹשֵׁל וּמוֹלֵךְ כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, אֵין זֶה רַק בִּבְחִינַת 'שָׂרֵי אֲלָפִים' הַמוּבָא בִּפְנִים. וְהָעֶלְיוֹן לְכֻלָּם, הוּא מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ! [שֶׁהוּא שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד בַּיּוֹם הַנּוּן, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּעֵת מַתַּן תּוֹרָה, וְלֹא בְּכָל יְמֵי חַיָּיו. שֶׁזֶּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּפְנִים, שֶׁגַּם מֹשֶׁה לֹא הִשִּׂיגוֹ, וְכַמּוּבָא מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ"ל]. תָּבִין מֵרָחוֹק בַּהֲבָאָתוֹ רְאָיָה לְיוֹם הַבִּכּוּרִים, שֶׁהוּא בַּמַּלְכוּת [הַנִּסְתָּר בְּנוּן] הַנַּ"ל, מֵהַכָּתוּב "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ". (ביאור הליקוטים, תורה נו, אות לט)

וכל תוקפם של כל "מלכי ארץ" – מאן מלכי רבנן, המולכים על נשמות ישראל ומנהיגים אותם – הוא בכח ה"עליון למלכי ארץ" העומד מעליהם.

אלא שאותו "עליון למלכי ארץ" – "נסתר במלכותו", שכן:

בְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר. כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ, וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו. רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל. (ליקוטי מוהר"ן, נו)

וכפי שאמר רבינו בפירוש על עצמו:

לָכֶם נִדְמֶה שֶׁאֵין לִי מֶמְשָׁלָה כִּי אִם עֲלֵיכֶם, בֶּאֱמֶת אֲנִי מוֹשֵׁל אֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר, רַק שֶׁהוּא בְּאִתְכַּסְיָא. (חיי מוהר"ן, כד)

הֲגַם שֶׁבְּעֵינֵינוּ אֵין אָנוּ רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ שׁוּם הִתְנַשְּׂאוּת וּגְדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה עַל הָעוֹלָם בְּאִתְגַּלְיָא וְכוּ', כִּי 'מֵהַרְבֵּה עוֹלָמוֹת שְׁמוֹ נֶעֱלָם'[ו], וּכְּמַרְגְּלָא בְּפוּמָא דְּאֲנַ"ש יְצַ"ו לוֹמַר עַל כְּגוֹן דָּא, הֶחָרוּז שֶׁמְּזַמְּרִים בְּהַזֶּמֶר 'אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין' שֶׁחִבֵּר הָאֲרִ"י זִיעָ"א, הַמַּתְחִיל "רְשִׁימִין וּסְתִימִין בְּגוֹ כָּל עָלְמִין, בְּרַם עַתִּיק יוֹמִין הֲלָא בַּטִּישׁ בַּטִּישִׁין". הַיְנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁגְּדֻלַּת אֲמִתּוּת קְדֻשַּׁת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַזֶּה נֶעְלָם וְנִסְתָּר וְסָתוּם מִכָּל הָעוֹלָמוֹת, אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּאִתְכַּסְּיָא הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וַאֲפִילוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר … וְכַמְּבֹאָר כָּל זֶה הֵיטֵב בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן נ"ו, בְּהַתּוֹרָה וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים אוֹת א', עַיֵּן שָׁם. (שערי צדיק, חלק ראשון, מכתב יט)

* * *

גם החצרות והמשכנות שמקימים הצדיקים שבכל דור ודור – כפי שנזכר בדברי רבינו בעצמו:

שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת רוֹעֶה, כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, הוּא עוֹשֶׂה בְּחִינַת מִשְׁכָּן, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין הַתִּינוֹקוֹת הֶבֶל פִּיהֶם כַּנַּ"ל, וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, לְפִי בְּחִינַת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כְּמוֹ כֵן יֵשׁ לוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין מִשָּׁם, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר, סַךְ תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ כַּנַּ"ל. (ליקוטי מוהר"ן, רפב)

גם הם – יונקים את כל כוחם וחיותם, מהנשמה הכללית, רבינו הקדוש. אשר "מאתו בעצמו נמשכים כל המשכנות של הרועים שהיו ושיהיו". וכלשונו של רבי אברהם ב"ר נחמן על תורה זו:

נִרְאֶה מְבֹאָר מִדִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל בְּחֵלֶק א', וּמִשְּׁאָר דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבְּעִנְיָן זֶה בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה, כִּי בְּכָל זֹאת גָּבְהָה דַּעְתּוֹ וְדַרְכּוֹ נִסְתְּרָה גַּם בָּזֶה [וְכֵן בְּכָל תּוֹרוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים], וְשֶׁיֵּשׁ בָּזֶה עִנְיָנִים נִפְלָאִים וְנֶעֱלָמִים בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם, עַד שֶׁאֵין מִי שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּעִנְיָן הַזֶּה כִּי אִם מִי שֶׁגִּלָּה זֹאת בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא הָיָה הַ'מֹּשֶׁה מָשִׁיחַ' הָאֲמִתִּי, וְהוּא הָרוֹאֶה וְהַמַּשְׁגִּיחַ הָאֲמִתִּי הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים. כִּי מֵאִתּוֹ בְּעַצְמוֹ, נִמְשָׁכִים כָּל הַמִּשְׁכָּנוֹת שֶׁל הָרוֹעִים שֶׁהָיוּ וְשֶׁיִּהְיוּ!

שֶׁהוּא מְקוֹר הַהֶבֶל פֶּה שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא שֶׁל הַתִּינוֹקוֹת, וְעָלָיו נֶאֱמַר 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן', שֶׁהוּא הַבֵּית תְּפִלָּה, מֵרֹב הִזְדַּכְּכוּתוֹ בְּתַכְלִית הַזַּכּוּת וְהַבְּהִירוּת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד יוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, לִהְיוֹת בְּעַצְמוֹ בִּבְחִינַת הֶבֶל פִּיו שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, שֶׁהִתְפָּאֵר עַצְמוֹ (חַיֵי מוֹהֲרַ"ן אוֹת שפ"ד) שֶׁגַּם הֶבֶל פֶּה אֵינוֹ יוֹצֵא מֵאִתּוֹ בְּלִי חִדּוּשׁ. וְעָלָיו נֶאֱמַר 'וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן' אֲמִתִּי, כִּי עַל זֶה נֶאֱמַר "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה", וְהוּא עוֹסֵק לִבְנוֹתוֹ. כִּי הוּא אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְבָרֵר וְלִמְצֹא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת גַּם בְּמִי שֶׁנָּפַל וְיָרַד בְּתַכְלִית הַיְרִידָה שֶׁאֵין יְרִידָה אַחֲרָיו, וְעַל יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב הַזֶּה בְּעַצְמוֹ, הוּא עוֹסֵק לִבְנוֹת וּלְהַמְשִׁיךְ מִשְׁכָּן וּבֵית תְּפִלָּה שֶׁלֹּא יֵחָרֵב עוֹד. (ביאור הליקוטים, תורה רפב)

"אל מול פני המנורה"

כלל נשמות ישראל הם כדוגמת המנורה הטהורה שבבית המקדש, כשהצדיק הגדול והמיוחד הוא הנר האמצעי, אשר עליו אומרת התורה:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (במדבר ח, ב)

כל יהודי ויהודי יש בו "נר ה' נשמת אדם" המאירה באור יקרות, אך כולם צריכים לצדד פניהם כלפי הנר האמצעי המשובח מכולם.

דְּתַנְיָא: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת – מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ מְצַדְּדִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי נֵר אֶמְצָעִי. אָמַר רַבִּי נָתָן[ז]: מִכָּאן שֶׁאֶמְצָעִי מְשֻׁבָּח. (מנחות צח ע"ב)

וכשהכהנים – הצדיקים שבכל דור – באים להדליק את הנרות, ולהאיר ולהעלות את נשמות ישראל, עליהם להאיר את כל הנרות אל מול פני המנורה, ולקשרם אל הצדיק הגדול. וכדברי מוהרנ"ת:

"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" – פְּנֵי הַמְּנוֹרָה זֶה בְּחִינַת הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'פְּנֵי הַמְּנוֹרָה', שֶׁכָּל הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁהֵם כְּלַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל מְאִירִים מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא שֹׁרֶשׁ כֻּלָּם. וְעַל כֵּן הִזְהִיר אֶת הַכֹּהֲנִים שֶׁהֵם בְּחִינַת הַזְּקֵנִים דִּקְדֻשָּׁה הָעוֹסְקִים לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּכַוְּנוּ תָּמִיד לְהַעֲלוֹת וּלְקַשֵּׁר אֶת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת שֶׁהֵם כְּלַל הַנְּשָׁמוֹת הַכְּלוּלִים בְּשִׁבְעָה כִּתּוֹת וְכָל נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה כְּלוּלָה מִשֶּׁבַע מִדּוֹת, שֶׁיַּעֲלֶה וִיקַשֵּׁר כֻּלָּם 'אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה' שֶׁהוּא הַצַּדִּיק בְּחִינַת מֹשֶׁה. (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מד)

כלל ישראל מחולק לכמה וכמה כיתות וקבוצות, המשולות לשבעה נרות, אך כולם צריכים להאיר אל מול פני המנורה, "שכולם יכוונו דעתם אל הארת הצדיק האמת", מאחר שרק הוא "כלול מכל השבעים פנים לתורה ועל כן הוא יכול להאיר כל שורשי נשמות ישראל".

וְזֶהוּ "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", הַיְנוּ שֶׁהִזְהִיר אֶת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהוּא שׁוֹשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא שֶׁעוֹסֵק לְקָרֵב יִשְׂרָאֵל לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם הֶאָרַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, בִּבְחִינַת הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ' וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. וְזֶהוּ: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת", כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהַעֲלוֹת וּלְהָאִיר אֶת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלַל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" שֶׁהוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנֵי הַמְּנוֹרָה פְּנֵי הַתּוֹרָה, כִּי הוּא כָּלוּל מִכָּל הַשִּׁבְעִים הַפָּנִים לַתּוֹרָה, וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהָאִיר כָּל שָׁרְשֵׁי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן הִזְהִירוֹ: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", שֶׁכָּל הַכִּתּוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁכְּלוּלִים בְּשֶׁבַע כִּתּוֹת כֻּלָּם יָאִירוּ אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁכֻּלָּם יְכַוְּנוּ דַּעְתָּם אֶל הֶאָרַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁמִּשָּׁם מֵאִיר נִשְׁמוֹתֵיהֶם. (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ה, כה)

* * *

וכך גם בין הצדיקים עצמם:

כלל הצדיקים הם "שבעת הנרות", וכולם צריכים לצדד את עצמם ולהאיר "אל מול פני המנורה", הצדיק הגדול, הנר האמצעי.

וכפי שכבר המשילו האבות הקדושים ומשה ואהרן דוד ושלמה, את רבי שמעון בר יוחאי לנר האמצעי שבמנורה, "בוצינא קדישא נר מערבי באמצע", וכל שאר חבריו הצדיקים לששת הנרות המאירים ממנו…

וכדאיתא בזוהר הקדוש:

אָתוּ אֲבָהָן, וְרַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַהֲרֹן וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה, וּבָרִיכוּ לֵיהּ, וְאָמְרוּ לֵיהּ, אַנְתְּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, וְחַבְרַיָּיא דִּילָךְ דְּאִינּוּן שִׁית, לָקֳבֵל אִינּוּן שִׁבְעָה. וְאַנְתְּ בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא נֵר מַעֲרָבִי בְּאֶמְצַע, דְּכָל שִׁית נֵרוֹת נְהִרִין מִנָךְ! בְּכָל חַד אִתְּמַר בֵּיהּ 'נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם'. וְרַעְיָא מְהֵימָנָא נָהִיר בָּךְ, וְאַנְתְּ בְּחַבְרַיָּיא דִּילָךְ, וְכֹלָּא חַד, בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל. וּמִתַּמָּן וָאֵילָךְ מִתְפַּשִּׁטין עֲנָפִין לְכָל מָארֵי חָכְמְתָא. (זוהר ח"ג דף רנו ע"א)

וְזֶהוּ "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". 'פְּנֵי הַמְּנוֹרָה' זֶה בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הָרַב הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, "שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" הֵם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ כַּעֲנָפִים מֵאִילָן שֶׁהֵם בְּחִינַת תַּלְמִידָיו (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְעִנְיַן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי וְהַחֶבְרַיָּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם). וְהִזְהִיר הַכָּתוּב, שֶׁבְּכָל שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כֻּלָּם יִהְיֶה הִשְׁתַּדְּלוּתָם לְהָאִיר "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" – לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם שֶׁהוּא הַיָּחִיד בְּדוֹרוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים. שֶׁהָעִקָּר לְהַמְשִׁיךְ אוֹרוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְתַּקֵּן הַכֹּל. (ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, ל)

* * *

הצדיק הגדול, הנר האמצעי, הוא "נקודת האמת שבין הצדיקים".

כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים הַרְבֵּה, אֲבָל יֵשׁ בְּחִינוֹת נְקֻדּוֹת הָאֱמֶת בֵּין הַצַּדִּיקִים, שֶׁכְּשֶׁרוֹצִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, שֶׁבָּזֶה תָּלוּי הַכֹּל, אֲזַי יֵשׁ לְהָאָדָם מְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת רַבּוֹת מְאֹד. (ליקוטי מוהר"ן, סו)

וכשאנו אומרים שהוא "נקודת האמת", אין כוונתנו על 'אמת' מול 'שקר' חס ושלום, אלא על מדרגת אמת גבוהה ומבוררת במיוחד.

כִּי בְּכָל דּוֹר יֵשׁ כַּמָּה צַדִּיקִים 'אֲמִתִּיִּים', אֲבָל יֵשׁ אֱמֶת לְמַעְלָה מֵאֱמֶת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין מַדְרֵגוֹת כָּל הַצַּדִּיקִים שָׁוִין. וְכָל מַה שֶּׁמַּדְרֵגַת הַצַּדִּיק גָּדוֹל יוֹתֵר, הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ גָּדוֹל וּמְבֹרָר יוֹתֵר, כִּי עִקָּר הוּא הָאֱמֶת. עַד שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר צַדִּיק אֲמִתִּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים. (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, יז

ולעומת אותו צדיק, נחשבים כל הצדיקים כ"חלונות" שדרכם אמור להאיר אור האמת הגדול של הצדיק.

כִּי יֵשׁ כַּמָּה צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְכֻלָּם אֱמֶת. אֲבָל יֵשׁ צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, שֶׁהוּא עִקַּר עֶצֶם הָאֱמֶת בְּחִינַת 'אֶבֶן טוֹב', שֶׁהוּא עִקַּר הָאוֹר הַמֵּאִיר הָאֱמֶת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל אֱמֶת צָרִיךְ לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. כִּי שְׁאָר כָּל הַצַּדִּיקִים, מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הַכְּשֵׁרִים וְהָעוֹלָם, כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת 'חַלּוֹנוֹת' אֶצְלוֹ. (ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, ל)

ומאחר שכן, תפקידם של כל הצדיקים לכוון את עצמם אל מול פני המנורה, אל מול אור נקודת האמת, ובכך יאיר דרכם אורו לכל באי עולם, כאור השמש המאיר לתוככי הבית דרך החלונות.

וְעַל כֵּן מַזְהִיר הַכָּתוּב שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת יָאִירוּ אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁכָּל הִשְׁתַּדְּלוּתָם שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הַכְּלוּלִים בְּשִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן, שֶׁהֵם בְּחִינַת שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר, כֻּלָּם יִהְיוּ עֲבוֹדָתָם לְהָאִיר אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר פְּנֵי הַמְּנוֹרָה בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא נְקֻדַּת עֶצֶם הָאֱמֶת שֶׁעַל יָדוֹ עִקַּר בִּטּוּל הַשֶּׁקֶר לְגַמְרֵי עַד קָצֶה אַחֲרוֹן. (שם)

וְעַל כֵּן כֻּלָּם צְרִיכִין לְקַבֵּל זֶה מִזֶּה וְזֶה מִזֶּה, עַד שֶׁמְּקַבְּלִין כֻּלָּם מֵהָרֹאשׁ הָאֱמֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁהוּא הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהוּא חַד בְּדָרָא, אֲשֶׁר זָכָה לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת, לְשַׁבֵּר הַגּוּף בְּתַכְלִית[ח], אֲשֶׁר הוּא מְקַשֵּׁר הַכֹּל לְשָׁרְשׁוֹ. (ליקוטי הלכות, מקח וממכר ג, יא)

דרגות הביטול אל הצדיק הגדול

בביטולם של כלל הצדיקים והנרות 'אל מול פני המנורה', ישנם כמה וכמה דרגות:

הדרגה הגבוהה והמושלמת ביותר, היא כמובן, ההתבטלות הגמורה והמוחלטת לרבינו הקדוש, כתלמיד מן השורה.

דוגמא מובהקת לכך, הוא המגיד מטרוביץ, שהיה גדול בענקים – תלמיד מובהק של המגיד ממעזריטש, וחבר נעוריו של הרה"ק רבי נחום מטשערנוביל[ט]. ומצודתו הייתה פרוסה על שמונים וארבע עיירות במרחבי אוקראינה – וכאשר גילה את אורו של רבינו בשנת תקנ"ד, בהיותו כבן שבעים שנה, התקרב לרבינו הקדוש בביטול גמור, על אף שרבינו היה אז אברך בן עשרים ושתים…

וכך כותב עליו רבי אברהם ב"ר נחמן:

הָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי יְקוּתִיאֵל הַמַּגִּיד מִטִּירְהָאוִויצָא זְצוּקַ"ל הוּא אֲשֶׁר זָכָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הַמְפֻרְסָמִים שֶׁבְּדוֹרוֹ לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ תַּחַת אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הַדְרַת קְדֻשָּׁתוֹ בְּאֵימָה וָפַחַד, וְגַם הַרְבֵּה מֵאַנְשֵׁי מְקֹרָבָיו וְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו נִתְקָרְבוּ עַל יָדוֹ לַאַדְמוֹ"ר זַ"ל. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, כד)

כך גם קרה לדוגמא, אצל רבי יצחק יהודה מטפליק, שהיה אדמו"ר ובעל מופת, ומעיירות רבות היו נוהרים אליו לתת פדיונות ולהתברך. וכאשר גילה את אורו של רבינו "עזב והרחיק מעל עצמו הנהגת פרסומו" והפך לחסיד ברסלב מן השורה…

וכפי שמספר רבי אברהם ב"ר נחמן:

רַבִּי יִצְחָק יְהוּדָה זַ"ל מִטֶּעפְּלִיק, קֹדֶם הִתְקָרְבוּתוֹ לָאַדְמוֹ"ר זַ"ל הָיָה מְפֻרְסָם, וְכַמָּה אֲנָשִׁים מֵעֲיָרוֹת רַבּוֹת הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ פִּדְיוֹנוֹת. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִכִּיר אֲמִתָּתוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, עָזַב וְהִרְחִיק מֵעַל עַצְמוֹ הַנְהָגַת פִּרְסוּמוֹ, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּפְשִׁיטוּת. וְלֹא הֵסֵב אֶת פָּנָיו גַּם מִכָּל הַחֲרָפוֹת וְהַבּוּשׁוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ מֵחֲמַת זֶה, וַיָּשָׁב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ, כִּשְׁאָר אַנְשֵׁי אַדְמוֹ"ר זַ"ל. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, כז)

וכך גם היו רבים וטובים, במשך הדורות, שכאשר גילו את אורו של הנר האמצעי, צידדו את כל כולם אל מול פני המנורה, וביטלו את עצמם אליו בתכלית הביטול.

* * *

זוהי אכן שלימות מיוחדת, שהייתה יכולה להיות מנת חלקם של כל הצדיקים, אילו היה מתגלה אורו של רבינו בתכלית. אך כפי שכבר הבאנו במאמרנו הקודם – גילוי גדול ומושלם שכזה לא יתכן לעת עתה[י].

אמנם, גם שאר הצדיקים שלא הגיעו לרמת ביטול שכזאת, האירו במידה כזו או אחרת אל מול פני המנורה בכך ש"כולם החזיקו ידם עם רבינו ז"ל באהבה רבה מאד".

וכפי שמסופר בחיי מוהר"ן:

בִּשְׁנַת תקס"ב בַּקַּיִץ, קֹדֶם שֶׁיָּצָא מִזְלַאטִיפָּאלְיֶע לִבְּרֶסְלֶב, הָיָה בְּאוֹתוֹ הַקַּיִץ בְּבַּרְדִּיטְשׁוֹב עִם אָבִיו, הָרַבָּנִי הֶחָסִיד הַוָּתִיק הַמְפֻרְסָם, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי שִׂמְחָה זַ"ל. וְאָז הָיָה תֹּקֶף הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁל הַזָּקֵן הַיָּדוּעַ. וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת אָמַר הַזָּקֵן הַנַּ"ל שֶׁיָּבִיא אִגְּרוֹת מִכָּל הַצַּדִּיקִים הַמְפֻרְסָמִים שֶׁכֻּלָּם חוֹלְקִים עָלָיו. וְכֵן הֲוָה בְּהֵפֶךְ מַמָּשׁ. כִּי הִגִּיעוּ אִגְּרוֹת מִכָּל הַמְפֻרְסָמִים לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, וְכֻלָּם הֶחֱזִיקוּ יָדָם עִם רַבֵּנוּ זַ"ל בְּאַהֲבָה רַבָּה מְאֹד, וְכָתְבוּ מְרוֹרוֹת לְהַזָּקֵן הַנַּ"ל.

הַיְנוּ הָרַב הַגָּאוֹן הֶחָסִיד רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּרְדִּיטְשׁוֹב, וְהָרַב הֶחָסִיד רַבִּי גְּדַלְיָה מִלִּינִיץ, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ דּוֹדוֹ רַבִּי בָּרוּךְ זַ"ל, וְהָרַב הֶחָסִיד רַבִּי זְאֵב מִטְּשַׁארְנִיאוֹסְטְרֶע, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי אַבְרָהָם קַלִיסְקֶער מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּמְחֻתָּנוֹ רַבִּי לֵיבּוּשׁ מִוָּואלְטְשִׁיסְק, וּמְחֻתָּנוֹ רַבִּי אַבְרָהָם דֹּב מֵחֲמֶעלְנִיק, כֻּלָּם כָּתְבוּ אִגְּרוֹת בְּכָבוֹד גָּדוֹל וּבְאַהֲבָה עֲצוּמָה לְרַבֵּנוּ זַ"ל … אֲבָל הַזָּקֵן הַנַּ"ל לֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָיָה מַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת חִנָּם עַל לֹא דָבָר. (חיי מוהר"ן, קכב)

כפי שניתן לראות גם בהסכמותיהם של גדולי דורו, כיצד הם מפליגים בשבחו. והרי כמה ציטוטים לדוגמא:

החוזה מלובלין כותב בהסכמתו:

הִנֵּה יַד כְּתוּבָה אֵלַי בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים חָרוּת, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלַי חַד מִן קָאֲמַיָּא, הֲלֹא הוּא מְחוּתָּנִי חֲבִיבִי וִידִידִי, הָרַב הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, אִישׁ קָדוֹשׁ, מוֹפֵת הַדּוֹר … הַאי גַּבְרָא רַבָּא לֹא צָרִיךְ לְדִידִי וְלֹא לְדִּכְוָתִי.

המגיד מקאז'ניץ כותב:

לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹקִים אֲשֶׁר פָּעַל וְעָשָׂה אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל שֶּׁקִּבֵּץ עַל יָדוֹ זְקוּקִין דְּנוּרָא וּבְעוּרִין דְּאִשָּׁא … חַד מִן יְדִידַי, הֲלֹא הוּא הָרַב הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל, בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים, מוֹפֵת הַדּוֹר, גָּדוֹל מֵרַבָּן שְׁמוֹ, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים, מוֹרֵנוּ הָרַב נַחְמָן נ"י נֶכֶד לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בַּעַל שֵׁם טוֹב זללה"ה … וּמַה נִכְבָּד הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ לָאוֹר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ אֲשֶׁר לָהֶם דוּמִיָּה תְהִלָּה.

הרה"ק מזלאטשוב, בעל "אורח לחיים", כותב:

הִנֵּה קִבַּלְתִּי מִכְתָּב אָדָם גָּדוֹל בָּעֲנָקִים, וָאַדַמֵהוּ וָאַכַנֵהוּ וְלֹא יְדַעְתִּיו, הֲלֹא הוּא הָרַב הַגָּדוֹל, בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, מוֹפֵת הַדּוֹר … הֶחָסִיד הַמְּפֻרְסָם, בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים, מְחוּתָּנִי מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן נ"י … שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַסְכָּמָתִי … אַךְ אֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל וּבָאתִי כִּיהוּדָא וְעוֹד לִקְרָא.

והרה"ק רבי אפרים זלמן מרגליות, בעל ה"מטה אפרים" ועוד, כותב:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם, זֶה יָמִים כַּבִּיר קָל זִיעַ סַגְיָא דִּמְשַׁבְּחִין בֵּיהּ בִּדְרַב נַחְמָן דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא בְּתוֹרָה וּבַחֲסִידוּת, אִישׁ קָדוֹשׁ מֵבִין חִידוֹת, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה וְשׁוּשַׁן סוֹדוֹת, מְפַעְנֵחַ נַעֲלָמִים וּמְגַלֶּה רָזִים בְּמִקְרָא תַּלְמוּד וְאַגָּדוֹת … אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וְרַב נַחְמָן חֲסִידָא שְׁמֵיהּ … וְאִם אָמְנָם אֲנִי אֵינִי כְּדַאי שֶׁשָּׁלַח אֵלַי, וּבִפְרָט כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בִּדְבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְלֹא בָּאתִי בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעֱלָם, תַּמָּן מַתְלִין מַתְלְיָא אַרְיָוָתָא קוּמֵיכוֹן וְאַתּוּן שָׁאַלִין לְתַּעַלַיָא. אֶפֶס כִּי עַז אַהֲבָתִי, כְּמַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת. חָבֵר אָנִי לְכָל יִרְאֵי הַשֵּׁם וְכָל קְדוֹשָׁיו, וְאִוְּתָה נַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק כַּיּוֹצֵא בּוֹ.

ולא נבוא לפרט כרוכלא את כל אשר הפליגו הרבה מגדולי הצדיקים שבכל דור, בשבחו של רבינו ז"ל[יא]. כשכמה וכמה מהם אף המליצו בחום לשואלי עצתם לדרוש בתורת רבינו ולמצוא שם מזור לנפשם. ואף העתיקו בספריהם מדבריו הקדושים, מהם בגלוי, ומהם בסתר ובעילום שם מפחד המציק…[יב]

הנחל שנובע מתחת פני האדמה

אך גם אותם צדיקים שלא זכו להכיר בגדולתו של רבינו, או שלא ידעו ממנו מחמת ריחוק מקום או מכל סיבה שהיא – גם הם זוכים לינוק את חיותם מרבינו הקדוש. שכן, כל מי שכלול באילן הצדיקים, יונק את חיותו מן השורש…

וגם במקומות בהם נמצא רבינו בהסתרה 'תחות ארעא', הרי הוא משקה 'שרשי אילנא'. וכפי שגילה בליקוטי מוהר"ן:

יֵשׁ צַדִּיק שֶׁהוּא מְפֻרְסָם גָּדוֹל בִּמְדִינָה אַחַת, וּבַמְּדִינָה הַסְּמוּכָה אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל, וְשׁוּב בִּמְדִינָה אַחֶרֶת הוּא מְפֻרְסָם. הוּא עִנְיָן הַכָּתוּב בַּזֹּהַר (תֵּצֵא ר"פ): "מַעְיָן דְּנָפִיק מֵאֲתַר חַד, וְאָזְלִי מִתְּחוֹת לְאַרְעָא" עַד שֶׁנּוֹבֵעַ וְיוֹצֵא בְּרִחוּק בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאַף בַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ תְּחוֹת אַרְעָא, הוּא מַשְׁקֶה שָׁרְשֵׁי אִילָנָא. (ליקוטי מוהר"ן, קלב)

ובלשון מפורשת יותר:

יֵשׁ צַדִּיק שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הַמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ "מַעְיָן דְּנָפִיק מֵאֲתַר חָד וְאָזִיל מִתְּחוֹת לְאַרְעָא", עַד שֶׁנּוֹבֵעַ וְנִתְגַּלֶּה וְיוֹצֵא בְּמָקוֹם אַחֵר עוֹד, וְאַף בַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ תְּחוֹת אַרְעָא הוּא מַשְׁקֶה שָׁרְשֵׁי אִילָנָא. כְּמוֹ כֵן יֵשׁ צַדִּיק אֲמִתִּי שֶׁבִּמְקוֹמוֹ הוּא מְפֻרְסָם גָּדוֹל, וּבְמָקוֹם אַחֵר הַסָּמוּךְ לוֹ אֵינוֹ מְפֻרְסָם וְאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל, וְשׁוּב בְּמָקוֹם אַחֵר הוּא מְפֻרְסָם בְּיוֹתֵר. אַךְ בֶּאֱמֶת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם וְאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל, גַּם שָׁם עִקַּר הַקִּיּוּם וְהַחִיּוּת עַל יָדוֹ! רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם, כִּי גַּם שָׁם דְּאָזִיל מִתְּחוֹת אַרְעָא הוּא מַשְׁקֶה שָׁרְשֵׁי אִילָנָא כַּנַּ"ל. (ליקוטי עצות, מהדורא בתרא, צדיק כט)

וכפי שניתן לראות בחוש, כיצד דרכיו ועצותיו של רבינו הקדוש מחלחלים בכל מקום, ואף במקומות אשר בהם הוא מוזר לאחיו ונוכרי לבני אמו, נובע הנחל תחות ארעא, ומימיו משקים ומרווים את נשמות ישראל.

* * *

ובמיוחד, אותם המחפשים את האמת ומשתוקקים אליה – מלבד מה שבסופו של דבר בוודאי יזכו לגלות את האמת לאמיתה, הרי שגם אם אינם מגלים עדיין את 'נקודת האמת שבין הצדיקים', ואפילו אם לעת עתה הם מקורבים ל"צבוע ושקרן" – הרי "זה האיש עובד את ה' באמת מאחר שכוונתו לשמים".

וכלשון מוהרנ"ת:

כִּי מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר עַל עֶצֶם הָאֱמֶת, אֵין יְכוֹלִין לְהַטְעוֹתוֹ לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מַטְעִין וּמְרַמִּין אוֹתוֹ, אֵינוֹ נֶחֱשָׁב בְּשֵׁם הַהַטְעָאָה כְּלָל, אַדְּרַבָּא, הַשַּׁקְרָן וְהַמַּטְעֶה הוּא מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ. כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מֵקִים בָּעוֹלָם אֵיזֶה צָבוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁל שֶׁקֶר כְּדֵי לְרַמּוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ עַל יָדוֹ לְמִכְמֹרֶת הַיֵּצֶר הָרָע. הִנֵּה, מִי שֶׁהוֹלֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְשִׁילוֹ, כִּי מִי שֶׁמִּתְקָרֵב אֲפִלּוּ לְהַצָּבוּעַ וְהַשַּׁקְרָן, אֲבָל כַּוָּנָתוֹ בֶּאֱמֶת כִּי טוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ וְסוֹבֵר שֶׁהוּא אִישׁ אֱמֶת, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין רְצוֹן ה' יִתְבָּרַךְ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, לֹא הָיָה מִתְקָרֵב אֵלָיו, רַק שֶׁסּוֹבֵר שֶׁרְצוֹן ה' שֶׁיִּתְקָרֵב אֵלָיו, כִּי הוּא סוֹבֵר שֶׁהוּא אִישׁ תָּמִים בֶּאֱמֶת – הִנֵּה זֶה הָאִישׁ עוֹבֵד אֶת ה' בֶּאֱמֶת מֵאַחַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם. וּבְוַדַּאי מֵאַחַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם סוֹף סוֹף יַעַזְרוֹ ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּתְגַּלֶּה לוֹ הָאֱמֶת וְיִפָּרֵד מֵהַשַּׁקְרָן וְיִתְחַבֵּר לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁבְּוַדַּאי מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל שֹׁרֶשׁ הָאֱמֶת, שֶׁהוּא לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ וּלְתוֹרָתוֹ וְלַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים הַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת, שֶׁזֶּה עִקַּר הָאֱמֶת וְחוּץ מִזֶּה הַכֹּל שֶׁקֶר. הִנֵּה מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת הַזֶּה, בְּוַדַּאי בַּסּוֹף יִזְכֶּה לָאֱמֶת.

וַאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְעֶה חַס וְשָׁלוֹם בְּאֵיזֶה שֶׁקֶר, אֵינוֹ נֶעֱנָשׁ עַל זֶה, מֵאַחַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, שֶׁיֹּאמַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן. וְהַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לְעֵקֶל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת, כִּי בּוֹחֵן לִבּוֹת הוּא יוֹדֵעַ הָאֱמֶת. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל וְעֵצָה נִפְלָאָה בַּעֲבוֹדַת ה' לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהוּא, בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהִתְגַּבֵּר הַשֶּׁקֶר וּבִלְבֵּל אֶת הָעוֹלָם מְאֹד מְאֹד כִּמְעַט בְּלִי שִׁעוּר. וְעִקַּר הָעֵצָה נֶגֶד הַשֶּׁקֶר הוּא הָאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַטְעֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הָאֶמֶת, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה רַק הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וִיבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת, וְאַחַר כָּךְ יִמְסֹר כָּל תְּנוּעוֹתָיו לַה' יִתְבָּרַךְ. וְאָז, אֵיךְ שֶׁיּוֹלִיכֵהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, כָּךְ הוּא הָאֱמֶת. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹאֶה שֶׁעָשָֹה כָּךְ כַּמָּה פְּעָמִים וַעֲדַיִן לֹא זָכָה לְהָאֶמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁטָּעָה עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, אַף עַל פִּי כֵן אִם הָיָה כַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה בֶּאֱמֶת, נֶחֱשָׁב הַכֹּל לֶאֱמֶת, כִּי רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם". (ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורה ד, כג)

זאת ועוד:

ישנם כאלה, שהקב"ה מסובב איתם בכוונה תחילה, שלא יתקרבו ישירות אל 'נקודת האמת שבין הצדיקים', ודרכם אל הצדיק הגדול עוברת בהכרח דרך ההתקרבות למנהיגים ממנהיגים שונים. וכלשון מוהרנ"ת בהמשך דבריו:

וְגַם, מִי יוֹדֵעַ דַּרְכֵי ה' נִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, אוּלַי זֶה הוּא דַּרְכּוֹ וַהֲלִיכָתוֹ לְהָאֱמֶת?! שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְפִי מַעֲשָֹיו לִזְכּוֹת בְּהָאֱמֶת, כִּי אִם עַל פִּי דְּרָכִים אֵלֶּה שֶׁעָבַר בָּהֶם, כִּי דְּרָכָיו ה' יִתְבָּרַךְ נִפְלָאִים מֵאִתָּנוּ מְאֹד. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בַּפֶּה וּבַכְּתָב, כִּי הֵם מֵהַדְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. וְאַף עַל פִּי כֵן הָאֱמֶת הוּא אֱמֶת, וּמִי שֶׁחָפֵץ בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְאֵינוֹ מַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי סוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה לָאֱמֶת. (שם)

* * *

יתירה מזו:

אפילו החולקים והמתנגדים, שאינם חפצים באור האמת – משקה ומרווה אותם הנחל נובע מקור חכמה, מתחת פני האדמה. ובסוף יוכרחו לבוא לתיקונם, על ידי 'ראש בני ישראל'[יג].

וכפי שכותב מוהרנ"ת במכתב:

אוֹי לָהֶם לְהַחוֹלְקִים וְהַמִּתְנַגְּדִים עַל הָעוֹסֵק בְּתִקּוּן נַפְשֵׁיהֶם בְּכָל עֵת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוֹלְקִים כְּמוֹ שֶׁחוֹלְקִים וּמִתְלוֹצְצִים כְּמוֹ שֶׁמִּתְלוֹצְצִים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹסֵק בְּתִקּוּנָם מֵרָחוֹק, כִּי הַמַּעְיָן דְּנָפִיק וְכוּ' מַשְׁקֶה וּמַרְוֶה אֶת הָאָרֶץ גַּם בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ מִתַּחַת לָאָרֶץ בְּמַעֲמַקִּים, כַּמּוּבָן בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ. וּמַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ בְּחַסְדּוֹ וִישׁוּעָתוֹ הַנִּפְלָאָה שֶׁאָנוּ זוֹכִים לֵידַע בֶּאֱמֶת מֵהָעוֹסֵק בְּתִקּוּנֵנוּ לָנֶצַח. (עלים לתרופה, מכתב מיום ד' עקב תר"א)

וכפי שאמר רבינו בעצמו:

בְּאוּמַאן דִּבֵּר מֵעִנְיַן הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁעָלָיו, שֶׁדּוֹבְרִין עָלָיו כְּזָבִים. עָנָה וְאָמַר בְּדֶרֶךְ קוּבְלָנָא: "וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם". הַיְנוּ הַפָּסוּק הַנֶּאֱמָר בְּהוֹשֵׁעַ ז' שֶׁקּוֹבֵל הַנָּבִיא עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת, וְהֵם דּוֹבְרִים עָלָיו כְּזָבִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים". אֲבָל הוּא זַ"ל לֹא הִזְכִּיר אָז כִּי אִם שְׁתֵּי תֵּבוֹת אֵלּוּ "וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם", וַאֲמָרָם בִּנְעִימָה בַּנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לְאוֹתוֹ הַפָּסוּק כַּמּוּבָן לַבָּקִי בַּמִּקְרָא וּפֵרוּשׁוֹ. (חיי מוהר"ן, שצו)

ללמדך שגם אלו הדוברים עליו כזבים, עוסק רבינו לפדותם ולתקנם.

מה גם, שאליבא דאמת אין מי שחולק באמת על רבינו… וכמובא בשיחות הר"ן:

פַּעַם אַחַת עָנָה וְאָמַר: עָלַי אֵין חוֹלְקִים כְּלָל, רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים הַחוֹלְקִים עָלָיו, וְעַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק. כְּלוֹמַר, כִּי הַחוֹלְקִים בּוֹדִים עָלָיו כְּזָבִים וּשְׁקָרִים אֲשֶׁר לֹא עָלוּ עַל לִבּוֹ, שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכָךְ מַה שֶּׁהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב, וְעַל אִישׁ כָּזֶה שֶׁעָשָׂה כָּךְ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הֵם, בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק. נִמְצָא שֶׁעָלָיו אֵינָם חוֹלְקִים כְּלָל, כִּי אִם הָיוּ יוֹדְעִין גֹּדֶל צִדְקָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וּמַעֲלָתוֹ וְכוּ', בְּוַדַּאי לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עָלָיו, רַק אַדְּרַבָּא הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו בְּהִתְלַהֲבוּת נִפְלָא כָּרָאוּי. רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹמְרִים, וְעַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק. (שיחות הר"ן, קפב)

* * *

אמנם, על אף שהצדיק עוסק בתיקון כל בני העולם, ומשקה את כולם תחות ארעא.

אֲבָל בְּוַדַּאי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בֵּין הַמִּתְקָרְבִין אֵלָיו וּבֵין מִי שֶׁאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁחוֹלֵק עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּטוּבוֹ הַגָּדוֹל מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן, וּמַמְתִּיק דִּינִים מֵעֲלֵיהֶם לִפְדּוֹתָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָֹק וְכוּ' וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב", אֲבָל הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַמִּתְקָרְבִין לְהַחוֹלְקִים וְכוּ' יָכוֹל כָּל אֶחָד לְהָבִין מֵאֵלָיו. וְעַל זֶה צָעַק הַנָּבִיא "וַאֲנִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים", שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בְּכָל עֵת לִפְדּוֹתָם עַל יְדֵי בְּחִינַת פִּדְיוֹן הַנַּ"ל, וְהֵמָּה וְכוּ', שֶׁעַל יְדֵי זֶה הֵם מְעַכְּבִין הַגְּאֻלָּה, שֶׁעִקַּר הָעִכּוּב עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַקָּטֵגּוֹרְיָא שֶׁבֵּין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּבְכָל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, יז)

ומעתה, חיבה יתירה נודעת לנו, שזכינו לידע מרבינו הקדוש העוסק בתיקוננו, ואין אנו חולקים עליו, אלא אדרבא, אנו זוכים להתקרב אליו ולחסות בצילו הקדוש.

וְחִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָנוּ שֶׁתְּהִלָּה לָאֵל אָנוּ יוֹדְעִים מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁעוֹסֵק בְּתִקּוּנֵנוּ עַם כָּל הַצַּדִּיקִים שׁוֹכְנֵי עָפָר אֲשֶׁר מִימוֹת אֲבוֹתֵינוּ, זְכוּת כֻּלָּם יָגֵן עָלֵינוּ תָּמִיד אָמֵן. (עלים לתרופה, מכתב רנא)

וּלְכָל יִשְֹרָאֵל יִהְיֶה אַחֲרִית טוֹב עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ סָבָא דְּסָבִין שֶׁאָנוּ חוֹסִים בּוֹ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף הַכֹּל יִתְתַּקְּנוּ. אַךְ מַה גָּדְלוּ חַסְדֵי ה' שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים מֵהָעוֹסֵק בְּתִקּוּנֵנוּ, וְאֵין אָנוּ מִתְנַגְּדִים חַס וְשָׁלוֹם עַל הַמִּשְׁתַּדֵּל בְּהַצָּלָתֵנוּ לָנֶצַח, אַשְׁרֵינוּ אַשְׁרֵינוּ וְכוּ'. בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ וְכוּ'. (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' ראה תר"ד)

ופליאה דעת ממנו נשגבה לא נוכל לה, להבין על מה ולמה זכינו אנו, מכל בני ישראל, לדעת מרבינו הקדוש. שכן:

אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין מִפְּנֵי מָה זָכוּ אֵלּוּ לְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת יוֹתֵר מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים, כִּי כָּל זֶה הוּא בְּחִינַת סְגֻלָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כְּלָל. אֲבָל בֶּאֱמֶת, צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְלֹא עַוְלָתָה בוֹ, וּבְוַדַּאי גִּלְגֵּל ה' יִתְבָּרַךְ בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל עִם כָּל אֶחָד שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת. וּכְפִי הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל כָּל אֶחָד כֵּן הוֹלִיךְ אוֹתוֹ ה' יִתְבָּרַךְ לְרַחֵק אוֹ לְקָרֵב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ'. רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת עַכְשָׁו בְּשׁוּם שֵׂכֶל. (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ד, כג)

אשרינו מה טוב חלקנו

[א] ספר שיצא (בשנת תרח"ץ) נגד כת הדרדעים שכפרו בזוהר הקדוש וחכמת הקבלה, בהסכמת כל חכמי הדור ההוא.

[ב] כלשון המהרח"ו בהקדמתו לעץ החיים.

[ג] ומי שאכן אינו דולה את חידושיו וביאוריו מתוך הקדמות האריז"ל, מסתכן בטעויות נוראות. וכבר ידוע מה שכתב המהרח"ו בהקדמתו לעץ חיים: "והנה כל ספרי המקובלים האחרונים שהיו אחר הרמב"ן ז"ל אל תקרב אליהם, כי מן הרמב"ן ואילך נסתרה דרך החכמה הזאת מעיני כל החכמים ולא נשאר בהם כי אם קצת ענפי הקדמות בלתי שורשיהם, ועליהם בנו המקובלים האחרונים ז"ל דבריהם בשכל אנושי … ואנשי לבב שמעו לי, אַל יהרסו אל ה' לראות בספרי האחרונים הבנויים ע"פ השכל האנושי. ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה" (עץ חיים, הקדמת המהרח"ו).

ובהמשך הוא אף מזהיר שלא להסתמך על כתביהם של שאר תלמידי האריז"ל, וכותב: "אשכילך ואורך דרך זו תלך. דע, מן היום אשר מורי זלה"ה החל לגלות זאת החכמה לא זזה ידי מתוך ידו אפילו רגע אחד. וכל אשר תמצא כתוב באיזה קונטריסים על שמו ז"ל ויהיה מְנַגֵּד מה שכתבתי בספר הזה, טעות גמור הוא, כי לא הבינו דבריו. ואם יש בהם איזה תוספת שאינו חולק עם ספרינו זה, אל תשית לבך בקבע אליו, כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו לא ירדו לעומק דבריו וכוונתו, ולא הבינום בלי שום ספק. ואם יעלה בדעתך לחשוב שתוכל לברור הטוב ולהניח הרע, אל בינתך אל תשען, כי אין הדברים האלו מסורים אל לב האדם כפי שכל אנושי, והסברא בהם סכנה עצומה ויחשב בכלל קוצץ בנטיעות חס ושלום. לכן הזהרתיך ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה"ה זולתי במה שכתבנו לך בספר הזה, ודי לך בהתראה זאת" (שם).

ואכן, ידועים דברי הרש"ש שכתב במכתבו לחכמי המערב על אודות כתביו ששלח להם: "עידי בשמים וסהדי במרומים כי כל הכתוב שם כולם דברי אלהים חיים האמורים מפי האר"י ז"ל למוהרח"ו ז"ל ואין עוד מלבדו, ואפילו בדברי שאר תלמידי האר"י זלה"ה לא למדתי, ואין לי מגע יד בספרי המקובלים לא ראשונים ולא אחרונים, ולא למדתי בהם ואין לי ידיעה מהם כלל, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שכן האמת" (נהר שלום, דף לב עמוד א).

וגם אם יחדש האדם בתורת הקבלה ככל שיחדש – "אם לא יהיה לו מקודם הקדמות סודות האר"י זלה"ה, לא יזכה כי אם לסודי מורנו הרב משה קורדובירו, להיות שנגזר להיגלות סודות הללו על ידי משה רבינו עליו השלום" (עמק המלך, שער יד, פרק י). "להיות שניכרים יתרון הסודות של האר"י ז"ל, כיתרון אור השמש על אור הלבנה, והוא ניכר שעדיין לא היתה מתגלה העת רצון מלמעלה בזמן מורנו הרמ"ק ז"ל כמו בזמן האר"י ז"ל, ולא ניתן רשות לפי מדריגתו יותר לגלות … וכן מורנו הר"ר יוסף קארו ע"ה שבכל פעם ופעם שהיה חוזר על המשניות בעל פה, נתגלה עליו המגיד… וכל הדברים שגילה לו המגיד העלה אותם על הספר, וקרא אותו ספר המגיד, ואף על פי כן כְּלֹא חשיבא דמי לפני חכמתו של האר"י זלה"ה, והוא בעצמו ישב לפני האר"י ז"ל ללמוד ממנו סתרי תורה" (עמק המלך, הקדמה שלישית, פרק ו). ואכמ"ל עוד בזה.

[ד] כמבואר באריכות בכמה מקומות בדברי מוהרנ"ת וראבר"נ, ואכמ"ל.

[ה] כמובא בשיחות הר"ן: "אמר: כל תורה ומאמר שאומר, יכולין לילך ולעבור בו כל תורה נביאים וכתובים, ותורה שבעל פה" (שיחות הר"ן, רא).

[ו] ביטוי זה לקוח מתוך ה'שיר ידידות' של רבי יצחק ברייטער הי"ד, שמשורר על רבינו: "חידוש כמותו מעולם, לא היה מעולם ועד עולם. מהרבה עולמות שמו נעלם, והוא יתקן את העולם, כי זה כל האדם".

[ז] רבי נתן דייקא, הוא זה שמגלה זאת… סימנא מילתא.

[ח] ראה חיי מוהר"ן, אות רל"ד.

[ט] ויש אומרים כי עוד זכה לקבל פני קדוש ישראל מרן הבעש"ט. וכך מסתבר, שכן בהסתלקותו של הבעש"ט בשנת תק"כ היה כבר כבן ארבעים שנה (שיש"ק ג, רכז).

[י] כפי שהבאנו שם את שיחתו של רבינו שאמר: "אם הייתי רוצה להתגלות, הרי שגדול הדור היה צריך לשמשני ולהושיט לי את גחל האש להדליק לי את המקטרת – וזה הרי לא יכול לקרות!" (שיש"ק ה, נב).

[יא] וכבר נלקטו בפרוטרוט, מפיהם ומפי כתבם ומפי תלמידיהם, בספר "שבחו של צדיק". [אשר כבר המליצו אנ"ש שראוי לקראו "שבחם של צדיקים", שכן זהו שבחם, שזכו לדעת, כל אחד לפי ערכו, מגדולת הצדיק הגדול].

[יב] וכפי שכבר הבאנו במאמרנו הקודם את אשר אמר הרה"ק מברדיטשוב: "אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד השם באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש רבי נחמן מברסלב. אך ידעתי נאמנה, כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר על ידי זה מחלוקת גדול גם עלי. ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה על ידי, ואפסיד גם את זאת. על כן אני מוכרח לשתוק בענין זה" (חיי מוהר"ן, שלג).

היו כאלה שאף הביאו מדברי תורתו ועצותיו של רבינו, אך לא הזכירו את שמו (דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בספר שבחו של צדיק, בסופו). דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי מוהרנ"ת שכותב בשיחות הר"ן לגבי התיקון הכללי: "ומה שהרב בעל המחבר 'סדר תיקון שבת' מביאם בשם ספר 'עשרה הילולים', זה אינו. כי ידידי הקורא עיין נא בספר 'תיקון מועד', ותראה שמובאים שם בפירוש בשם רבינו הרב רבי נחמן ז"ל, וכן בכמה ספרים יש שמובאים שם בשם רבינו ז"ל, וגם נס נא וחפש בכל הספרים שמובאים שם שלא בשם רבינו, ותראה שכולם נדפסו אחר פטירת רבינו ז"ל, שנפטר תחילת תקע"א בחול המועד סוכות. ואפשר שהרב הנ"ל וכיוצא, מגודל תשוקתם לזכות בהם את הרבים בתיקון גדול כזה, וידעו שיש שנמצאים מתנגדים וחולקים על רבינו ז"ל, על כן קיימו בנפשם מאמר חז"ל שמותר לשנות בדבר השלום, ובפרט בדבר גדול ותיקון כזה" (שיחות הר"ן, קמא).

[יג] ואע"פ שכבר כתב מוהרנ"ת: "בלי שום התעוררות כלל אי אפשר לתקנו כראוי, ועל כל פנים שלא יהיה לץ וחולק ומתנגד על העוסק בתיקונו, כמו שכתוב ועתה אל תתלוצצו וכו' וכתיב ותועבת לאדם לץ וכו'" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, לב). אעפ"כ בסופו של דבר, יהיו מוכרחים לבוא לתיקונם, וכמבואר בפירוש וברמז בדברי מוהרנ"ת במקומות רבים אחרים, ואכמ"ל.

ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק א' הצדיק ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ז' – התלמידים שבכל דור (ג) – איך נראה תלמיד אמיתי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ב – ההתייחסות לשאר הצדיקים (א) – האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)