ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה

פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה

וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

לאחר שביארנו במאמר הקודם את ענין האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים והכשרים, נבוא לבאר בס"ד את גדולתו של רבינו העולה על כולנה

"המשכיל בעת ההיא ידום"

בבואנו לבאר את גדולתו של רבינו על פני כל שאר הצדיקים, יראה ורעד תבוא בנו ותכסנו פלצות, כי כבר ידענו שגדולתו הנוראה היא סוד כמוס וחתום, אשר לא יתגלה אלא בביאת גואל צדק.

כִּי לֹא גִּלָּה אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם, כִּי הָיָה סָתוּם וְנֶעְלָם מְאֹד בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם, וַעֲדַיִן אוֹרוֹ הַגָּדוֹל סָתוּם וְנֶעְלָם מְאֹד מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָז יֵדְעוּ גְּדֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. (חיי מוהר"ן, רמג)

וכל עוד לא זכינו לביאת גואל צדק, ועדיין מתגברת ההסתרה והמחלוקת, אין אנו יכולים לדבר ולבאר בשער בת רבים את כל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדולתו אשר גידלו מלכו של עולם, ואת אשר נִשְּׂאוֹ על כל השרים ועבדי המלך.

אִי לָזֹאת, עָלֵינוּ לָשׂוּם לְפִינוּ מַחְסוֹם, הַס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר לִבְלִי לְסַפֵּר בְּעֹצֶם שִׁבְחוֹ הַקָּדוֹשׁ לֹא דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר, וְהַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדֹּם. אֵל אֱלֹקִים ה' הוּא יוֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדַע. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶם חֵפֶץ, בְּעֵת אֲשֶׁר תִּצְמַח קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְכוּ', "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד", 'כּוֹנַנְתָּ' לֹא כְּתִיב אֶלָּא 'תִּכּוֹן'. סַמָּא דְּמִלְּתָא – מִשְׁתּוֹקָא, כָּל חַד לְפוּם דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ יָבִין וְיַשְׂכִּיל עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים.  (ספר המידות, הקדמה מדפוס שני)

וכפי שכותב מוהרנ"ת בהקדמתו לליקוטי מוהר"ן:

הוּא מִן הַנִּמְנָע וְאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח הַחִבּוּר הַקָּדוֹשׁ הַכֶּרֶךְ הַנּוֹרָא הַזֶּה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן בְּשֶׁבַח קְדֻשַּׁת הַמְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ, בּוּצִינָא עִלָּאָה רַבָּא וְיַקִּירָא, אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, כִּי לוֹ דּוּמִיָּה תְהִלָּה. וּמַה גַּם כִּי יָדַעְנוּ גַּם יָדַעְנוּ עֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת, רַבִּים קָמוּ עָלָיו וְעָלֵינוּ, חִנָּם עַל לֹא דָּבָר, וּבִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה הֻכְרַחְנוּ לָשֹוּם לְפִינוּ מַחְסוֹם, וְהֶחֱשִׁינוּ מִטּוֹב מִלְּהַאֲרִיךְ וּלְסַפֵּר בְּשֶׁבַח קְדֻשָּׁתוֹ. (ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)

כך הוא כותב גם בהקדמתו לספר "קיצור ליקוטי מוהר"ן":

וּבִהְיוֹת לֹא נֶעֱלָם מֵעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּמֵעֵינֵינוּ כִּי הָאֱמֶת נַעֲשֶׂה עֲדָרִים בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, אָז יֵחָלֵק הָעָם וְדִבְרֵי רִיבוֹת בִּשְׁעָרֵינוּ, לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֶׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ, עַד יָבוֹא מוֹרֵה צֶדֶק לַעֲדָתֵנוּ, לָזֹאת אָמַרְנוּ נִשְׁמֹר לְפִינוּ מַחְסוֹם, נִשָׂא בְּשָׂרֵנוּ בְּשִׁנֵּינוּ וְנַפְשֵׁנוּ נָשִׂים בְּכַפֵּינוּ, עַד יֵעָרֶה רוּחַ מִמָּרוֹם עָלֵינוּ לְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר יָמֵינוּ, וְנֵדְעָה נִרְדְפָה לָדַעַת אֶת ה' בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבֵנוּ. עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה לְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. (הקדמה לספר קיצור ליקוטי מוהר"ן הישן)

אפילו בספר חיי מוהר"ן, שם מצאו את מקומם כל השיחות ה'חריפות' בענין גדולתו הנוראה של רבינו – מקדים גם שם מוהרנ"ת ומודיע שאין זה רק "מעט דמעט", וגם את זה "אי אפשר לספר כולו מפני המחלוקת הגדולה", וכך הוא כותב:

בְּזֶה הַסֵּפֶר נִכְתְּבוּ כָּל הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ. גַּם כַּמָּה שִׂיחוֹת וְסִפּוּרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, כִּי שִׂיחָתוֹ הִיא כֻּלָּהּ תּוֹרָה. גַּם כַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ וְעָבְרוּ בֵּינוֹ וּבֵין מְקֹרָבָיו. וּמִכֻּלָּם יָבִין הַמַּשְׂכִּיל עֹצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְתֹקֶף קְדֻשָּׁתוֹ הַמּוּפְלָג מְאֹד מְאֹד מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב. וְהַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק. וְכָל חָד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ, יָבִין מְעַט מְעַט פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וַאֲפִלּוּ מַה שֶׁשָּׁמַעְנוּ וְרָאִינוּ לֹא הִצַּגְנוּ כָּאן רַק מְעַט קְצָת בְּרֶמֶז. וּמִפְּנֵי עֹצֶם הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁרַבּוּ עָלָיו מְאֹד, אָנוּ מֻכְרָחִים לָשׂוּם לְפִינוּ מַחְסוֹם לִבְלִי לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ. וּמִגֹּדֶל עֹצֶם קְדֻשָּׁתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, הוּא מְרוֹמָם וְנִשְׂגָּב מְאֹד מִידִיעָתֵנוּ. אַךְ גַּם זֶה הַמְעַט דִּמְעַט שֶׁזָּכִינוּ לֵידַע וּלְהָבִין קְצָת, אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כֻּלּוֹ מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה טוֹבָה לְהָעוֹלָם.  (חיי מוהר"ן, הקדמה)

בסיומה של אחת השיחות הנפלאות בספר זה, הוא משתפך מעט ומתייחס באופן כללי ומקיף לכל דברי השבח על רבינו הקדוש שיצאו מתחת עֵטוֹ אי פעם, כשהוא מודיע מפורשות כי כל אלו נחשבים "כְּלֹא", וביחס לגדולתו האמיתית של רבינו "אינו אפילו כטיפה מן הים". ושההשגה בגדולתו המיוחדת של רבינו, אפילו באופן חלקי ומזערי, היא בלתי אפשרית מצד עצמה, ונמנעת אפילו מגדולי הצדיקים, על אחת כמה וכמה כאשר המחלוקת מונעת מאתנו לספר וְלוּ "קצת" ממה שכן ניתן היה לספר.

וזה לשונו:

רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מְאֹד … אֵין עֲרֹךְ אֵלָיו, וְאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא לִפְגֹּם בִּכְבוֹדוֹ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כָל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְכוּ' (עַיֵּן בְּרָכוֹת לג ע"ב). וְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא בִּדְבָרֵינוּ אֵיזֶה שֶׁבַח עַל רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מְאֹד, צְרִיכִין לֵידַע שֶׁהַכֹּל נֶחְשָׁב כְּלֹא, וְאֵינוֹ אֲפִלּוּ כְּטִפָּה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ כְּלָל. כִּי הָיָה נֶעְלָם בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם מִשֵּכֶל אֱנוֹשִׁי, וַאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהַשִּיג מִקְצָת מַעֲלָתוֹ, וְאֵין לָנוּ שׁוּם הַשָּגָה וּתְפִיסָה בּוֹ כְּלָל! כִּי אִם עַל יְדֵי קְצָת הַתּוֹרוֹת הַנִּפְלָאִים שֶׁגִּלָּה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְהַמַּעֲשִֹיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת הַמּוּבָאִים פֹּה. וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל חַד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ לְהָבִין קְצָת מְעַט מִזְּעֵיר עַד הֵיכָן מַגִּיעַ רוּם תָּקְפּוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ עַד אֵין תַּכְלִית. אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁזָּכָה לְמַעֲלָה כָּזוֹ הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב.‏

וְאִם אָמְנָם אַף עַל פִּי כֵן הָיָה אֶפְשָׁר לְסַפֵּר קְצָת בִּשְׁבָחָיו הַקְּדוֹשִׁים מַה שֶּׁרָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ קְצָת, אַךְ הַמַּשְֹכִּיל כָּעֵת יִדֹּם מֵחֲמַת הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה עָלָיו בְּחַיָּיו. (חיי מוהר"ן, פג)

אם לא די באמירה כי דברי השבח נחשבים כ"לא", הרי שבסיום הספר, לאחר כל הסיפורים והשיחות בגדולתו של רבינו, הוא מפליג וכותב כי:

כָּל מַה שֶּׁאָנוּ מְסַפְּרִים מִמֶּנּוּ, הַכֹּל נֶחְשָׁב לִגְנוּת אֶצְלוֹ בְּעֵרֶךְ עֹצֶם הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ. כִּי אִלּוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכוּ', אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר אֶפֶס קָצֵהוּ מֵעֹצֶם מַעֲלָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ.

כשהתקווה היחידה להתגלותה האמיתית של גדולה מופלאה זו היא רק 'ימות המשיח', וכפי שהוא חותם:

עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה, אָז יֵדְעוּ וְיִרְאוּ עֹצֶם גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זַ"ל, כִּי אָז יְסַפְּרוּ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה בְּעֵת שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שֶׁיֵּצֵא מֵחֲלָצָיו, כַּאֲשֶׁר סִפֵּר בָּרַבִּים שֶׁפָּעַל אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַגּוֹאֵל צֶדֶק יִהְיֶה מִיּוֹצְאֵי חֲלָצָיו. יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן. (חיי מוהר"ן, תריד)

כך הוא גם משורר בשיר ידידות שכתב לכבוד רבינו:

חָיִל עָשׂוּ רַבּוֹת, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, עֲדֵי שָׂגְבָה מַעֲלָתְךָ … נָשִׂים לְפִינוּ מַחְסוֹם מִלְּסַפֵּר שְׁבָחֶיךָ וּתְהִלָּתֶךָ … נְקַוֶּה וְנוֹחִיל עֲדֵי עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר, אָז יֵדְעוּ עֹצֶם נוֹרְאוֹת גְּדֻלָּתְךָ! (חיי מוהר"ן, שיר ידידות)

* * *

אפילו רבי אברהם ב"ר נחמן – הוא הגבר אשר הוציא חמה מנרתיקה, ובכתביו העמיק והרחיב בדברים מבהילים על גדולת רבינו – מתבטא גם הוא, שכל זמן שעדיין לא באה הגאולה "מוכרחים אנחנו לשום מחסום לפינו", וכותב:

וְאַשְׁרֵי לְהַמִּתְחָרְטִים וְשָׁבִים בְּכָל לְבָבָם, עַד שֶׁזּוֹכִים גַּם בְּזֶה הָעוֹלָם, לְהַכִּיר וְלֵידַע מֵהַצַּדִּיקִים הַנַּ"ל. וּבְאֵלֶּה הַיָּמִים, זָרְחָה לָנוּ פְּנֵי הַחַמָּה הַנַּ"ל, שֶׁנִּקְרָא בְּעַצְמוֹ עַל שֵׁם הַנֶּחָמָה[א] הַנַּ"ל, וְהַנִּכְלָל בְּעַ'תִּ'יקָ'א' הַנַּ"ל [שְׁנַת ת'ק'ע'א'], וּבַיּוֹם הָאֶמְצָעִי הַנַּ"ל שֶׁבְּחַג הַסֻּכּוֹת הַמוּבָא בִּפְנִים, וּבְפָרָשַׁת הִסְתַּלְּקוּת וַעֲלִיּוֹת מֹשֶׁה בְּחֻפָּתוֹ הַמוּבָא בִּפְנִים. אֲבָל עַד עֵת קֵץ, בַּהֲפֹךְ אֱלֹקִים גַּלְגַּל מְסִבּוֹתָיו, אֲשֶׁר נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּקִנְיַן דַּעַת הָאֱמוּנָה לְבֹשֶׁת וְלִכְלִמָּה בֵּין הָאֻמּוֹת, וּבְנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם גָּדְלָה בֹּשֶׁת וּכְלִמּוֹת הַמַּאֲמִינִים הָאֲמִתִּיִּים, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַמַּאֲמִינִים בִּמְקוֹר הַחָכְמָה וְהָאֱמוּנָה הַנַּ"ל – מֻכְרָחִים אֲנַחְנוּ לָשׂוּם מַחְסוֹם לְפִינוּ. (ביאור הליקוטים, תורה כא, אות יח)

ובהקדמתו לביאור הליקוטים הוא מתאר את הקושי להאיר את אורו של רבינו על פני תבל, וכותב:

וְעַל כָּל פָּנִים בְּחָכְמַת הַנִּגְלֶה וְהַמֻּגְבָּלָה, שֶׁבָּהּ אֵין דּוֹר יָתוֹם, וְנִמְצָא גַּם עַתָּה מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַבִּים וַעֲצוּמִים הַמֻּפְלָגִים וַחֲרִיפִים בְּחָכְמָתָהּ. אֲבָל לֹא כֵן בַּחָכְמָה הַנִּסְתָּרָה וְהַפְּנִימִית שֶׁבָּהּ, אֲשֶׁר מִצִּדָּהּ וּמִסִּבָּתָהּ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה לְאֵין עֲרֹךְ וּגְבוּל כְּלָל, נַחַל נוֹבֵעַ וְשׁוֹטֵף מִמְּקוֹר הַחָכְמָה, נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה לַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, פֶּלֶא יוֹעֵץ בַּעֲצוֹתָיו וְתִקּוּנוֹתָיו הָעֲמֻקּוֹת, לְהַשְׁקוֹת וּלְמַלְּאוֹת כָּל הָאָרֶץ בְּחָכְמָה וְדֵעָה אֶת ה', וְתוֹרָתוֹ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. וְעַד אֲשֶׁר יָאִיר וְיוֹפִיעַ, נְהִי כְּעוֹטְיָה, וְנֵחָשֵׁב כְּעֵדִים זוֹמְמִים. וְאַלְפֵי אֲלָפִים קַל וָחֹמֶר לְעוֹלָלִים וּמְלֻכְלָכִים כָּמוֹנוּ, גַּם אִם זָכִינוּ לְהִבָּדֵל וּלְהִתְרַחֵק מֵהַטּוֹעִים וְהַתּוֹעִים בְּחֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, לְבַל יִרְאוּ וְיַבִּיטוּ מֵרָחוֹק בְּאוֹר צַדִּיקִים אֲשֶׁר כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר, אֲבָל לְהַסְבִּירָם וְלַהֲאִירָם עַל פְּנֵי תֵּבֵל אֵין לָנוּ לֹא תְּבוּנָה וְלֹא עֵצוֹת. (ביאור הליקוטים, הקדמה[ב])

כך שלאור כל הדברים הנ"ל, יתכן שמוטב היה, אילו היינו גם אנו שמים מחסום לפינו, מלדבר ולעסוק בשער בת רבים בעניינים נשגבים אלו העומדים ברוב גבהי מרומים ועוברים בלחישה מפה לאוזן.

* * *

זאת ועוד:

המציאות מוכיחה כי האמונה וההכרה של חסידי ברסלב בגדולתו של רבינו הקדוש ואהבתם העזה אליו, אינה נולדת לכאורה מתוך הבירור בסוגיית 'גדולת הצדיק' בלבד, אלא בראש ובראשונה מתוך העסק התמידי בתורותיו וההליכה היומיומית בדרכיו. כך שהדרך הנכונה לזכות לאמונה אמיתית בגדולת רבינו, אינה ע"י קריאת מאמרים העוסקים בגדולתו גרידא, אלא בעיקר ע"י העיון בתורותיו וקיום עצותיו.

וכפי שחוזר מוהרנ"ת וכותב שוב ושוב שהעיון בתורות רבינו, היא המביאה לידי הכרת גדולתו האמיתית[ג]. וכפי שכבר הבאנו לעיל מדברי מוהרנ"ת כי:

אֵין לָנוּ שׁוּם הַשָּגָה וּתְפִיסָה בּוֹ כְּלָל כִּי אִם עַל יְדֵי קְצָת הַתּוֹרוֹת הַנִּפְלָאִים שֶׁגִּלָּה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְהַמַּעֲשִֹיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת הַמּוּבָאִים פֹּה, וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל חַד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ לְהָבִין קְצָת מְעַט מִזְּעֵיר, עַד הֵיכָן מַגִּיעַ רוּם תָּקְפּוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ עַד אֵין תַּכְלִית. אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁזָּכָה לְמַעֲלָה כָּזוֹ הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב. (חיי מוהר"ן, פג)

וכפי שכותב מוהרנ"ת בפירוש:

וְהַמַּעֲמִיק עִיּוּנוֹ בֶּאֱמֶת בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים יָבִין מְעַט מְעַט מֵעֹצֶם קְדֻשָּׁתוֹ. (חיי מוהר"ן, הקדמה)

כשהעיון בספרי רבינו 'בעין האמת', תביא את המעיין להשגה זו גופא – שגדולת רבינו הקדוש איננה ניתנת בינתיים להשגה כלל וכלל… וכלשון מוהרנ"ת:

הַמְעַיֵּן בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּעֵין הָאֱמֶת, וְנָבוֹן יוֹסִיף לֶקַח לָשוּם עֵין עִיּוּנוֹ בִּדְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר חָנַּנִי ה' בְּכֹחוֹ, הַמְבֹאָרִים בַּסְּפָרִים הָאֵלֶּה, יָבִין וְיַשְֹכִּיל וְיֵדַע כִּי כָּל הַשְּׁבָחִים וְהַתְּהִלּוֹת וְהַגְּדֻלּוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי עָלָיו, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי לְקַרְסֻלֵּי שִׁבְחֵי תְּהִלָּתוֹ. כִּי שָֹגְבָה מַעֲלָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ וְתָקְפּוֹ עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב. (הקדמת ליקוטי הלכות)

יתירה מכך:

מדברי מוהרנ"ת בכתב ובע"פ אף הובן, שהתגלות גדולתו של רבינו לעתיד לבוא תהיה גם היא באמצעות התגלות הנפלאות שבתורתו.

וכפי שמוסר רבי אברהם ב"ר נחמן:

מְבֹאָר מֵצֵּרוּפֵי דִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת בִּכְתָב וּבַפֶּה (שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי זַ"ל) שֶׁבְּרֹב הַפְּלָאוֹת הַסְבָּרוֹת דִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁיִּתְגַּלּוּ בְּהַעֲבָרַת רוּחַ הַטֻּמְאָה, יְקֻיַּם עַל יָדָם מַאֲמַר הַכָּתוּב "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב" וְכוּ'. וְהַמּוּבָן בְּדִבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת בְּפֵרוּשׁ קְרִיאַת הַלּוּחוֹת בְּשֵׁם 'עֵדוּת', שֶׁגַּם לְעֵדוּת נִפְלָא תֵּחָשֵׁב תּוֹרַת רַבֵּנוּ זַ"ל אֲשֶׁר תָּעִיד עַל אֲמִתָּתוֹ וַאֲמִתַּת כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיָה מֵעוֹלָם, בְּלִי הֶכְרֵחַ כְּלָל לְאוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, יד)

כך שלמעשה, הקריאה האמיתית האמורה לצאת ממאמר זה, היא:

לְמַעַן הַשֵּׁם, תַּעַסְקוּ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, כִּי בְּכָל לִמּוּד וְלִמּוּד אָנוּ רוֹאִין גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵיךְ הֵם עוֹסְקִים בְּטוֹבָתֵנוּ לָנֶצַח נְצָחִים. (נתיב צדיק, מכתב סב)

* * *

אלא שאחרי ככלות הכל, 'תורה היא וללמוד אני צריך'. ועלינו לידע ולהודיע ולהיוודע מגדולת רבינו, למען לא תשכח מפינו ומפי זרענו. וכפי שמוהרנ"ת בעצמו מסיים בהקדמתו לחיי מוהר"ן – לאחר שהסתייג מלהאריך בשבח רבינו – וכותב:

רַק רָשַׁמְתִּי זֹאת בִּשְׁבִיל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים וּבִשְׁבִיל הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, לְמַעַן לֹא תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ. לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים גֹּדֶל חִבָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר זָכוּ בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים לְאוֹר צַח וָזַךְ כָּזֶה, אוֹר הַגָּנוּז וְהַצָּפוּן. (חיי מוהר"ן, הקדמה)

כמו כן, עומדים לנגד עינינו דברי חכמינו ז"ל:

תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין – פַּזֵּר, בִּשְׁעַת הַמְּפַזְּרִים – כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו – פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶּׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו – כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. (ברכות סג ע"א)

כשבדורנו התקיימו שני התנאים בהידור רב:

מחד, נמצאים אנו "בשעת המכניסין" כשגם מתוכנו ישנם רבים שאינם מודעים לייחודיותו ועליונותו של רבינו על פני כל שאר הצדיקים. ומאידך, נמצאים אנו ב"דור שהתורה חביבה עליו" והלבבות פתוחים לשמוע ולקבל. כך שצו-השעה היא: "פזר".

מה גם, אשר במהלך הדורות הולך הסוד ומתגלה, וככל שהשחר מתקרב, פרשת גדולתו של רבינו הולכת ומתבהרת. על דרך שאמר רבינו:

יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּתְחִלָּה סוֹד, וְאַחַר כָּךְ שׁוּב אֵינוֹ סוֹד. כְּגוֹן קְצָת סוֹדוֹת הַקַּבָּלָה שֶׁקֹדֶם הָרַשְׁבִּ"י וְהָאֲרִיזַ"ל הָיוּ אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּסוֹד גָּדוֹל, וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים מִזֶּה כִּי אִם בְּסוֹד גָּדוֹל מְאֹד, וְאַחַר כָּךְ, בִּימֵי הָרַשְׁבִּ"י וְהָאֲרִיזַ"ל, שׁוּב לֹא הָיָה סוֹד, וְהִתִּירוּ לְגַלּוֹת הַסּוֹד קְצָת. וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁהֵם עַכְשָׁו סוֹד, וְאַחַר כָּךְ בַּיָּמִים הַבָּאִים לֹא יִהְיוּ סוֹד. (חיי מוהר"ן, תיט)

וכבר התגלה מה שהתגלה בכתביו של רבי אברהם ב"ר נחמן – אשר זה עתה נמלאו 100 שנה לפטירתו[ד] – כך שלא נשאר לנו אלא ללקט את הדברים כמלקט שיבולים, ולפרשם כשמלה לעיני אנשי שלומנו.

ואל דאגה – אחים יקרים – הסוד יישאר גם הלאה סוד… וכפי שאמר רבינו:

עִנְיָנִי הוּא סוֹד, אוּלָם הוּא סוֹד כָּזֶה, שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר מְגַלֶּה אֶת הַסּוֹד, אַף עַל פִּי כֵן הוּא נִשְׁאָר סוֹד… (שיש"ק ב, נד)

* * *

כדרכה של תורה, נשתדל לבאר בס"ד את הסוגיא משורשיה, כפי אשר נתבארו בדברי חז"ל, ובספרי הקבלה והחסידות. ומה' נשאלה מענה לשון שלא ניטה לימין ולשמאל, ולא תצא תקלה מתחת ידינו, ויהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל.

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"

מיסודי אמונתנו היא שנאמין שעל אף שישנם צדיקים ונביאים רבים, הרי שיש צדיק העומד מעל כולם, הלא הוא: משה רבינו, עליו מעידה התורה:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. (דברים לד, י)

וכך כותב הרמב"ם:

הַיְּסוֹד הַשְּׁבִיעִי: נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהוּא שֶׁנַּאֲמִין כִּי הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מִלְּפָנָיו וַאֲשֶׁר קָמוּ מֵאַחֲרָיו, כֻּלָּם הֵם תַּחְתָּיו בְּמַעֲלָה. וְהוּא הָיָה הַנִּבְחָר מִכָּל מִין הָאָדָם, אֲשֶׁר הִשִּׂיג מִיְּדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁהִשִּׂיג אוֹ יַשִּׂיג שׁוּם אָדָם שֶּׁנִּמְצָא אוֹ שֶׁיִּמָּצֵא!  (פירוש המשניות להרמב"ם, מסכת סנהדרין פרק י)

הקביעה בדבר גדולתו הייחודית והיוצאת מן הכלל של משה, מתייחסת – כפי שכל "תינוק של בית רבן" ו"בן חמש למקרא" יודע – גם לגבי היחס שבינו לבין כל שאר צדיקי ונביאי דורו, וגם לגבי היחס לכל הצדיקים ונביאי העולם שקדמו לו.

ביחס לצדיקי דורו – הרי לנו דברי ה' המפורשים (במדבר יב, א-ט) לשני הצדיקים והנביאים הגדולים ביותר בדורו של משה, הלא הם אהרן ומרים, שכאשר דבר גדולתו המופלגת של אחיהם לא היה ברור להם די הצורך, עד שהתעוררה בקרבם התמיהה: "הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" – הרי שתיכף ומיד ("פִּתְאֹם") ירד הקב"ה להבהיר להם את ההבדל העצום בינם לבינו: "לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה!". ועד כדי כך, שעצם המחשבה והדיבור על השוואת דרגתו שלו לדרגתם שלהם, עורר את חרון האף: "מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה?"[ה].

ואכן, עליו שורר שלמה בשבח 'אשת חיל', ואמר:

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. (משלי לא, כט)

כַּמָּה חֲכָמִים הָיוּ שָׁם וּבָאוּ לָהֶם אֵצֶל משֶׁה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", שֶׁמּשֶׁה הָיָה מְעֻלֶּה מִכֻּלָּם. (מדרש רבה, שמות נב, ד)

אך לא רק עליהם עלה במעלתו, אלא אף על הצדיקים שלפניו ולפני פניו, ואף על אבות העולם אברהם יצחק ויעקב…

וכפסוקי המקרא המפורשים:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (שמות ו, ג)

וכדברי חכמינו ז"ל במדרש:

וְזֹאת הַבְּרָכָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", מַהוּ "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה"? מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, עַל שֶׁנִּתְעַלָּה יוֹתֵר מִן הַכֹּל! כֵּיצַד, אָדָם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר לְמשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצַלְּמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, אוֹמֵר לוֹ משֶׁה: אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ! אַתָּה כָּבוֹד שֶׁנִּתַּן לְךָ נִטַּל מִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, אֲבָל אֲנִי זִיו הַפָּנִים שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עִמִּי הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

דָּבָר אַחֵר, נֹחַ אָמַר לְמשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּצַּלְתִּי מִדּוֹר הַמַּבּוּל, אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ! אַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְלֹא הָיָה בְךָ כֹּחַ לְהַצִּיל אֶת דּוֹרְךָ, אֲבָל אֲנִי הִצַּלְתִּי אֶת עַצְמִי וְהִצַּלְתִּי אֶת דּוֹרִי כְּשֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה בָּעֵגֶל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ בַּיָּם וְהָיוּ בְּתוֹכָן שְׁנֵי קַבַּרְנִיטִים, אֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְלֹא הִצִּיל אֶת סְפִינָתוֹ, וְאֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ, לְמִי מְקַלְּסִין לֹא לְאוֹתוֹ שֶׁהִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ, כָּךְ נֹחַ לֹא הִצִּיל אֶלָּא אֶת עַצְמוֹ, אֲבָל משֶׁה הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת דּוֹרוֹ, הֱוֵי "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה".

דָּבָר אַחֵר, אַבְרָהָם אוֹמֵר לְמשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁהָיִיתִי זָן לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, אוֹמֵר לוֹ משֶׁה: אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ! אַתָּה הָיִיתָ זָן בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים, וַאֲנִי הָיִיתִי זָן בְּנֵי אָדָם מְהוּלִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אַתְּ הָיִיתָ זָן בַּיִּשּׁוּב, וַאֲנִי הָיִיתִי זָן בַּמִּדְבָּר. יִצְחָק אָמַר לְמשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁפָּשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאִיתִי אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, אָמַר לוֹ משֶׁה: אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ! שֶׁאַתָּה רָאִיתָ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה וְכָהוּ עֵינֶיךָ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, מַהוּ מֵרְאֹת, מֵרְאוֹת בַּשְּׁכִינָה, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה פָּנִים בְּפָנִים וְלֹא כָהוּ עֵינַי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. יַעֲקֹב אָמַר לְמשֶׁה: אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּפְגַּשְׁתִּי עִם הַמַּלְאָךְ וְנִצַּחְתִּי אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ משֶׁה: אַתָּה נִפְגַּשְׁתָּ עִם הַמַּלְאָךְ בַּפִּירְבּוֹרִין שֶׁלָּךְ, וַאֲנִי עוֹלֶה אֶצְלָן בַּפִּירְבּוֹרִין שֶׁלָּהֶן וְהֵן מִתְיָרְאִין מִמֶּנִּי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וגו', לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וגו'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְנִתְעַלָּה מִן הַכֹּל, הוּא יְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. (מדרש רבה, דברים יא, ג)

במקום אחר מסכם המדרש בצורה חד משמעית את גדולתו של משה על פני כל באי עולם ואומר:

זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", זֶה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְעַלָּה עַל כָּל הָאָדָם! (ילקוט שמעוני, דברים לג, רמז תתקנא)

"מה שהיה הוא שיהיה"

אחר שלמדנו על ייחודיותו של משה מעל כל הצדיקים אשר מימות עולם, נמשיך ונתקדם צעד נוסף:

דבר מוסכם אצל כל חכמי הסוד, כי נשמת משה רבינו לא ירדה לעולם בצורה חד פעמית, אלא היא חוזרת ומתגלית שוב ושוב[ו]. כשבכל פעם הוא מתגלה בצורה גבוהה יותר, עם גילויים חדשים בפנימיות התורה אשר לא גילה בגלגולו וגילויו הקודם[ז]. כשההתגלות הסופית והגדולה ביותר תהיה עם ביאת הגואל, בסוד "עד כי יבוא שילה".

"עַד כִּי יָבוֹא שִׁיל"ה" – דָּא משֶׁ"ה, חֻשְׁבַּן דָּא כְּדָא. (זוהר הקדוש ח"א דף כה ע"ב)

ומפרש האריז"ל:

עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה – הִנֵּה 'שִׁילֹה' וּ'מֹשֶׁה' שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּגִימַטְרִיָּא, כִּי מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד הוּא נִקְרָא 'שִׁילֹה' וְגַם מָצִינוּ שֶׁמָּשִׁיחַ הוּא סוֹד מֹשֶׁה … כִּי מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד לֶעָתִיד יִהְיֶה בּוֹ אוֹתוֹ 'חַיָּה' שֶׁלֹּא זָכָה אֵלֶיהָ מֹשֶׁה, וְאִם כֵּן הַמָּשִׁיחַ הוּא מֹשֶׁה עַצְמוֹ בְּסוֹד "כִּימֵי צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם", רַק שֶׁהִיא נְשָׁמָה לִנְשָׁמָה שֶׁלּוֹ. לָכֵן נֶאֱמַר "אָז יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד", יוֹתֵר מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמֹשֶׁה, וְאָז יְתַקֵּן מַה שֶׁלֹּא נִשְׁלַם בְּגִלְגּוּל מֹשֶׁה, לָכֵן שִׁילֹה וּמֹשֶׁה שְׁנֵיהֶם שָׁוִין. (ליקוטי תורה, פרשת ויחי)

שכן:

מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי אָמְנָם לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲבָל הוּא בְּעַצְמוֹ עוֹד יָקוּם לְגָאֳלֵנוּ גַּם מֵהַגָּלוּת הַזֶּה. כִּי "מָשִׁיחַ דָּא מֹשֶׁה", וּמַה שֶּׁהָיָה הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. כִּי בֹּא יָבֹא בְרִנָּה גַּם בְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, וְיַשִּׂיג אוֹתוֹ בִּשְׁלֵמוּת עָצוּם וְנִשְׂגָּב עַד שֶׁלֹּא יֵרֵד עוֹד מֵאִתּוֹ, כִּי לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֶצַח נְצָחִים יַעֲלֶה וְיִתְעַנַּג בּוֹ בְּמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד אֵין חֵקֶר. (כוכבי אור, חכמה ובינה, פתיחה[ח])

* * *

בדברינו דלהלן נסקור בקצרה את ארבעת גילוייה העיקריים של נשמת משה במשך הדורות[ט]:

כ-1,450 שנה לאחר הגילוי הגדול של "מעמד הר סיני" – בתקופה המרה והחשוכה של חורבן בית שני, כשחכמי ישראל כבר נמנו וגמרו שעתידה תורה שתשתכח מישראל (שבת קלח ע"ב) – ירדה והתגלתה שוב נשמת משה, בתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, עם גילוי חדש לגמרי בתורה: תורת הנסתר.

וְדַיְקָא בְּתֹקֶף וְעֹצֶם אֵלֶּה הַחֲבָלִים [כִּי חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי חֲמִיר לָן], חָזַר וּבָא נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ [של משה רבינו]בְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, דְרַעְיָא מְהֵימְנָא נָהִיר בֵּיהּ, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פִּנְחָס דַּף רנ"ו עַמּוּד א'. וְגִלָּה לָנוּ תּוֹרָה שֶׁבַּנִּסְתָּר, אוֹר הַגָּנוּז שֶׁאֵין הָעוֹלָם כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. (ביאור הליקוטים, תורה עא תניינא, אות לא)

כשהיחס של שאר צדיקי דורו – כלל התנאים והחכמים – אליו, הוא כיחס כל שאר הנביאים למשה רבינו. כדברי הזוהר:

אָמַר רִבִּי יִצְחָק: כַּד אֲנַן יָתְבִין לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא אִתְּמַר קַמֵּיהּ בְּאִתְגַּלְיָא, וְלָא אִצְטְרִיכְנָא לְכָל הַאי. אָמַר לֵיהּ: לָאו רִבִּי שִׁמְעוֹן כִּשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, דְּכֻלְּהוּ קַמֵּיהּ כִּשְׁאַר נְבִיאֵי לְקַמֵּי מֹשֶׁה! (זוהר הקדוש ח"ג דף רחצ ע"א)

ומאחר שנשמת משה התגלתה אצל הרשב"י בגילוי גדול יותר ממה שהתגלתה בגלגולה הקודם, אנו מוצאים את רבי שמעון בר יוחאי כשהוא מתפאר בדברים שלא היו אצל משה בגלגולו הקודם…

וכך העיד רבי שמעון בר יוחאי על עצמו, במהלך גילוי הסודות ב"אדרא רבא":

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין חַבְרִין, דְּאַתְיָין בְּהַאי עִזְקָא קַדִּישָׁא. אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָיא עִלָאִין דְּעִלָּאִין, וְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּעִלָּאָה, דַּאֲנָא חָמֵי הַשְׁתָּא מַה דְּלָא חָמָא בַּר נָשׁ מִיּוֹמָא דְּסָלִיק מֹשֶׁה זִמְנָא תִּנְיָינָא לְטוּרָא דְּסִינַי! דַּאֲנָא חֲמֵינָא אַנְפָּאִי נְהִירִין כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא תַּקִּיפָא דְּזַמִּין לְמֵיפַּק בְּאַסְוָותָא לְעָלְמָא, דִּכְתִיב "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". וְעוֹד, דַּאֲנָא יְדַעְנָא דְּאַנְפָּאי נְהִירִין, וּמֹשֶׁה לָא יָדַע וְלָא אִסְתַּכַּל! הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וּמֹשֶׁה לָא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. (זוהר ח"ג דף קלב ע"ב)

וכבר תמהו על כך גדולי המקובלים: כיצד יכול היה רשב"י להתפאר שהוא יודע מה ש"משה לא ידע"? וביארו – מהם ברמז ומהם בגלוי – שמדובר באותה נשמה, נשמת משה, שירדה לעולם בגילוי גדול יותר.

רבי חיים וויטאל מתייחס לנושא זה בהקדמתו ל"עץ חיים", שם הוא מתאר את גדולת רשב"י ולאחר מכן את גדולת רבו האריז"ל, וכותב:

וּזְכֹר נָא מַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַצְמוֹ, וּבְאִדְּרָא רַבָּא בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא דַּף קל"ב ע"ב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין חַבְרַיָּא, דְּאַתְיָין בְּהַאי עִזְקָא קַדִּישָׁא. אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָּא עִלָּאִין דְּעִלָּאִין, וְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּעִלָּאָה. דַּאֲנָא חָמֵי הַשְׁתָּא, מַה דְּלָא חָמָא בַּר נָשׁ, מִיּוֹמָא דְּסָלִיק מֹשֶׁה זִמְנָא תִּנְיָינָא לְטוּרָא דְּסִינַי וכו'. וְעוֹד, דַּאֲנָא יְדַעְנָא דְּאַנְפָּאי נְהִירִין, וּמֹשֶׁה לָא יָדַע וְלָא אִסְתַּכַּל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וּמֹשֶׁה לָא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו וְכוּ'.

וְאַל יִפָּלֵא הָאָדָם מִזֶּה, כִּי עִם הֱיוֹת שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אַחֲרוֹן שֶׁבַּתַּנָאִים זָכָה לְמַעֲלָה כָּזוֹ. כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין רְשׁוּת בַּפֶּה לְפָרֵשׁ עִנְיָנָם הַכָּמוּס וְהֶחָתוּם אֶצְלֵנוּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אַל תִּתְפַּלֵּא מִמַּה שֶׁנְּסַפֵּר בְּסוֹף הַקְדָּמָה זֹאת מֵעִנְיַן הֶחָכָם הַקָּדוֹשׁ הַנִּגְלֶה אֵלֵינוּ בִּזְמַנֵּנוּ וּבְדוֹרֵנוּ זֶה [ה"ה האר"י הקדוש], וְלֹא אוּכַל לְפָרֵשׁ.

וְאִם תִּרְצֶה תָּבִין מַה שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים עַל "דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא": דָּא מֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא. וְכַנִּזְכַּר בַּתִּקּוּנִים ס"ט דַּף ק"י ע"א … דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה … וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִין. (עץ חיים, הקדמה)

המהרח"ו סתם את הדברים ולא פירשם אלא ברמז, אך לאחריו בא המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי זי"ע בספרו 'אור החמה' ופירשו להדיא, וזה לשונו:

וְשָׁמַעְתִּי מִשֵּׁם חַכְמֵי דַרְעָא שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם נִתְגַּלְגֵּל בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְלָזֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מַשְׁבִּיחַ עַצְמוֹ בָּאִדְּרָא וְאָמַר 'וְאַנָּא יָדַעְנָא דְּאַנְפָּאִי נְהִירִין וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע', כִּי דָּבָר שֶׁל תֵּימָא הִיא, אָמְנָם עַל פִּי שֶׁשָּׁמַעְנוּ בְּשֵׁם חַכְמֵי דַרְעָא יוּבַן וִידֻּקְדַק גַּם אוֹמְרוֹ 'דַּאֲנָא חָמֵי הַשְׁתָּא' וְגוֹ', פֵּרוּשׁ, שֶׁעַתָּה בְּגִלְגּוּל זֶה שֶׁנִּתְגַלְגַלְתִּי הִשַּׂגְתִּי בִּידִיעַת קֵרוּן הַפָּנִים מַה שֶׁלֹּא הִשַּׂגְתִּי בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בְּקַרְנֵי הַהוֹד שֶׁאָז נֶאֱמַר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן וְגוֹ' וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְאַנָּא חָמֵי הַשְׁתָּא וְגוֹ' בְּאֹפֶן שֶׁהוּא – הוּא! (אור החמה, כרך ב, דף קמ"א)

כך גם כותב הרמ"ק:

כָּל מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נִתַּן לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסִינַי, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִתַּן לוֹ רְשׁוּת לְהִגָּלוֹת, וְנֶאֱמַר לוֹ: אַתָּה עִקָּר וְשֹׁרֶשׁ לְכָל הַנְּשָׁמוֹת וְסוֹד זֶה נוֹבֵעַ מִנִּשְׁמָתְךָ וְלֹא יִתְגַּלֶּה אֶלָּא עַל יְדֵי עָנָף פְּלוֹנִי הַשּׁוֹפֵעַ אוֹרוֹ מִמְּךָ וְכוּ'. וְלָזֶה אֵין לְךָ שׁוּם נְשָׁמָה מְחַדֵּשׁ אוֹר תּוֹרָה בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּסוֹד אוֹר נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שׁוֹפֵעַ … אָמְנָם נִתְוַסֵּף עַתָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁסּוֹדוֹת נִפְלָאִים כָּאֵלּוּ מִתְגַּלִּים עַל יָדוֹ, שֶׁמַּמָּשׁ נִתְעַבֵּר וְנִתְגַּלָּה עֶצֶם נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה בְּנִשְׁמָתוֹ וְכוּ'. וְלָזֶה נִקְרָא סֵפֶר "הַזֹּהַר" לִהְיוֹת אוֹרוֹ בְּסוֹד אוֹר הַדַּעַת מַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא לִשְׁאֹב מִשָּׁם אֶלָּא עַל יְדֵי נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, שֶׁאֵלָיו נִפְתָּחִים מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה, וְהוּא שׁוֹאֵב אוֹתָם וּמַשְׁפִּיעָם … עַל יְדֵי הַנְּשָׁמָה הַזֹּאת, נִשְׁמַת הָרַשְׁבִּ"י עָלָיו הַשָּׁלוֹם. (אור יקר, תיקוני זוהר, חלק א דף פט)

ביטוי מבהיל מצאנו בהקשר לכך, בדברי הגאון האלוקי רבי נפתלי כ"ץ בעל ה"סמיכת חכמים", שכותב:

מוּבָא בַּמְּקֻבָּלִים שֶׁמֹּשֶׁה בִּשְׁעַת עֲלִיָּתוֹ לַמָּרוֹם זָכָה לְנִשְׁמַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וְהָרֶמֶז הוּא: "שָׁבִיתָ שֶׁבִי", שֶׁשָּׁבָה וְהִשִּׂיג נִשְׁמַת שֶׁבִ"י, נוֹטְרִיקוֹן שִׁ'מְעוֹן בַּ'ר י'וֹחַאי. (סמיכת חכמים, ריש בבא מציעא)

כשהכוונה מובנת ליודעי ח"ן, שבעלייה נוראה זו לקבלת התורה זכה משה למדרגה הגבוהה יותר, אשר בה התגלה לאחר מכן בחיים חיותו של רבי שמעון בר יוחאי.

* * *

מאז הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי חלפו 1,371 שנה, בהם היה "העולם שקט" – כביטויו של רבינו:

מִן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁהָיָה חִדּוּשׁ כַּמְפֻרְסָם, הָיָה הָעוֹלָם שָׁקֵט עַד הָאֲרִ"י זַ"ל. הַיְנוּ שֶׁמֵּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַד הָאֲרִ"י זַ"ל לֹא נִתְגַּלוּ חֲדָשׁוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, עַד שֶׁבָּא הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהָיָה חִדּוּשׁ כַּמְפֻרְסָם, וְהוּא גִּלָּה חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא נִמְצָא מִי שֶׁיְּגַלֶּה חֲדָשׁוֹת כָּאֵלֶּה עַד הָאֲרִ"י זַ"ל. (חיי מוהר"ן, רעט)

כשגם הפעם מדובר בגילוי חדש ונוסף של נשמת משה:

וְנִגְנַז וְנִסְתַּר גַּם אַחַר כָּךְ כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים, עַד שֶׁבְּחֶמְלַת ה' חָזַר וְנִתְגַּלָּה, וְגַם הוֹפִיעַ וְהֵאִיר עָלֵינוּ בִּזְרִיחַת אוֹר הַשָּׁנִי, הָאֲרִ"י זְצוּקַ"ל. (ביאור הליקוטים, שם)

כשהפעם, אותה נשמה, מגלה שוב "חדשות לגמרי", חידושים וגילויים חדשים "שלא נמצא מי שיגלה חדשות כאלה עד האר"י ז"ל".

וכפי שכותב רבי חיים וויטאל בהקדמתו ל"עץ חיים":

וְהַיּוֹם אַבִּיעַ חִידוֹת וְנִסִּים וְנִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּנוּ, כֵּן הַיּוֹם הַזֶּה חָשַׂף אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ וְשָׁלַח לָנוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן הַשָּׁמַיִם נָחִית, הָרַב הֶחָסִיד הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹהִי, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בְּדוֹרוֹ, כְּבוֹד מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא זלה"ה. וּמִמֵּצַר מִצְרַיִם קָרָאנוּ יָ"ה, וְעָנָנוּ בַּמֶּרְחָב יָ"ה בְּאֶרֶץ קְדוֹשָׁה וְרַחֲבַת יָדַיִם עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים צְפַ"ת תובב"א גָּלִיל הָעֶלְיוֹן … וְאָז בַּעֲלוֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם סָמַךְ יָדָיו עָלַי וְהֵאִיר עֵינַי בִּקְצָת הַקְדָּמוֹת אֲמִתִּיּוֹת שָׁרְשִׁיּוֹת שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מִמְּתִיבְתָא דְּרָקִיעַ וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַחֲיוֹת שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּמִפִּי אֵלִיָּהוּ זַ"ל שֶׁנִּתְגַּלָּה אֵלָיו תָּמִיד וּרְשׁוּתָא יַהֲבֵי לֵיהּ לְגַלּוֹת תָּמִיד רָזִין סְתִימִין עַל הַתִּקּוּנִים וְהַזֹּהַר שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ מִימוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וָאֵילָךְ.

וְלוּלֵא כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי אַף וְחֵמָה קִנְאָה הַמִּתְגַּבֵּר עָלַי, יִמָּצְאוּ בְּאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ חֲכָמִים בְּדַעְתָּם וַיַּקְשׁוּ עָרְפָּם לְבִלְתִּי הַאֲמֵן כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים בָּאָרֶץ, וְיָרֵאתִי פֶּן מִקִּנְאָתָם בְּשָׁמְעָם גְּדֻלָּתוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו חַס וְשָׁלוֹם יָטִילוּ פְּגַם בְּקָדָשִׁים וְיֹאמְרוּ: מַאן גְּבַר בְּגוּבְרִין הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֶּר ה'. וְלוּלֵא זֹאת, הָיִיתִי מְסַפֵּר מִקְצָת דְּרָכָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר, דְּבָרִים מְבֹהָלִים לֹא נִרְאוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִימוֹת תַּנָּאִים כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו. (עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו)

כשהדבר פשוט ומקובל אצל כל חכמי הקבלה, שנשמת האריז"ל היא גילוי נוסף וגדול יותר של נשמת רבי שמעון בר יוחאי, שהיא היא, כאמור, נשמת משה רבינו.

וכפי שהדבר חוזר ונשנה שוב ושוב בספר "עמק המלך" ובשאר ספרי המקובלים, שהוא הוא נשמת רבי שמעון בר יוחאי, והוא זה שעליו מכוונים דברי הזוהר על גילוי סודות התורה על ידי המשיח.

כִּי מַה שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי (זוהר ח"ב דף קלב ע"ב) "דְּהָא בְּקִיּוּמָא דָּא, לָא יְהֵא שׁוּם בַּר נַשׁ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא" – הוּא מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר מֵימָיו אָנוּ שׁוֹתִים, הָאֲרִ"י זלה"ה! שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם".

גַּם הוּא הָלַךְ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁגִּלָּה שָׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָאִדְּרָא, וְהוּא יָשַׁב עַל מְקוֹם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי ע"ה בְּאוֹתוֹ מַצָּב עַל הַשָּׂדֶה שֶׁהָיוּ מְאִירִים בִּצְפִיַּת הַמֶּרְכָּבָה, וְהָיָה אוֹמֵר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: בְּכָאן יָשַׁב פְּלוֹנִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַשְׁבִּ"י, וּבְכָאן יָשַׁב זֶה, וְכֵן כֻּלָם. וְהוּא עַצְמוֹ יָשַׁב עַל מְקוֹם רַשְׁבִּ"י וְהָיָה מְגַלֶּה לָהֶם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם וְסָבְבָה אוֹתָם, אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתַּן רְשׁוּת לְעֵינֵיהֶם לִרְאוֹת. וְאָמַר: אִם הָיִיתִי קַיָּם ה' שָׁנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיִיתִי מְתַקֵּן אֶתְכֶם וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ! (עמק המלך, שער יא, פרק ט)

הוּא שֶׁמַּזְכִּירוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְעַל יָדוֹ זָכִינוּ לְאוֹר הַזֹּהַר וְלִדְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְשׁוּם אָדָם מִיּוֹם שֶׁעָמַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל הַר סִינַי! (שם, שער יג, פרק נ)

האריז"ל עצמו גילה לתלמידו רבי חיים וויטאל, שהוא גלגול 'נשמת משה', וכפי שהוא מוסר:

הָיָה בִּצְפַת אִישׁ אֶחָד בִּשְׁכוּנָתוֹ [שֶׁל הָאֲרִ"י] שֶׁהָיָה מַכְחִישׁ בְּכָל מַה שֶׁאָמַר, עַד שֶׁאָמַר לוֹ מוֹרִי פַּעַם אַחַת: עֲדַיִן אַתָּה מַכְחִישֵׁנִי וְחוֹלֵק עִמִּי?! אִם הָיִיתִי רוֹצֶה הָיִיתִי עוֹשֶׂה שֶׁהָאָרֶץ תִּבְלַּע אוֹתְךָ, אֶלָּא שֶּׁאֵין כַּוָּנָתִי לְהַזִּיק שׁוּם אָדָם. וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: מִי הוּא זֶה שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן? וְהִפְצַרְתִּי בּוֹ מְאֹד, וְאָמַר לִי מוֹרִי: כִּי אוֹתוֹ אָדָם הוּא גִּלְגּוּל קֹרַחוּבָא עַתָּה בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא גִּלְגּוּל מֹשֶׁה, לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ! אֲבָל אֵינוֹ רוֹצֶה וַעֲדַיִן מַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. (ספר הגלגולים, פרק סד[י])

וכפי שתלמידיו חוזרים ומדגישים כי מקור כוחו של רבם לגלות סודות שכאלו, הוא היותו בסוד 'נשמת משה':

וְאִלְמָלֵא הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהֵאִיר עֵינֵינוּ בְּסוֹדוֹתָיו, לֹא הָיָה בַּנִּבְרָאִים מַעְלָה וּמַטָּה, שֶׁיַּשִּׂיגוּ סוֹד הָעוֹלָמוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם יֵשׁ בַּדּוֹר הָעִוָּרוֹן הַזֶּה מִי שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֵלָיו סוֹדוֹת עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ יִתְבָּרַךְ, אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ מִקֹּדֶם הַקְדָּמוֹת סוֹדוֹת הָאֲרִ"י זלה"ה, לֹא יִזְכֶּה כִּי אִם לְסוֹדֵי מוֹרֵנוּ הָרַב מֹשֶׁה קוֹרְדוֹבֵירוֹ, לִהְיוֹת שֶׁנִּגְזַר לְהִגָּלוֹת סוֹדוֹת הַלָּלוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם[יא], כִּי נִיצוֹצוֹ הוּא בְּכָל דּוֹר. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, אוֹצַר ה' יָבוֹאוּ. (עמק המלך, שער יד, פרק י)

כשמבין השיטין נזרקין מפעם לפעם גיצים המרמזים כמראה הבזק על יתרון מעלתה של נשמה זו, בהתגלותה עתה ביתר שאת ועוז על התגלויותיה הקודמות, וכפי שהעלה על הכתב מחבר הספר "ויקהל משה"[יב] בהקדמת ספרו בה הוא מרחיב לבאר את גדולת רבינו האריז"ל ותורתו:

בִּזְכוּתוֹ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים גְּאוּלִים, לֹא גִלָּה לָנוּ לֹא נָבִיא וְחוֹזֶה וּמַגִּיד מֵעוֹלָם … לֹא הָיָה כְּמוֹתוֹ מִימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וְתַלְמִידָיו … הוּא גִלָּה לָנוּ שֶׁהוּא הָיָה גִּלְגּוּל הָרַשְׁבִּ"י … וְהוּא גִלָּה לָנוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגִּלָּה כָּל נָבִיא וְחוֹזֶה … אֲפִילוּ יְחֶזְקֵאל לֹא גִלָּה לָנוּ רַק סוֹד הַמֶּרְכָּבָה שֶׁהוּא בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה … אֲבָל בְּעוֹלָם אֲצִילוּת וּבְעוֹלָמוֹת אֵין סוֹף… וּמַעֲלָתוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הָיָה יוֹתֵר מִמַּדְרֵגַת מַלְאָךְ וּמַגִּיד … הוּא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לְמַעְלָה וּמַה לְמַטָּה… הָאוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר נִגְלָה בְּיָמֵינוּ אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים … עַל יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הוֹפִיעַ עָלָיו מִמְּתִיבְתָא דִרְקִיעָא מִכָּל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מַה שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג בְּדוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים, אֲפִילוּ בִּימֵי הַתַּנָּאִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג בְּנִיצוֹצוֹת שֶׁל עוֹלַם הַתִּקּוּן וְהַפַּרְצוּפִים, אֲפִילוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו… שְׁמַע מִינָהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא לֹא הָיָה יָכוֹל לְמִסְבַּל… עַד הַדּוֹר שֶׁל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל הָאֲרִ"י זַ"ל. (ויקהל משה, הקדמה)

וכהפלגתו של הרה"ק מקאמארנא:

כָּל דְּבָרָיו אֲפִילוּ דָּבָר קָטָן, הוּא מַה שֶׁשָּׁמַע לֹא מִפִּי מַלְאָךְ וְלֹא מִפִּי שָׂרָף אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ … דִּבְרֵי מָרָן הָאֲרִ"י זַ"ל שָׁקוּל כְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְיוֹתֵר![יג] (שולחן הטהור להרה"ק מקאמארנא, סימן רס, זר זהב אות ז)

* * *

מאז הסתלקותו של האריז"ל חלפו כ-140 שנה, כשגם בתקופה זו היה "העולם שקט" – כלשון רבינו:

וּמִן הָאֲרִיזַ"ל עַד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל הָיָה גַּם כֵּן הָעוֹלָם שָׁקֵט בְּלִי חִדּוּשׁ, עַד שֶׁבָּא הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל שֶׁהָיָה חִדּוּשׁ נִפְלָא וְגִלָּה חֲדָשׁוֹת! (חיי מוהר"ן, שם)

כשגם הפעם מדובר בגילוי חדש ונוסף של נשמת משה:

… וְעוֹד נִשְׁתַּלֵּשׁ בַּחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, רַבֵּנוּ יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זְצוּקַ"ל! (ביאור הליקוטים, שם, בתוך תיאור גלגוליה והתגלויותיה של נשמת משה במהלך הדורות)

וכמובא בספר "שבחי הבעל שם טוב"[יד]:

שָׁמַעְתִּי מִבְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יַאקִיל מִמֶּעזְ'בּוז' שֶׁפַּעַם אַחַת הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב עָמַד וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה, וַחֲבוּרָתוֹ הִתְפַּלְּלוּ עִמּוֹ. וְאָמַר אָבִיו אֵלָיו בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: בְּנִי רְאֵה וְהַשְׁגַּח עַל זֶה, כִּי לֹא יִתְרָאֶה כָּזֶה בָּעוֹלָם עַד בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, כִּי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו!

וְגַם מֵהַסִּפּוּר הַנִּכְתָּב בִּפְנִים עִם גִּיסוֹ רַבִּי גֵרְשׁוֹן מִקִּיטוֹב שֶׁהָיָה מַעֲלֶה נְשָׁמוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר לֹא הָיָה לָהֶם עֲלִיָּה, וְכַמֻּזְכָּר בִּפְרִי עֵץ חַיִּים בְּשַׁעַר קְרִיאַת שְׁמַע פֶּרֶק ה' כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא זָרִיז בְּעִנְיָן זֶה בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת לְהַעֲלוֹת כָּל הַנְּשָׁמוֹת בֵּין שֶׁל חַיִּים בֵּין שֶׁל מֵתִים וְכוּ', מִזֶּה הַמַּעֲשֶׂה נִרְאֶה שֶׁהָיָה גַּם בְּחִינַת נִשְׁמַת מֹשֶׁה! (שבחי הבעל שם טוב, הקדמה)

עוד שם:

גַּם שָׁמַעְתִּי מִפִּי הָרַב הֶחָסִיד מוֹרֵנוּ רַבִּי גְּדַלְיָה זַ"ל: פַּעַם אַחַת הִתְפַּלֵּל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב תְּפִילַת מִנְחָה בִּכְפַר אֶחָד וְהָיוּ שָׁם הַרְבֵּה חָבִיּוֹת מְלֵאִים תְּבוּאוֹת וּבְעֵת הַתְּפִלָּה הָיָה רְעָדָה גְּדוֹלָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד", וְתוֹדָה לָאֵל שֶׁרָאִיתִי בְּחִינוֹת נִשְׁמַת מֹשֶׁה. (שבחי הבעל שם טוב)

וכך אכן היה יחסם של גדולי הצדיקים אל מרן הבעל שם טוב, כפי שמעיד מחבר הספר "סיפורים נוראים", ששמע בעצמו מפי הגאון רבי חיים מרדכי מרגליות, בעל "שערי תשובה" על שולחן ערוך אורח חיים, שאמר:

הַקָּדוֹשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, גָּדוֹל הוּא בְּעֵינֵינוּ מַמָּשׁ כְּמוֹ הָאֲרִיזַ"ל, וְתוֹרָתוֹ הִיא תּוֹרַת אֱמֶת כְּמוֹ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! (סיפורים נוראים, עמוד יא)

ומפורסמים דבריו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטעפסק:

הָיוֹ הָיָה דְּבַר הַשֵּׁם בְּיַד הַבַּעַל שֵׁם, וַיִּגְזֹר אוֹמֶר וַיָּקָם. אֶחָד הָיָה וּמֵהַקַּדְמוֹנִים לֹא קָם כָּמוֹהוּ, וְאַחֲרָיו עַל עָפָר מִי יָקוּם. (פרי הארץ, מכתבים, מכתב יט)

* * *

ואז, כאשר כמעט שקעה שמשו של הבעל שם טוב[טו], ירדה שוב נשמת 'משה משיח' בשיא גילויה, וממנה לא יהיו חדשות עד ביאת המשיח.

וּמִן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל עַד עַתָּה, הָיָה גַּם כֵּן הָעוֹלָם שָׁקֵט בְּלִי חִדּוּשׁ כָּזֶה, וְהָיָה הָעוֹלָם מִתְנַהֵג רַק עַל פִּי הַהִתְגַּלּוּת שֶׁגִּלָּה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל עַד הֵנָּה. עַד שֶׁבָּאתִי אָנֹכִי, וְעַתָּה אֲנִי מַתְחִיל לְגַלּוֹת חֲדָשׁוֹת נִפְלָאוֹת לְגַמְרֵי וְכוּ'. (חיי מוהר"ן, שם)

וְכַאֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ גַּם בַּדּוֹר הַזֶּה, שֶׁאָנֹכִי הֶעָנִי וְהָאֶבְיוֹן כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְהָיִיתִי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וְיָדַעְתִּי שֶׁבְּיָמֵינוּ כִּמְעַט כְּבָר נִשְׁקַע הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וְעַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ, זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. (עלים לתרופה, מכתב מיום ר"ח כסליו תקצ"ח)

… וּבַעֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, יָצָא מֵאִתּוֹ מוֹהֲרַ"ן זְצוּקַ"ל, אֲשֶׁר זֶה יְ'נַ'חֲ'מֵ'נ'וּ' בְּנֶ'חָמַת עֹ'נֶג וְ'נֹעַם הַמּ'וֹחִין [רָאשֵׁי תֵּבוֹת נֹעַם] הַנַּ"ל, לָעַד וְלָנֶצַח. (ביאור הליקוטים, שם)

בָּא רַבֵּנוּ זַ"ל נֶכְדּוֹ, וְהוּא גָמַר מַה שֶׁלֹּא גָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְהוּא אוֹר חָדָשׁ שֶׁמֵּאִיר לְכָל הַדּוֹרוֹת עַד שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ מַמָּשׁ! כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁמִּמֶּנּוּ עַד מְשִׁיחַ לֹא יִהְיֶה חֲדָשׁוֹת, רַק הַדֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ. וְגַם אֲפִלּוּ מָשִׁיחַ, בְּדַעְתּוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל – שֶׁהֵכִין לוֹ כְּבָר הַכֹּל – יָאִיר דַּעַת רַבֵּנוּ זַ"ל בָּעוֹלָם. וְאָז יַגִּיעוּ כָּל אֶחָד לְמַה שֶׁיַּגִּיעַ, כְּפִי שֶׁיַּעֲסֹק כָּל אֶחָד לַעֲבוֹד ה' בְּדַעַת רַבֵּנוּ זַ"ל. וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו בְּעֵת תֹּקֶף הַחֹשֶׁךְ, וּמִתְיַגֵּעַ בְּדַעְתּוֹ וְתוֹרָתוֹ וְעִנְיַן רַבֵּנוּ זַ"ל, לִזְכּוֹת בָּזֶה לְקַיְּמוֹ וְלַעֲבוֹד ה', עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְמַה שֶׁיִּזְכֶּה. הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְזַכֵּנוּ לָזֶה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. (מכתבי שמואל, מכתב יב)

* * *

וכך מסכם רבי יצחק ברייטער הי"ד בכמה מילים, את כל אשר ביארנו עד הנה:

הִתְחַדְּשׁוּת דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הָיְתָה חָמֵשׁ פְּעָמִים בָּעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאִי, רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא, רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב, וְהַנַּחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה. וּמִמֶּנּוּ וְעַד מָשִׁיחַ לֹא יִהְיוּ חֲדָשׁוֹת (חלוקי הנחל, עמוד הצדיק, טז)

כך גם כותב בקצרה רבי שמואל הורביץ:

הָעִקָּר הוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַיָּחִיד בְּכַמָּה דּוֹרוֹת, נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הַמִּתְגַּלְגֵּל בִּיחִידֵי הַדּוֹרוֹת: רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָאֲרִ"י זַ"ל, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ לֹא יִהְיוּ חֲדָשׁוֹת עַד מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ בַּיִת … מִכָּל הַדּוֹרוֹת. (מכתבי שמואל, צג)

"ואת עלית על כולנה"

אחר כל הדברים האלה, בוא נבוא להתבונן מרחוק בעוצם גדולתו של רבינו הקדוש, אשר בו נתקיים בשלימות "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה", בהיותו גילוי נשמת 'משה משיח' העולה על כולנה.

וכלשונו של רבי אברהם ב"ר נחמן:

כְּבָר הוֹדַעְתִּי בִּדְבָרַי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁעַל כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם, נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' הָאֲמִתִּי, לְהִתְחַדֵּשׁ בְּהַשָּׂגָתוֹ בְּהִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא וְנוֹרָא שֶׁלֹּא הָיְתָה עוֹד כָּזֹאת! וְגַם אִם הוּא קַנְקַן חָדָשׁ בְּאוֹרַיְתָא דְּעָתִיד לְאִתְגַלְיָא וְכוּ', אֲבָל הוּא מָלֵא יָשָׁן וְעַתִּיק דְעַתִּיקִין, בִּפְנִימִיּוּת הַנִּגְלֶה שֶׁבְּתוֹרָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר נִתְּנָה בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה מִמֹּשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וְכוּ'. (ביאור הליקוטים, תורה כב, מפתח כא)

במקום אחר הוא מכנה את רבינו:

הַצַּדִּיק הַיְחִידִי, וְרֹאשׁ רָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם, שֶׁהוּא הַנִּתְעַלֶּה וְיוֹצֵא לְגַמְרֵי מִשְּׁאָר כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָם, כִּי הוּא 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' בְּעַצְמוֹ! (ביאור הליקוטים, תורה כז)

כשהוא גם מוצא את הרמז לכך בשמו של רבינו:

וְעַל כֵּן, גַּם אִם תָּבֹא בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁלֹשׁ תֵּבוֹת הָאֵלֶּה – "עָלִית עַל כֻּלָּנָה" – נַבִּיט וְנִרְאֶה שֶׁגַּם הֵם בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בְּמִלּוּאוֹ: "נוּן חֵית מֵם נוּן" עִם הָאוֹתִיּוֹת[טז] וְהַכּוֹלֵל (715). (כוכבי אור, חכמה ובינה, כא)

* * *

על אף שרבינו הקדוש חי בדור דעה של שרפי מעלה, תלמידי הבעל שם טוב והמגיד, הרי שלאמתו של דבר אין הוא שייך כלל לדור זה. ואף מעט כבוד האדמו"רות שהיה לו בדורו, היא לא יותר מאשר 'חוכא ואיטלולא' לעומת גדולתו האמיתית.

עָנָה וְאָמַר אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם שֶׁל עַכְשָׁו, וּמֵחֲמַת זֶה אֵין הָעוֹלָם יְכוֹלִים לִסְבֹּל אוֹתָנוּ. וְרָאשׁוּת (הַיְנוּ רֹאשׁ וּמַנְהִיג) אֵין שַׁיָּךְ לִי כְּלָל, כִּי אֵין מַגִּיעַ לִי שׁוּם רָאשׁוּת בְּהָעוֹלָם שֶׁל עַכְשָׁו. וְגַם מְעַט הָרָאשׁוּת שֶׁיֵּשׁ לִי בֶּאֱמֶת אֵין זֶה רָאשׁוּת כְּלָל, אַדְּרַבָּא זֶהוּ חוּכָא וְאִטְלוּלָא [שְֹחוֹק וְלֵיצָנוּת] מַמָּשׁ. וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי הוּא רַק נֶגֶד הַטֶּבַע שֶׁכָּפִיתִי אֶת טִבְעִי לָזֶה, אֲשֶׁר מֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לָבוֹא אֵיזֶה דִּבּוּר מִמֶּנִּי בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. וְכָל הַשִּיחוֹת וְהַסִּפּוּרִים (הַיְנוּ הַתּוֹרוֹת וְהַמַּאֲמָרִים שֶׁהוּא אוֹמֵר) שֶׁלָּנוּ, אִם לֹא הָיָה לִי גַּם זֶה הַמְּעַט הָרָאשׁוּת, גַּם אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים לֹא הָיוּ בָּאִים בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. (חיי מוהר"ן, שמה)

וכשם שמצאנו על בן עזאי, שהתבטא כלפי חכמי דורו:

כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה[יז]. (בכורות נח ע"א)

עד שדבר זה הפך למטבע לשון, בפיהם של התנאים שהיו גדולים לעומת חבריהם, כפי שאנו מוצאים בירושלמי:

רַבִּי יוֹחָנָן אָזַל לְחַד אֲתַר, אָמַר: אֲנָא 'בֶּן עַזַּאי' דְּהָכָא. (ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ב הלכה ב)

ומפרש ה"פני משה":

כָּךְ הָיָה דַּרְכָּם כְּשֶׁהָלְכוּ לְאֵיזֶה מָקוֹם, אָמְרוּ: 'הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא' שֶׁאָמַר 'כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם'. וְדֻגְמָתוֹ תִּמְצָא לְעֵיל בְּפֶרֶק ו' דְּפֵאָה וּבְפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה גַּבֵּי רַב דְּאָזַל לְחַד אֲתַר וְאָמַר 'אֲנָא בֶּן עַזַּאי דְּהָכָא'. (פני משה, שם)

כך גם התבטא רבינו ואמר:

שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר: אֲנִי יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר 'כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם'. רַק שֶׁאֵין לִי הַ'חוּץ', וַחֲצִי דָּבָר אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר. פֵּרוּשׁ: כִּי בֶּן עַזַּאי אָמַר "כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה", וְאָמַר הוּא זַ"ל שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לוֹמַר זֹאת, שֶׁהֵם דּוֹמִין לְפָנָיו כַּנַּ"ל, רַק שֶׁאֵין לוֹ הַ'חוּץ' לוֹמַר עָלָיו 'חוּץ מִזֶּה', וְהָבֵן (חיי מוהר"ן, רצ)

בהזדמנות אחרת הגדיר רבינו את היחס בינו לבין שאר הצדיקים, כדלהלן:

פַּעַם אַחַת הֵרִים יָדָיו עַד כְּתֵפָיו וְהוֹרִידָם מִכְּתֵפָיו וּלְמַטָּה, וְאָמַר: כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם אֶצְלִי מִכָּאן וְעַד כָּאן, הַיְנוּ מִכְּתֵפָיו וּלְמַטָּה, וְאַחַר כָּךְ הֵרִים יָדָיו לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ וְהוֹרִידָם מִשָּׁם סָמוּךְ לְרֹאשׁוֹ עַד הַכְּתֵפַיִם וְאָמַר: וַאֲנִי מִכָּאן וְעַד כָּאן, הַיְנוּ מֵהָרֹאשׁ וְעַד הַכְּתֵפַיִם. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים. וְעַיֵּן בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל וְהָבֵן אִם עֵינֵי שֵׂכֶל לָךְ לְהָבִין מִשָּׁם גְּדֻלַּת הָאָדָם כְּשֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַצֶּלֶם אֱלֹקִים בִּשְׁלֵמוּת. (שם, רסו. בנשמט)

כך שגדולתו הנוראה, הייתה נסתרת אף מכל צדיקי דורו. וכמסופר:

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ שֶׁסִּפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְאֶחָד מֵאֲנָשָׁיו הַחֲשׁוּבִים שֶׁבְּעֵת הֱיוֹתוֹ בְּלֶבוּב אָז הָיָה שָׁם גַּם-כֵּן הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי צְבִי אַרְיֵה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵאֲלִיק. וּפַעַם אַחַת נָסְעוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד לְתוֹךְ אֵיזֶה יַעַר, וְדִבְּרוּ אָז מִכָּל הַצַּדִּיקִים וּמֶה הָיָה עֲבוֹדָתָם. וְנָשָֹא רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עֵינָיו לְמַעְלָה וְסִיֵּם: אֲבָל מַה הוּא הָעִנְיָן שֶׁלִּי, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שׁוּם אָדָם! וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: אָבֶּער וָואס מַיין זַאךְ אִיז, דָאס וֵוייסְט קֵיינֶער נִיט. (חיי מוהר"ן, תקעט)

ואכן, הרה"ק רבי צבי אריה מאליק, התבטא בפני משמשו, כאשר חזר משיחתו עם רבינו בין עצי היער:

אֲנִי רְאִיתִיו (הַיְנוּ אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל) לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים בִּהְיוֹתוֹ בְּבֵיתִי, וְגַם אָז לֹא הָיָה לִי בּוֹ שׁוּם הַשָּׂגָה כְּלָל, רַק עַכְשָׁו אֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל ("נָאר הַיינְט וֵוייס אִיךְ שׁוֹין גָאר נִישְׁט"). וּכְפִי הַנִּרְאֶה, צְרִיכִין כֻּלָּנוּ לְהִתְבַּיֵּשׁ מִפָּנָיו. (שם, תקפ)

* * *

כשגם בכך דומה רבינו למשה שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", וכפירושו המופלא של רבינו:

יוֹם ד' דֶּאֱלוּל תקס"ט בְּרֶסְלַב. אָמַר: אֲנִי עָנָו מִכָּל הַמְפֻרְסָמִים, כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ עֲבוֹדָתוֹ, וַאֲנִי 'עָנָו', הַיְנוּ כִּי אֵינָם נֶחְשָׁבִים אֶצְלִי כְּלָל. כִּי מִדַּת עֲנָוָה הִיא לִבְלִי לְהַחֲזִיק עַצְמוֹ לְשׁוּם דָּבָר וְלִהְיוֹת בְּעֵינָיו אַיִן וָאֶפֶס, וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָם נֶחְשָׁבִים אֶצְלִי כְּלָל, נִמְצָא שֶׁאֲנִי עָנָו שֶׁלָּהֶם. פֵּרוּשׁ, שֶׁמִּכָּל הַמְפֻרְסָמִים אֲנִי הֶעָנָו, שֶׁזֶּה עוֹשֶֹה זֹאת וְזֶה זֹאת וַאֲנִי אֵינִי מַחֲזִיק מֵהֶם כְּלָל, נִמְצָא שֶׁבְּצֵרוּף כֻּלָּם יֵשׁ לִי מִדַּת הָעֲנָוָה בֵּינֵיהֶם. אַךְ אֶת מִי אֲנִי מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן? אֶת עַצְמִי אוֹ אוֹתָם? וְכוּ', וְאַף עַל פִּי כֵן הַנִּרְאֶה שֶׁאֶת עַצְמוֹ הוּא מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן וָאָפֶס.

וְכֵן בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵינוֹ מְיֻשָּׁב אֶצְלִי מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהָיָה "עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם", אֵיךְ שַׁיָּךְ זֹאת, מֵאַחַר שֶׁכֻּלָּם הָיוּ תַּלְמִידָיו אֵיךְ הָיָה עָנָו כְּנֶגְדָּם? אַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת גַּם כֵּן כַּנַּ"ל, שֶׁהָיָה עָנָו מִכָּל הָאָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁל כָּל הָאָדָם, הַיְנוּ שֶׁאֶצְלוֹ הָיְתָה הָעֲנָוָה שֶׁל כֻּלָּם, כִּי כֻּלָּם הָיוּ אֶצְלוֹ בְּחִינַת עֲנָוָה בִּבְחִינַת אַיִן וָאֶפֶס כַּנַּ"ל. אַךְ אֶת עַצְמוֹ הָיָה מַחֲזִיק יוֹתֵר לְאַיִן וָאֶפֶס, יוֹתֵר מִבְּחִינַת אַיִן וָאֶפֶס שֶׁהָיָה מַחֲזִיק אוֹתָם, וְהָבֵן הֵיטֵב.

אָמַר הַמַּעְתִּיק: נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, דִּרְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי הִשִּיג כָּל כָּךְ בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַד אֲשֶׁר הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל אָדָם הָיָה אֶצְלוֹ בִּבְחִינַת אַיִן וָאֶפֶס נֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהוּא בְּעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רַבָּן שֶׁל כָּל יִשְֹרָאֵל כִּי הִשִּיג יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ לְאַיִן וָאֶפֶס יוֹתֵר מִכֻּלָּם. כִּי דַּיְקָא עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה הַשָּגָתוֹ גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ, עַל יְדֵי זֶה הִשִּיג שֶׁכְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וְהַשָּגָתוֹ אֵין עֲבוֹדָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת כְּלוּם בְּיוֹתֵר נֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְקַל לְהָבִין. (חיי מוהר"ן, רסט)

* * *

וכשם שמשה רבינו לא התעלה רק מעל צדיקי דורו, אלא אף מעל הצדיקים שלפניו ולפני פניו – כך גם רבינו הקדוש, עלה והתעלה בגילוייו מעל כל שאר גילויי נשמת משה שקדמו לו; הבעל שם טוב, האר"י ז"ל, ורבי שמעון בר יוחאי.

על אודות התעלותו מעל מדרגת הבעל שם טוב, מסופר על שיחה שהייתה בין רבינו לבין דודו הגדול הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז':

וּבָא רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל אֶל הָרַב ר' בָּרוּךְ, וְכַאֲשֶׁר יָשַׁב רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל אֶצְלוֹ הָיָה מִתְאַנֵּחַ, וַיֹּאמֶר לוֹ הָר' בָּרוּךְ: עַל מָה אַתֶּם מִתְאַנְּחִים? וְהֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לָבֹא לְמַדְרֵגָתִי. וְאָמַר לוֹ הָרַב ר' בָּרוּךְ: אַתֶּם כְּבָר כְּצַדִּיק פְּלוֹנִי? וְהֵשִׁיב לוֹ: כְּבָר הִגַּעְתִּי לְמַדְרֵגָתוֹ. וַיַּחְשֹׁב לוֹ כַּמָּה מַדְרֵגוֹת שֶׁל צַדִּיקִים, עַד שֶׁבָּא לְמַדְרֵגַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שֶׁגַּם לְמַדְרֵגָתוֹ הִגִּיעַ, וְשֶׁהִגִּיעַ לָזֶה בְּעֵת שֶׁהָיָה י"ג שָׁנִים. (אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, טו)

ולגבי התעלות גילוייו מעל גילויי תורת האריז"ל והרשב"י, אמר פעם רבינו:

אִם הָיוּ דְּבָרִים אֵלּוּ (הַיְנוּ הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר) נֶאֱמָרִים בְּדוֹרוֹ שֶׁל הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אוֹ אֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה רַעַשׁ גָּדוֹל מְאֹד! (חיי מוהר"ן, שמה)

בהזדמנות אחרת, התבטא רבינו על תורותיו:

אִם הָיָה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שׁוֹמֵעַ תּוֹרָתוֹ, הָיָה אֶצְלוֹ גַּם כֵּן חִדּוּשׁ. אִם הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שׁוֹמֵעַ תּוֹרָתוֹ, הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ, גַּם אָז. (חיי מוהר"ן, שפא)

כשעל החבריא של רבי שמעון בר יוחאי, מוסר לנו מוהרנ"ת:

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי, וְאָמַר כְּמִתְגַּעְגֵּעַ: אֵיךְ לוֹקְחִין חֶבְרַיָּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וְכַיּוֹצֵא, וַאֲנִי הָיִיתִי גַּם כֵּן תּוֹחֵב רֹאשִׁי בֵּינֵיהֶם. עָנָה וְאָמַר: מִן הַסְּתָם, אֵיךְ שֶׁהָיָה נִמְצָא חֶבְרַיָּא, הָיִיתִי אֲנִי הָרַבִּי שֶׁלָּהֶם. ("מִן הַסְּתָם וִויא סֶע גִיוָואלְט גִּיוֶועהְן אַ חֶבְרַיָּא, וָואלְט אִיךְ גִּיוֶועהְן זֵייעֶר רֶבִּי"). (חיי מוהר"ן, רפה)

כך שגם בדורם של תנאים, היה נחשב רבינו לחידוש ופלא. וכמסופר:

הָר' מֵאִיר הָיָה כְּמוֹ בֶּן בַּיִת אֵצֶל רַבֵּנוּ זַ"ל, וּכְשֶׁבָּא לְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל הָיָה מוֹסֵר לוֹ כָּל הַמַּפְתֵּחוֹת וְכוּ'. וּפַעַם אַחַת נָסַע בְּיַחַד עִם הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל לְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְסִפֵּר הָרַב ר' יוּדְיל זַ"ל שֶׁאִם הָיָה רַבֵּנוּ זַ"ל בְּדוֹר שֶׁל תַּנָּאִים הָיָה גַּם כֵּן חִדּוּשׁ. וְעָנָה הָר' מֵאִיר הַנַּ"ל שֶׁהוּא אֵינוֹ מַחֲזִיק אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל גָּדוֹל כָּל כָּךְ, רַק לִגְדוֹל הַדּוֹר שֶׁל עַכְשָׁו. וּכְשֶׁבָּאוּ אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: כְּשֶׁאֵין מַאֲמִינִים בִּי, לָמָּה נוֹסְעִים אֵלַי?! (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, יא)

* * *

וכשם שמשה רבינו, כבר בגילויו הראשון, התפאר כנגד אבות העולם "אני נתעליתי יותר ממך". כך גם, בבוא נשמת רבינו לעולם באחרית הימים, התגלתה המידה השמינית, אשר טרם גילוה כל שבעת הרועים.

כפי שמבאר זאת רבי אברהם ב"ר נחמן, וזה לשונו:

וְהִנֵּה בְּכָל הַמְבֹאָר עַד הֵנָּה, נִרְאֶה לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי לְרַמֵּז בְּמַאֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלְּאַחַר הַתּוֹרָה 'אַחֲוֵי לָן מָנָא' בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סִימָן כ"ה, שֶׁצְּרִיכִין לְכַנּוֹת לְהַיֵּצֶר הָרָע שֵׁם אַחֵר, שֶׁלֹּא לִקְרוֹתוֹ עוֹד בְּשֵׁם 'יֵצֶר הָרָע' רַק בְּשֵׁם 'כֹּחַ הַמְדַמֶּה', עַיֵּן שָׁם. עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: "שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרָע" כוּ'. וְיָדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן שֶׁהֵם כְּנֶגֶד הַשֶּׁבַע מִדּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, כִּי זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים כְּנֶגֶד שֶׁבַע מִדּוֹת הַנִּמְצָאִים בְּהַקְּדֻשָּׁה כַּמּוּבָן כָּל זֶה בְּסִפְרֵי אֱמֶת.

וְהִנֵּה עַד הֵנָּה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם כִּי אִם הֶאָרַת הַשֶּׁבַע מִדּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהִשִּׂיגוּ אוֹתָם הַשִּׁבְעָה רוֹעִים לְהַמְשִׁיכָם וּלְהָאִירָם עָלֵינוּ. עַל כֵּן לֹא הָיָה כְּנֶגֶד זֶה כִּי אִם שִׁבְעָה כֹּחוֹת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אֲבָל מִשֶּׁבָּא אַדְמוֹ"ר זַ"ל לָעוֹלָם, וְהִתְחִיל לְהָאִיר וּלְהוֹפִיעַ עָלֵינוּ הַמִּדָּה הַשְּׁמִינִית שֶׁהִיא בִּינָה עִלָּאָה, שֶׁהִשִּׂיגָהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו וְכוּ', עַל כֵּן זֶה לְעֻמַּת זֶה גָּבְרָה וְעָצְמָה מְאֹד גַּם הַמִּדָּה הַשְּׁמִינִית שֶׁל הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁהִיא בְּחִינַת 'מְדַמֶּה'. כִּי בִּינָה דִּקְדֻשָּׁה הִוא בְּחִינַת מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְזֶה לְעֻמַּת זֶה, בִּינָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא הוּא בְּחִינַת מְדַמֶּה דָּבָר לְדָבָר בְּשָׁוְא וָהֶבֶל. (כוכבי אור, חכמה ובינה, לו)

על אודות כך, כותב רבי אברהם ב"ר נחמן בביאורו על תורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן:

לְפִי הַנַּ"ל יְבֹאַר לָנוּ לְעִנְיַן הֶחָכָם הָעֶלְיוֹן וּפְנֵי מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, שֶׁבְּהִתְעַלּוּתוֹ בְּכָל עֵת, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לֶעָתִיד, גַּם מִמַּתַּן תּוֹרָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר, זוֹכֶה כְּמוֹ כֵן לִנְשָׁמָה יְתֵרָה, וְנִשְׁמָתוֹ הַקּוֹדֶמֶת תִּהְיֶה בּוֹ לְנֶפֶשׁ וְרוּחַ וְשֵׂכֶל הַנִּגְלֶה שֶׁלּוֹ כַּנַּ”ל.

וְגַם תָּבִין מֵרָחוֹק בְּחִידָתוֹ הַנֶּעֱלָמָה, לְרַמֵז עַל הַפְלָגַת מַעֲלַת הַמּוֹכִיחַ, שֶׁכְּדֵי לְקַבֵּל אֶת תּוֹכַחְתּוֹ, מֻכְרָח לְהִתְמַלְּאוּת הַיָּדַיִם בְּהֶאָרַת הַשִּׁבְעָה רוֹעִים. כִּי לְפִי הַנַּ"ל יֵשׁ לְבָאֵר, שֶׁלְּעֹצֶם מַעֲלָתוֹ הַנִּשְׂגָּבָה, לֹא נֶחְשָׁב בֵּין הַשִּׁבְעָה רוֹעִים רַק נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ לְבַד, כִּי גַּם זֶה נֶחְשָׁב לִנְשָׁמָה, בְּמַדְרֵגוֹת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שְׁאָר הָרוֹעִים. אֲבָל עֶצֶם נִשְׁמָתוֹ שֶׁבִּדְבַר הַמּוֹכִיחַ הַנַּ"ל, הוּא נִשְׁמַת וְרוּחַ שֶׁבְּנִּשְׁמַע נִסְתָּרוֹת תּוֹרַת וּתְפִלַּת פְּנֵי ה' בְּעַצְמוֹ [וְכַאֲשֶׁר נְדַבֵּר מִזֶּה לְקַמָּן], אֲשֶׁר יַעֲנֶנּוּ בְּקוֹלוֹ, הַהוֹלֵךְ וְחָזֵק עַד בְּלִי דַּי, לְמַתַּן חָכְמָתוֹ הַתּוֹרָה, וְהִתְגַּלּוּתָהּ בְּקוֹלוֹת הָרוֹעִים הַנַּ"ל [אֲשֶׁר בָּאוּ לְמִסְפַּר שִׁבְעָה], כִּי כֻּלָּם יַחַד, בְּצֵרוּף קוֹל נַפְשׁוֹ שֶׁעוֹמֵד (בִּשְׁנֵיהֶם) [בֵּינֵיהֶם] כַּנַּ”ל, מֻכְרָחִים לְקַבֵּל מִשָּׁם בִּידֵי הָאֱמוּנָה שֶׁבָּהֶם. כִּי עֶצֶם נִשְׁמָתוֹ לְבַד יִהְיֶה בְּמַדְרֵגַת הַמּוֹכִיחַ הַמוּבָא בִּפְנִים [גַּם לְנַפְשׁוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן] לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁבְּמַדְרֵגַת נַפְשׁוֹ, וְעַיֵּן לְקַמָּן שֶׁנּוֹסִיף לְבָאֵר בָּזֶה. (ביאור הליקוטים, תורה כב, מפתח יח)

בהמשך הוא כותב:

מֵרָחוֹק תָּבִין לְפִי כָּל הַנַּ"ל, שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְהַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁל הָעַזּוּת וְהַגַּאֲוָה בִּשְׁלֵמוּת הַקְּדֻשָּׁה הַנַּ"ל, כִּי אִם הָעוֹלֶה בַּמִּדָּה הַשְּׁמִינִית שֶׁבַּשְּׁמִינִית שֶׁבָּהּ, לְמַעְלָה מִכָּל הַשִּׁבְעָה רוֹעִים כַּנַּ”ל, לְכָלְלָהּ וּלְיַחֲדָהּ שָׁם בְּאַחְדוּת הַבֹּשֶׁת וְהָעֲנָוָה שֶׁבָּעֲנָוָה, אַיִן לְגַמְרֵי כַּמוּבָא בִּפְנִים, עַד שֶׁבֶּאֱמֶת קָשֶׁה מְאֹד לְכַנּוֹתָם כְּלָל בְּשֵׁם גַּאֲוָה וְעַזּוּת. (שם, מפתח כה)

ובכך, נפתח לנו הפתח להבין מרחוק את שיחתו של רבינו אודות השבעה רועים:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר, שֶׁהוּא יִלְמֹד תּוֹרָה בְּיַחַד עִם הַשִּׁבְעָה רוֹעִים (אָמַר הַמַּעְתִּיק: עַיֵּן בְּאִגֶּרֶת הַבַּעַל שֵם טוֹב, הַנִּדְפָּס בְּסוֹף סֵפֶר 'פּוֹרָת יוֹסֵף', מוּבָא שָׁם שֶּׁמָּשִׁיחַ לוֹמֵד תּוֹרָה עִם הַשִּׁבְעָה רוֹעִים. וּכְבָר מוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, אַךְ שֶּׁאֵין הַדּוֹר רָאוּי לְכָךְ). (חיי מוהר"ן, רנה. בנשמט)

ההסבר העמוק לכך, כותב רבי אברהם ב"ר נחמן:

וְעַתָּה נָשׁוּב עוֹד הַפַּעַם לְהַשִּׂיחוֹת וְהַסִּפּוּרִים הַנַּ"ל בְּעִנְיַן הַשָּׂגַת מֹשֶׁה לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַנַּ"ל. וּמִמֵּילָא מוּבָן שֶׁגַּם פְּנֵי מֹשֶׁה בְּחַיָּיו, שֶׁבַּגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה נֶחְשַׁב כִּפְנֵי חַמָּה, לֹא נֶחְשַׁב כְּלָל כְּנֶגֶד פְּנֵי הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם וְכוּ', שֶׁזָּכָה כָּעֵת בַּהֲכָנָתוֹ אֶת עַצְמוֹ לַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִוא פְּנֵי הַחַמָּה שֶׁלֶּעָתִיד, אֲשֶׁר נִבָּא עַל זֶה יְשַׁעְיָה בְּהַכָּתוּב "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה" וְכוּ', וְשֶׁזֶּה מַה שֶּׁאָמַר שֶׁיִּלְמֹד לֶעָתִיד תּוֹרָה עִם כָּל הַשִּׁבְעָה רוֹעִים (אֲשֶׁר גַּם מֹשֶׁה בִּכְלָלָן). (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, מד)

* * *

ובכן, אחים יקרים:

הדברים עמוקים ומבהילים, ואינם נתונים להבנתו הרדודה של כל בר בי רב דחד יומא. כך שגם אין זו חכמה לנפנף בדיבורים שכאלו בשער בת רבים, ולהשמיעם על אוזניים ולבבות שאינם מוכשרים לעכל כגון דא.

ולא הובאו כאן אלא למען נוכל להציץ מבעד לחרכים ולהבין שעניינו של רבינו הוא אכן 'סוד' מבהיל שאין לנו בו שום שמץ של השגה.

כִּי מֵהַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר יָשֵׁת סִתְרוֹ בְּעֹמֶק הַמֻּשָּׂג עַד בְּלִי גְּבוּל, אֵין בִּיכֹלֶת מֻגְבָּלִים בְּזֻהֲמַת הַגַּשְׁמִיּוּת כָּמוֹנוּ, לְדַבֵּר בָּזֶה אֲפִלּוּ כִּנְקֻדַּת הָאוֹר מֵרָחוֹק שֶׁמִּתְנוֹצֵץ מִזֶּה לְכָל חַד כְּפוּם דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. כִּי גַּם הַשָּׁמִים אֹרְחוֹתָם, אֵינָם זוֹכִים בָּעוֹלָם הַזֶּה רַק לִטְעֹם אֵיזֶה טַעַם בְּעָלְמָא מִפְּרִי אוֹר הַגָּנוּז הַזֶּה. וְאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת קַל וָחֹמֶר לְהַסָּרִים מִן הַדֶּרֶךְ כָּמוֹנוּ בַּדּוֹר הַזֶּה, שֶׁמֵּרֻבָּם כְּכֻלָּם נֶעְלָם הָאוֹר לְגַמְרֵי. וְרַבִּים אֲשֶׁר נִבְלָעִים כָּל כָּךְ בְּהַתַּנִינָא, לְמַלֹּאות עוֹד אֶת פִּיהֶם בִּשְׂחוֹק וְלָצוֹן מֵאוֹרוֹת נִפְלָאוֹת כָּאֵלֶּה.

כִּי מִמֵּילָא מוּבָן … [שֶׁ]גַּם בְּחִינַת מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הַדַּעַת כְּנֶגֶד שְׁאָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … עִקַּר שְׁלֵמוּתוֹ בְּהָאוֹר הַזֶּה, שֶׁהוּא הָאוֹר הַגָּנוּז, יִהְיֶה לֶעָתִיד, כְּשֶׁיִּתְחַבְּרוּ וְיִכָּלְלוּ בּוֹ גַּם הֵם … שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִכְלָל בְּכָל פַּעַם בְּיוֹתֵר, לְמַעְלָה מִכָּל הַתְּאָרִים וְהַשֵּׁמוֹת, עַד שֶׁגַּם אוֹתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְכַנּוֹת כְּלָל בְּתֹאַר וְשֵׁם. רַק "הוּא יְשָׁרְתֵנִי", לְהַשְׁפִּיעַ הַשָּׂגוֹתָיו וְסִתְרֵי תּוֹרוֹתָיו לְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים, לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְדוֹ"ק. (ביאור הליקוטים, תורה טו)

על מקומם ותפקידם של כל שאר הצדיקים לעומת נשמת 'משה משיח', וכיצד אמור להיראות האילן הנפלא של כלל כל הצדיקים גם יחד – במאמרנו הבא אי"ה.

[א] כוונתו על רבינו שנקרא "נחמן" על שם ה"נחמה".

[ב] להבנת עומק הדברים, ראה "ביאור הליקוטים המבואר" כרך א' עמודים רנ-רנח.

[ג] ראה לדוגמא: ליקוטי הלכות, ברכת השחר ד, מז. עלים לתרופה, מכתב רכא. ועוד הרבה.

[ד] ועל כך ניתן להמליץ את המובא בליקוטי מוהר"ן: "ודע, שיש אילן שגדלים עליו עלים, שכל עלה צריך להיות גדל מאה שנים, והוא נמצא בפרדסים של השרים, וקורין אותו בלשונם 'מאה שנים'. ומסתמא כשגדל מאה שנים, בודאי עובר עליו מה שעובר, ואחר כך בסוף המאה שנים הוא יורה בקול גדול כמו קני שריפה, שקורין אורמאטיע [= תותח] והבן הנמשל היטב" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, מח) – בראותנו כיצד בתקופה האחרונה הולך אורו ומתגלה, ויורה בקול רעש גדול…

[ה] וכפי שיתבאר ענין זה בס"ד באחד ממאמרינו הבאים.

[ו] כמבואר באריכות בכתבי האריז"ל, בליקוטי תורה פרשת ואתחנן. והובא בשל"ה הקדוש בפרשת כי תשא ובפרשת ואתחנן (תורה אור, ג).

[ז] והדברים ארוכים ועמוקים, הן בכתבי הקבלה והחסידות, ובמיוחד בכתביו של רבי אברהם ב"ר נחמן העוסק בכך רבות. ובמאמרנו זה לא נזכיר אלא ראשי פרקים כמאן דמחווי במחוג, מה שנוגע ומוכרח לעניינינו. ועוד חזון למועד לבאר סוגיא זו לארכה ולרחבה אי"ה.

[ח] וראה בספר "כוכבי אור" עם ביאור "באר אברהם", שם נתבאר ענין זה בארוכה.

[ט] כבר עמדנו על כך בקיצור נמרץ במאמר ב', אך הפעם נבאר זאת בהרחבה בס"ד.

[י] ומובא בשבחי האר"י מכת"י מהרח"ו, הוצאת אהבת שלום.

[יא] ודבריו אלו הם ממש כדברי הרמ"ק לגבי רשב"י, המובאים לעיל.

[יב] ראה שיחות הר"ן רכ"ה, על התייחסותו המיוחדת של רבינו הקדוש לחידושים בתורת הקבלה המובאים בספריו, וראה ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, כב.

[יג] וכפי שמצאנו גם בלשון הפוסקים, שמתבטאים על דבריו של האריז"ל בלשון הנזכר בפסוק "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, טו). כך כותבים לדוגמא חכמי ארם צובא בתשובתם: "מי האיש אשר יערב את לבו לעשות נגד דברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל, אין לנו אלא דברי בן עמרם הוא אדונינו הקדוש האר"י, אליו תשמעון! והמערער על דבריו כחולק על השכינה" (שו"ת דברי יוסף, סימן ג). כך גם מתבטא הגאון רבי עקיבא איגר בהגהתו על דברי המחבר באורח חיים סימן קכ"ה: "אבל בכתבי האר"י כתב וכו', ואליו תשמעון".

[יד] אשר על ספר זה מוסר רבי אברהם ב"ר נחמן: "השבחי הבעל שם טוב הוא אמת מראשו ועד סופו, כאשר שמעתי זאת מפי אבי הכ"מ שסיפר זאת בשם אדמו"ר זצ"ל" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ראשית דבר, בהערה). ועל ספר זה כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות: "שהאמת הוא כך שגם בימינו היו הבעל שם טוב זצוק"ל בעל מופת גדול ונורא מאד. אף על פי שיש הרבה כופרים שמתלוצצים משבחי הבעל שם טוב זצ"ל עד שכמה אנשים כשרים וצדיקים נתפסו ברשת שלהם וחולקים על מה שהדפיסו ספר שבחי הבעל שם טוב ז"ל, וקצת אומרים שהמופתים אמת אבל לא היה ראוי להדפיסם. ובמחילה מכבודם הגדול, גם הם שגו בזה. כי עיקר פחדם של הכשרים שאומרים שלא היו צריכים להדפיסם הוא מחמת ליצנות הכופרים והמתנגדים, אבל בשביל זה אין ראוי למנוע האמת מהחפץ באמת, ויאבדו הם ואלף כיוצא בהם ודבר אחד מדברי תורה אל יתבטל" (ליקוטי הלכות, פסח ז, ג).

[טו] נ.ב. מפליא להבחין כיצד הפרשי הזמנים בין גילוי לגילוי הולכים ופוחתים בדרסטיות, ככל שהדורות מתקדמים ויורדים. מקרוב לאלף וחצי שנים יורדים למאה ארבעים, ומשם מגיעים לכ-12 שנה בלבד… עובדה זו קשורה כמובן גם לירידת הדורות הכללית, שגם פעימותיה שלה מתעצמות ביתר תדירות מתקופה לתקופה, כשמידת ירידה שהיתה מתרחשת בתקופה קדומה יותר במשך זמן של אלף שנה מתרחשת בתקופה מאוחרת יותר תוך שנים ספורות בלבד…

[טז] הד' אותיות של תיבת "נחמן".

[יז] כשכוונתו על רבי עקיבא שהיה קרח.

ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק א' הצדיק ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ז' – התלמידים שבכל דור (ג) – איך נראה תלמיד אמיתי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ב – ההתייחסות לשאר הצדיקים (א) – האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים ספר בעקבי הצאן יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)