ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ד – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ג) – הם ואלומותיהם משתחווים לו

הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

לאחר שביארנו במאמר הקודם ענין נשמת 'משה משיח' העולה על כולנה, נבוא לבאר בס"ד שנשמתו היא הנשמה הכללית הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל, ובכללם את כל הצדיקים והחסידים, והם ואלומותיהם "משתחווים" לו

במאמר הקודם התבאר שעל אף שישנם צדיקים רבים ואמיתיים בכל דור, אשר עליהם נאמר "רבות בנות עשו חיל", הרי שישנה נשמה עליה נאמר "ואת עלית על כולנה" הלא היא נשמת משה רעיא מהימנא.

עתה במאמר זה, ברצוננו לבאר, שלא זו בלבד שנשמה זו גבוהה וגדולה מכולם, אלא היא זו שכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל, ובכללם את כל הצדיקים והחסידים. כך שכל הצדיקים אמורים להתבטל אליו כדוגמת השבטים הקדושים שהיו צריכים להתבטל ולהשתחוות לאחיהם יוסף, וממנו הם מקבלים את אורם בזה ובבא.

וזה החלי בס"ד:

ראש בני ישראל

האמונה שלנו במשה רבינו אינה מסתכמת בכך שאנו מאמינים שהוא הגדול ביותר מתוך כלל נשמות ישראל וכלל הנביאים והצדיקים, אלא אנו מאמינים באמונה שלימה שהוא שקול כנגד כל ישראל. וזאת מפני שנשמתו היא הנשמה הכללית הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל כולם, כולל כל הנביאים והצדיקים שאינם אלא ענפים מנשמתו.

וכלשון הפסוק:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (שמות יח, א)

ופירש רש"י:

לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל – שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. (רש"י, והוא מדברי הפסיקתא והמכילתא)

כך גם אמרו במדרש, שמשה רבינו שקול כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל, וכדאיתא:

רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְנִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר: יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת. וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי שְׁמוֹ, אָמַר לֵיהּ: מַאן הֲוַת כֵּן? אָמַר לֵיהּ: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁיָּלְדָה אֶת מֹשֶׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה". (מדרש רבה, שיר השירים א, סה)

והובא גם בתיקוני זוהר:

וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בֵּיהּ "אִשָּׁה אַחַת יָלְדָה בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אֶחָד", וּמַנּוּ? דָא משֶׁה, דְאִיהוּ שָׁקוּל כְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא מִיִּשְׂרָאֵל. (תיקוני זוהר, דף קיב ע"א)

וזאת – לא רק מפני גדולתו ועליונותו מעל כולם, אלא – מפני שכל נשמות ישראל הם הענפים והניצוצות של נשמתו, "והוא שורש ואב לכולם", כלשון האריז"ל:

וְזֶה סוֹד מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק 'לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל', וְאָמְרוּ: שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. גַּם רַבִּי עֲקִיבָא דָּרַשׁ: אִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אֶחָד, וּמַנוּ זֶה מֹשֶׁה וְכוּ'. וְהַטַּעַם הוּא, לְפִי שֶׁכֻּלָּם הֵם עֲנָפָיו וְנִיצוֹצָיו, וְהוּא שֹׁרֶשׁ וְאָב לְכֻלָּם. (שער הפסוקים, פרשת שמות)

כך שלא זו בלבד שהוא 'שקול' כנגד כל ישראל, אלא הוא 'כולל' בתוכו את נשמותיהם של כל בני ישראל, וכדברי הזוהר:

דְּהָכִי תְּנִינַן דִּבְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָחִית מֹשֶׁה וְקַבִּיל אוֹרַיְתָא בִּלְחוֹדוֹי, כְּלָלָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְאִיהוּ קַבִּיל אוֹרַיְתָא בְּעָלְמָא. וַאֲפִילוּ מְגִלַּת אֶסְתֵּר דִּכְתִיב 'וְקִבֵּל הַיְהוּדִים', 'וְקִבְּלוּ הַיְהוּדִים' מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְקִבֵּל? אֶלָּא דָּא מֹשֶׁה דְּאִיהוּ הַיְהוּדִים, כְּלָלָא דִּיהוּדָאֵי. (זוהר הקדוש ח"ב, דף קצא ע"ב)

רבי חיים מוואלאזי'ן מאריך לבאר נקודה זו בטוב טעם ודעת, והרי מעט מדבריו:

וְדַע כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּהַדְרָגָה זֶה אַחַר זֶה, עוֹלָם תַּחַת עוֹלָם, וְכָל עוֹלָם הוּא כְּעֵין נְשָׁמָה לַתַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: גּוּף לְהַחַיּוֹת הֵם הָאוֹפַנִּים, וְהֵם נְשָׁמָה לְהָאוֹפַנִּים. וְנִשְׁמַת הַחַיּוֹת הוּא מֵרָקִיעַ שֶׁעַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן. וּמִשָּׁם נִשְׁמַת בְּנֵי אָדָם הַמַּאֲמִינִים בַּתּוֹרָה … אֲבָל הָרִאשׁוֹן וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, הוּא הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ מֵי יֶשַׁע יִשְׁאֲבוּן כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא כָּלוּל מִכֻּלָּם.

וְהִנֵּה מֹשֶׁה הָיָה כָּלוּל מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא הָיָה שָׁרְשָׁן. וְזֶה אֲמָרוֹ "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ", רוֹצֶה לוֹמַר בְּקֶרֶב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם, כִּי נִשְׁמַת כָּל אֶחָד הָיָה חֵלֶק מִמֹּשֶׁה. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ שֶׁאִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אֶחָת וְהִיא יוֹכֶבֶד.

… וְלָכֵן נִתְּנָה [הַתּוֹרָה] לְמֹשֶׁה דַּוְקָא, כִּי הָיָה דָּבוּק כֻּלּוֹ בָּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן הָיְתָה מַדְרֵגַת נְבוּאָתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַנְּבִיאִים, וּשְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ. כְּאִילָן הַנָּטוּעַ שֶׁעֲנָפָיו מְדֻבָּקִים בְּשָׁרְשׁוֹ וְכֻלּוֹ אֶחָד, כָּךְ עִקָּרוֹ לְמַעְלָה בָּאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּמִמֶּנּוּ נִשְׁתַּלְשְׁלוּ כָּל הָעֲנָפִים[א] …וּלְכָךְ הָיָה מֹשֶׁה יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת, וְכָל אוֹת נֶגֶד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וְהוּא הָיָה כָּלוּל מִכֻּלָּם. (רוח חיים, פרקי אבות, פרק א משנה א)

* * *

כך שלמעשה, נשמת משה אינה 'פרט' מתוך 'כלל' ישראל, אלא היא היא הנשמה הכללית, וכביטויו של המהר"ל:

אֵין מֹשֶׁה אָדָם פְּרָטִי כְּמוֹ שְׁאָר אֲנָשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם פְּרָטִיִּים. (גבורת השם פרק מז)

כִּי מֹשֶׁה הָיָה אָדָם כְּלָלִי וְלֹא פְּרָטִי, כִּי שָׁקוּל הָיָה כְּמוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל. (תפארת ישראל, פרק סג)

ולשון בעל ה"שם משמואל":

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵינֶנּוּ כְּאֵבֶר מֵאֶבְרֵי הַכְּלָל, אֶלָּא שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּכָל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא עַצְמוֹ כְּכָל כְּלָל יִשְׂרָאֵל. (שם משמואל, פרשת אחרי, תרע"ז)

וכפי שמתבטא רבי אברהם ב"ר נחמן על רבינו הקדוש:

הַצַּדִּיק הַיְחִידִי, וְרֹאשׁ רָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם, שֶׁהוּא הַנִּתְעַלֶּה וְיוֹצֵא לְגַמְרֵי מִשְּׁאָר כְּלָלִיּוּת הָעוֹלָם[ב], כִּי הוּא 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' בְּעַצְמוֹ. (ביאור הליקוטים, תורה כז)

וכפי שאכן מצינו כמה פעמים שמוהרנ"ת מדגיש בלשונו, הן את היותו של משה רבינו בבחינת "שורש" לכל שאר הנשמות, והן את היותו בבחינת "כלל" כולם:

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ וּכְלַל נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל … וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה שֹׁרֶשׁ וַאֲחִיזָה בְּנִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ … בְּחִינַת נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ וּכְלַל … כָּל נַפְשׁוֹת בֵּית יִשְרָאֵל. (ליקוטי הלכות, ברכת הריח ה, ד)

נִשְׁמַת מָשִׁיחַ שֶׁקָּדַם לָעולָם, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ כְּלַל כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, שֶׁהוּא יִגְמֹר כָּל הַתִּקּוּנִים וִיתַקֵּן כָּל הַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקְלוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת. (ליקוטי הלכות, ערב ד, ד)

לסיכום:

משה רבינו, הוא לא רק הצדיק הגדול ביותר מבין כל שאר הצדיקים, אלא הוא שורשם וכלליותם. וכהגדרת אליהו הנביא זכור לטוב:

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אַב הַחֲכָמִים וְאַב הַנְּבִיאִים. (תנא דבי אליהו רבה, פרק יז)

* * *

וכך הוא גם לדורות:

הצדיק הגדול, נשמת 'משה משיח' – רבינו הקדוש מוהר"ן מברסלב – הוא לא רק הגדול ביותר מבין הצדיקים, אלא הוא הנשמה הכללית, הכוללת בתוכה את כל נשמות ישראל, ובכללם את נשמות כל הצדיקים והחסידים, וכולם אינם אלא ענפים ממנו.

ועל דרך מה שכתב האריז"ל:

וְהִנֵּה הַצַּדִּיק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נִיצוֹץ מֹשֶׁה, הוּא הַמַּנְהִיג אֶת הַדּוֹר, וְכָל הַחֲכָמִים שֶׁבְּדוֹרוֹ טְפֵלִים לוֹ, כִּי הֵם עֲנָפִים שֶׁלּוֹ … וְ"כָל הַנְּחָלִים", הֵם הַשְּׁאָר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּדוֹרוֹ, הַמַּנְהִיגִים אֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּקְרָאִים "וְהַיָּם", "אֵינֶנּוּ מָלֵא", וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִים עַצְמוֹ. (ספר הליקוטים, פרשת וזאת הברכה, פרק ח)

וכפי שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן:

כִּי זֶה הַצַּדִּיק, הוּא רַק יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד עוֹלָם, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם רַק עֲנָפִים מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. יֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת עָנָף מִן הֶעָנָף. (ליקוטי מוהר"ן, ע)

וְזֶהוּ בְּחִינַת "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט". וְהוּא שֹׁרֶשׁ כְּלָלִיּוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהֵם הָעֲנָפִים שֶׁלּוֹ הַמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. (ליקוטי מוהר"ן, לד)[ג]

כך גם כותב מוהרנ"ת:

הַצַּדִּיק הוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְֹרָאֵל וְכָלוּל מִכֻּלָּם, כִּי כָּל יִשְֹרָאֵל הֵם בְּחִינַת עֲנָפִים הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ … כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל הוּא בְּחִינַת חֵלֶק וְאֵיבָר מֵהַצַּדִּיק. (ליקוטי הלכות, חובל בחברו ד, ג)

וכפי שכותב רבי אברהם ב"ר נחמן מפורשות על רבינו:

הַנַּחַ"ל הַנּוֹבֵעַ … הוּא הַשַּׁלִּיט וְהָרֹאשׁ לְכָל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בְּרוּחָנִיּוּת וּבְהֶעְלֵם נִפְלָא יוֹצְאִים וְנִמְשָׁכִים מֵאִתּוֹ כָּל הַדּוֹרוֹת (כַּמּוּבָן מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל עַל אוֹדוֹת הַכָּתוּב "קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ"). (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, יא[ד])

כִּי דַּע, שֶׁכָּל הַדֹּרוֹת כֻּלָּם נִמְשָׁכִין מִן הַצַּדִּיק שֶׁהוּא הָרֹאשׁ, בְּחִינַת רֹאשׁ בַּיִת, בְּחִינַת הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם כַּנַּ"ל בִּבְחִינַת "קוֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ"[ה], שֶׁכָּל הַדֹּרוֹת נִמְשָׁכִין מִן הָרֹאשׁ, דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיק הַנַּ"ל. (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סז)

* * *

ומאחר שכן, הוא זה אשר שמו נאה לו – "רבי" – שכן:

"רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" רָאשֵׁי תֵּבוֹת "רַבִּי". (ליקוטי מוהר"ן, קיא)

ומאחר שנשמת רבינו היא הנשמה הכללית של כל בני ישראל, וכל נשמות ישראל מושרשים וכלולים בו, הוא ה"רבי" האמיתי – "ראש בני ישראל" כפשוטו ממש[ו].

ואפילו אלו שעדיין לא זכו להכירו, מושרשים בו, והוא רבם המובהק, וכלשון מוהרנ"ת:

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, דִּינוֹ כְּרַב מֻבְהָק לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְהַכֹּל חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ. כִּי הוּא רַבָּם מַמָּשׁ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כִּי הוּא מְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה כָּל בְּנֵי עוֹלָם עַל יְדֵי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל. (ליקוטי הלכות, כיבוד אב ואם ג, ו)

וכבר גילה לנו רבינו בליקוטי מוהר"ן, שגם אותם נשמות שאינם מודעים לקיומו של הצדיק ורחוקים ממנו, מקבלים גם הם חיותם ממנו. וזה לשונו:

אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים מִן הַצַּדִּיק, הֵם מְקַבְּלִין חִיּוּת וְהֶאָרָה מִן הַצַּדִּיק, עַל יְדֵי שֶׁמְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם. כְּמוֹ הָאִילָן, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָפִים וּקְלִפָּה וְעָלִין, וְכֻלָּם שׁוֹאֲבִין חִיּוּת מִן הָאִילָן, וְיֵשׁ עֲשָׂבִים שֶׁרְחוֹקִים מִן הָאִילָן וְנִדְמֶה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין חִיּוּת מֵהָאִילָן, וּבֶאֱמֶת גַּם הֵם מְקַבְּלִין חִיּוּת מִמֶּנּוּ, כִּי הָאִילָן מֵגֵן עֲלֵיהֶם וּמַצִּילָן מִן הַשֶּׁמֶשׁ. כֵּן יֵשׁ אֵצֶל הַצַּדִּיק בְּחִינַת עָלִין וַעֲנָפִים וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן ס"ו אוֹת א'). וַאֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים מְקַבְּלִין חִיּוּת מִמֶּנּוּ, עַל יְדֵי שֶׁמְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ הָאִילָן כַּנַּ"ל. (ליקוטי מוהר"ן, רכד)

ועליו אנו משוררים:

הוּא רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא אִישׁ חָי, נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה. (שיר ידידות, לרבי יצחק ברייטער הי"ד)

* * *

מעתה, בבואנו לדון על מקומם של הצדיקים ביחס לרבינו הקדוש, אנו מבינים מרחוק שהוא "ראש כל הצדיקים" – לא רק במובן של הצדיק הגדול ביותר, אלא מצד – שכולם נכללים בו כענפים באילן.

וכפי שחוזרת ונשנית ידיעה זו שוב ושוב, בכתביו של רבי אברהם ב"ר נחמן. והרי כמה מלשונותיו בספרו 'כוכבי אור'[ז], בהם הוא כותב שרבינו הוא ראש וכלליות כל הצדיקים:

אֵין לָנוּ אֶלָּא דִּבְרֵי בֶּן שִׂמְחָה, הַנִּכְלָל בִּמְקוֹר הַשִּׂמְחָה, הָעוֹסֵק לְקַשְּׁרֵנוּ עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה בַּה' וּבְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים, וּבִפְרָט בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיקָיו, הוּא הוּא בְּעַצְמוֹ, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה. (כוכבי אור, ששון ושמחה, פתיחה)

וְתֵן בְּלֵב רֹאשׁ צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים, רַבֵּנוּ נַחְמָן בֶּן שִׂמְחָה, זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, וּבְלֵב תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, וּבְלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם, הַכְּלוּלִים בּוֹ, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ גַּם בַּעֲדִי תָּמִיד, וִיעוֹרְרוּ בְּכֹחָם הַגָּדוֹל רַחֲמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים וְנִשְׂגָּבִים כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם מַסְפִּיקִים גַּם עָלַי שֶׁתּוֹשִׁיעַ אוֹתִי בְּכָל מִינֵי יְשׁוּעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת (שם, תפילה ז)

גַם בִּשְׁמוֹת שְׁאָר הַצַּדִּיקִים, מוּבָא בְּסִפְרֵי אֱמֶת גִּימַטְרִיָּאוֹת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ מְשֻׁתָּף בִּשְׁמָם, וְצַדִּיקַיָּא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁמוֹ שֶׁל הָרֹאשׁ כָּל הַצַּדִּיקִים וְכוּ', אֲשֶׁר הִתְפָּאֵר וְאָמַר: "אִיךְ הָאבּ גָּאר קֵיין נָאמֶען נִיט", שֶׁבְּוַדַּאי גָּדְלוּ וְעָצְמוּ רָזִין וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ עַד אֵין חֵקֶר. (כוכבי אור, חכמה ובינה, פתיחה)

וְלָכֵן מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר וְהַצַּדִּיק מְבַטֵּל', נֶאֱמַר עָלָיו בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי הוּא אֲשֶׁר נֶאֱמַר בּוֹ 'וּמִ"י יָפֵר', וְהוּא הוּא רֹאשׁ לְכָל הַצַּדִּיקִים וְכוּ'. כְּפִי הַנִּרְאֶה שֶׁגַּם מֵחֲמַת זֶה הוּא אָסוּר קְצָת בְּמוֹפְתִים, כִּי הוּא זַ"ל אִם הָיָה מֻתָּר בְּמוֹפְתִים כְּמוֹ וְכוּ', הָיָה מִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה לְגַמְרֵי. (שם, טו)

ודעת לנבון נקל, שמאחר שרבינו הקדוש הוא "ראש כל הצדיקים", "וכל הצדיקים האמיתיים שהיו מעולם כלולים בו" כענפים באילן – הצורה הראויה והמתוקנת של כלל הצדיקים, אמורה להיות: שיהיו כל הצדיקים בטלים באתגליא לרבינו הקדוש, כשהם יונקים גם את תורתם מתורתו[ח]. כפי שאכן יהיה באתגליא לעיני כל בביאת המשיח, כדלהלן.

מחלוקת השבטים על יוסף אחיהם

כדי להבין את הדברים בצורה יסודית ונכונה, שומה עלינו להתבונן בפרשת יוסף הצדיק עם אחיו, שם אנו מוצאים בתורה לראשונה את המושג של צדיק מיוחד בין צדיקים, ועל חובתם להיכלל בו ולהשתעבד אליו.

שם אנו גם פוגשים לראשונה את המציאות בה חולקים צדיקים רבים על צדיק אחד ומיוחד, וככל שהוא מספר על ייחודיותו ועליונותו ועל הצורך להשתחוות לו ולהתבטל אליו, הם מוסיפים "שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו". אך בסופו של דבר, הם משתחווים לפניו אפיים ארצה, כש"הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ".

פרשה זו משמשת לנו כ"בנין אב" לסוגיא זו; היחס הנכון בין כלל הצדיקים לבין הצדיק המיוחד, המחלוקת שנוצרת ביניהם, והתוצאה הסופית. אי לכך, נתעמק מעט בפרטי פרשה זו, ונראה כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

ובכן:

י"ב השבטים כולם קדושים וטהורים, צדיקים וחסידים, כלשון הזוהר:

כֻּלְּהוּ צַדִּיקֵי וַחֲסִידֵי קִיּוּמָא דְכָל עַלְמָא, קִיּוּמָא אִינוּן לְעֵילָא וְתַתָּא. (זוהר הקדוש ח"א דף קפג ע"ב)

וכולם שווים לטובה, שכן:

אֵלּוּ י"ב נְשָׁמוֹת שֶׁל שְׁבָטִים, כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה, כֻּלָּן צַדִּיקִים, כֻּלָּן זָהָב טָהוֹר, עֶצֶם אַחַת מֵעַצְמוּת אֲצִילוּת בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֻּלָּן שִׁבְטֵי יָהּ, חֵלֶק ה', חֵלֶק מֵעַצְמוּתוֹ. (שפע טל, הקדמה בן מאה שנה)

אלא שהאח הצעיר מכולם – יוסף הצדיק – הוא היחיד והמיוחד, אשר לו ניתן התפקיד והכח לקרב את כל בני העולם להשם יתברך.

כִּי יוֹסֵף הוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק שֶׁעוֹסֵק לְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ[ט] עַל יְדֵי שֶׁמּוֹסִיף וְהוֹלֵךְ הָאוֹר בְּכָל יוֹם, כִּי עוֹשֶֹה בְּכָל פַּעַם צִמְצוּמִים וְכֵלִים נִפְלָאִים בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְקָרֵב כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה בָּעוֹלָם. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא 'יוֹסֵף', בְּחִינַת מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ. וְהַשְּׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם קְדוֹשִׁים, כִּי הָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, חָלְקוּ עָלָיו בִּשְׁבִיל זֶה. (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, טז)

בעוד ששאר האחים היו מבזים את 'בני השפחות' ומזלזלים בהם, היה יוסף מתחבר אתם. וכפי שמספרת התורה עליו:

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו. (בראשית לז, ב)

ופירש רש"י:

וְהוּא נַעַר – שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה נַעֲרוּת … אֶת בְּנֵי בִּלְהָה – כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִּלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן. (רש"י, שם)

כשהכוונה הפנימית בכך היא, שהוא הצדיק שיש לו את התפקיד והכח לרדת ולהתחבר גם עם הנשמות הירודות והחלושות, כדי להעלותם ולקרבם.

וְזֶהוּ "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה" שֶׁהֵם בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת, הֵם בְּחִינַת מִשְׁפָּחוֹת הַיְּרוּדוֹת שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל שֶׁהָיָה מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר כְּדֵי לְקָרְבָם. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים הָרְחוֹקִים 'בְּנֵי בִּלְהָה וּבְנֵי זִלְפָּה', זֶה רֶמֶז שֶׁנֶּאֱחַז בָּהֶם בְּיוֹתֵר הַבַּעַל דָּבָר וְחֵילוֹתָיו שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'בְּנֵי בִּלְהָה', בְּחִינַת: בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ (יחזקאל כו, כא) וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם: שֵׁדִים, הַיְנוּ חֵילוֹת הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהֵם שֵׁדִים וּקְלִפּוֹת, שֶׁהֵם מְבַהֲלִים וּמְבַלְבְּלִים וּמַרְשִׁיעִים אֶת הָאָדָם. וְזֶה בְּחִינַת 'בְּנֵי זִלְפָּה', בְּחִינַת: זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים, כִּי חֵילוֹת הַיֵּצֶר הָרַע הֵם בְּחִינַת בַּלָּהוֹת וְזַלְעֲפוֹת וְכָל הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם נִקְרָאִים בְּנֵי בִּלְהָה וּבְנֵי זִלְפָּה. וְהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל, בְּחִינַת יוֹסֵף, עוֹסֵק עִמָּהֶם וּמוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם כְּדֵי לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְזֶהוּ "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה" וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י "שֶׁהָיָה עוֹשֶֹה מַעֲשֵֹה נַעֲרוּת" וְכוּ'. כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּעֹצֶם חָכְמָתוֹ מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם כָּל כָּךְ עַד שֶׁנִּדְמֶה כְּאִלּוּ עוֹשֶֹה מַעֲשֵֹה נַעֲרוּת, כִּי מְדַבֵּר עִמָּהֶם שִֹיחַת חֻלִּין וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עִמָּהֶם וּפְעָמִים מְטַיֵּל וּמְשַֹחֵק עִמָּהֶם, וְכָל כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי לְקָרְבָם עַל יְדֵי זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכַמּוּבָן בִּדְבָרָיו זַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כַּמָּה וְכַמָּה הַצַּדִּיק מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ אֶל הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זֶה נֶחְשַׁב אֶצְלוֹ מַעֲשֵֹה נַעֲרוּת. אֲבָל כַּוָּנָתוֹ רְצוּיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד בִּשְׁבִיל לְקָרֵב הָרְחוֹקִים מְאֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָרְבָם כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה. (ליקוטי הלכות, שם)

האחים שטמו אותו על כך[י], אך דווקא מפני כך אֲהֵבוֹ יעקב.

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (בראשית לז, ג)

יעקב הכיר ביוסף, שהוא הצדיק המיוחד שיש בכוחו לקרב את כל העולם כולו לעבודת ה', ולכן אהב אותו מכל בניו[יא], ומסר לו כל מה שלמד מרבותיו

וכדברי רש"י:

בֶּן זְקוּנִים – שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם 'בַּר חַכִּים הוּא לֵיהּ'; כָּל מַה שֶׁלָּמַד מִשֵּׁם וְעֵבֶר מָסַר לוֹ. (רש"י בראשית לז, ג)

הוא גילה לו סודות שלא גילה אותן לאף אחד מבניו. וכפי שרמז זאת בעל הטורים בדרך גימטריא:

אוֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו – בְּגִימַטְרִיָּא שֶׁגִּלָּה לוֹ סוֹד בִּלְבַד וְלֹא לָהֶם[יב]. (בעל הטורים, שם)

כשפנימיות הענין הוא, שמסר לו את החכמה העמוקה כיצד לצמצם השגות אלקות בצמצומים נפלאים, באופן שיוכל לקרב את הרחוקים ביותר. וכלשון מוהרנ"ת:

וְעַל כֵּן "וְיִשְׁרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" שֶׁאָהַב אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל זֶה מְאֹד, כִּי הוּא חָפֵץ בָּזֶה לְרַחֵם עַל הַכֹּל וְלַעֲשׂוֹת תַּחְבּוּלוֹת לְקָרֵב הַכֹּל. וְזֶהוּ "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" זָקֵן זֶה בְּחִינַת רַחֲמִים גְּדוֹלִים מְאֹד, בְּחִינַת זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, בְּחִינַת תְּלֵיסַר תִּקּוּנֵי דִיקְנָא שֶׁהֵם רַחֲמִים גְּדוֹלִים מְאֹד, הַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ כָּל הַשְּׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת זָקֵן, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מְרַחֵם עַל הַכֹּל וּמְקָרֵב כֻּלָּם. וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "כִּי בֶן זְקֻנִים, כִּי בַּר חַכִּים הוּא לֵיהּ", 'בַּר חַכִּים' וַדַּאי, כִּי צְרִיכִין לָזֶה חָכְמָה גְּדוֹלָה, חָכְמָה נִפְלָאָה, חָכְמָה עֲמֻקָּה מְאֹד מְאֹד, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וְצִמְצוּמִים כָּאֵלֶּה שֶׁיּוּכַל לְקָרֵב נְפָשׁוֹת רְחוֹקוֹת כָּאֵלֶּה, חוֹלִים כָּאֵלֶּה, וּלְהַכְנִיס בָּהֶם הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת. (ליקוטי הלכות, שם)

גם ה"כתונת פסים" שעשה לו, מרמז על כך שמסר לו את החכמה המופלאה כיצד 'להלביש' את ההשגות הגבוהות ביותר ב'לבושים' מתאימים שיוכל להאירם בלב כל ישראל.

וְזֶה "וְעָשָֹה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ כְּלֵי מִילַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גְּוָנִין יָפִים. הַיְנוּ, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁעוֹסֵק בָּזֶה לְקָרֵב נְפָשׁוֹת רְחוֹקוֹת, עַל כֵּן עָשָֹה לוֹ לְבוּשִׁים נִפְלָאִים שֶׁיֵּשׁ בָּם גְּוָנִין יָפִים וְנִפְלָאִים בְּחִינַת 'כְּתֹנֶת פַּסִּים', הַיְנוּ בְּחִינַת צִמְצוּמִים נִפְלָאִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת כֵּלִים וּלְבוּשִׁים כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ עַל יָדָם הַשָֹּגַת אֱלֹקוּת אֲפִלּוּ לְהָרְחוֹקִים מְאֹד. (שם)

לא זו בלבד  שמסר לו סודות שלא גילה לשאר האחים, אלא שעל ידו ובאמצעותו האיר את האור לכל שאר השבטים, כך שההארה שקיבל כל אחד מבניו, עברה דרך יוסף.

וְזֶה "וְעָשָֹה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "פַּס יָם", כִּי יַעֲקֹב הֵאִיר עַל יְדֵי יוֹסֵף [אֶת] הָאֱמֶת לְכָל הַשְּׁנֵים עָשָֹר שְׁבָטִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁתֵּים עֶשְֹרֵה נֻסְחֲאוֹת הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְרִיעַת יַם סוּף לִשְּׁנֵים עָשָֹר גְּזָרִים. (ליקוטי הלכות, גניבה ה, כט)

ואכן, מפני כך היו אמורים כל האחים להתבטל אליו, ולקבל ממנו את ההארה הרוחנית שעברה מיעקב אליו.

כִּי יוֹסֵף הָיָה אָז 'צַדִּיק הַדּוֹר' שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְכָל עֲבוֹדָתָם וְלִמּוּדָם הָיָה צָרִיךְ לָבוֹא אֵלָיו וְלַעֲלוֹת עַל יָדוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְאֹד, אֲבָל הָעִקָּר הָיָה יוֹסֵף הַצַּדִּיק, בְּחִינַת נְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים, אֲשֶׁר יַעֲקֹב מָסַר לוֹ הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י עַל פָּסוּק "וְיִשְֹרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ". (ליקוטי הלכות, מקח וממכר ג, יג)

* * *

אך הם, תחת אשר יאמינו בייחודיותו ועליונותו ויתבטלו אליו, הרי שבראותם שהוא אהוב על אביהם מכולם, ועשה לו כתונת פסים,

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית לז, ד)

אם לא די בכך, הרי שיוסף עצמו בא ומוסיף שמן למדורה… הוא מספר על חלומות אשר פתרונם היחיד והברור הוא: כולכם תחתיי וזקוקים לי!

מצד אחד, הוא מתחבר עם 'בני השפחות' ועושה איתם מעשה נערות. ומאידך, הוא טוען שכל אחיו, גדולי ומובחרי הצדיקים, אמורים להשתחוות אליו.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. (שם, ה-ז)

פשר החלום הוא: אני היחיד שיש לי את הכח לצמצם את השגות האלוקות בצמצומים הנכונים, כך שגם אתם צריכים לקבל את ההשגות וההארות הרוחניות דרכי.

וְזֶה שֶׁחָלַם "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָֹּדֶה" שֶׁפֵּרוּשׁוֹ 'קְשָׁרִים', הַיְנוּ בְּחִינַת צִמְצוּמִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת קְשָׁרִים, כִּי הַצִּמְצוּם בְּחִינַת קֶשֶׁר, הַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם הָיוּ עוֹסְקִים בָּזֶה, שֶׁהָיוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים וְעוֹשִׂים קְשָׁרִים וְצִמְצוּמִים כְּדֵי לִמְשֹׁךְ עַל יָדָם הַשָֹּגַת אֱלֹקוּת, אֲבָל הַצִּמְצוּמִים וְהַכֵּלִים שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק עָלוּ עַל כֻּלָּם, בִּבְחִינַת "וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" וְכוּ', שֶׁהַקֶּשֶׁר וְהַצִּמְצוּם שֶׁלּוֹ קָמָה וְגַם נִצָּבָה לָעַד וְלָנֶצַח. "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי", שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת עַל יְדֵי הַצִּמְצוּמִים נִפְלָאִים שֶׁעָשָֹה בְּחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה עַל יְדֵי שֶׁעָסַק לְקָרֵב נְפָשׁוֹת תָּמִיד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זָכָה שֶׁאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים שֶׁעוֹסְקִין בָּזֶה לְהַשִֹּיג הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת עַל יְדֵי הַצִּמְצוּמִים גַּם הֵם צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כִּי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה עַל כֻּלָּם בִּבְחִינַת "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה", שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָעוֹסֵק לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וּלְבוּשִׁים וּלְהַמְשִׁיךְ תּוֹרָה בְּחָכְמָה אֲמִתִּית כָּזֹאת עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְקָרֵב הַכֹּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, יח)

ותגובתם של אחיו על חלום זה, הייתה – שנאה (כשברור כמובן ללא כל ספק, שהמדובר הוא בבחינה דקה מן הדקה ועליונה שבעליונות ברום רום גבהי מרומים, ואין "שנאה" זו כלל וכלל ברמת המושגים הקטנוניים והאנושיים של דרי מטה כמונו):

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?! וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. (שם, ח)

הם ראו בכך התנשאות, וניסיון להשתלטות בלתי מוצדקת, והוסיפו שנאה על שנאתם.

אך הוא ממשיך בְּשֶׁלּוֹ, ומספר על חלום נוסף:

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. (שם, ט)

כשגם כאן, פשר החלום הוא: כל הנשמות, מכל הרמות והסוגים – גדולים וקטנים, קרובים ורחוקים –צריכים להכניע להשתחוות ולהתבטל אלי!

וְזֶהוּ  "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הֵם בְּחִינַת מַשְׁפִּיעַ וּמְקַבֵּל, בְּחִינַת שֵֹכֶל עֶלְיוֹן וְשֵֹכֶל תַּחְתּוֹן, בְּחִינַת הָרַב וְהַתַּלְמִיד. כִּי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא הָרַב נִקְרָא "שֶׁמֶשׁ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה וְכוּ'. "וְהַיָּרֵחַ", בְּחִינַת הַתַּלְמִיד שֶׁמְּקַבֵּל הָאוֹר מֵרַבּוֹ כְּמוֹ הַלְּבָנָה מֵהַחַמָּה. "וְאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים", זֶה בְּחִינַת הַנְּפָשׁוֹת הָרְחוֹקוֹת שֶׁמְּקָרְבִים אוֹתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֵם נְפָשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת מְאֹד, אַךְ הָיוּ תְּחִלָּה בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת וְעָלוּ מִשָּׁם בִּבְחִינַת אַחַד עָשָֹר סַמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים, בְּחִינַת וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים. "וְכֻלָּם מִשְׁתַּחֲוִים לִי", כִּי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מַמְשִׁיךְ שִֹכְלִיּוֹת כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁכָּל הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְכָל הָרְחוֹקִים הָרוֹצִים לְהִתְקָרֵב, כֻּלָּם צְרִיכִים לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ! כִּי כְּבָר מְבֹאָר לְעֵיל שֶׁגַּם בְּהַצִמְצוּמִים בְּעַצְמָן יֵשׁ בְּחִינַת שֵֹכֶל עֶלְיוֹן וְשֵֹכֶל תַּחְתּוֹן, כִּי יֵשׁ בָּהֶם כַּמָּה וְכַמָּה מַדְרֵגוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּחִינַת רַב וְתַלְמִיד שֶׁמֶש וְיָרֵחַ וְכוּ', וְכֻלָּם צְרִיכִים לְהַכְנִיעַ וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת וּלְהִתְבַּטֵּל לִפְנֵי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בְּחִינַת יוֹסֵף, כִּי הוּא מַכְנִיס הַשָֹּגוֹת אֱלֹקוּת בְּכֻלָּם. (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, יט)

וגם כאן הייתה התגובה, קנאה (ראה הערה בסוגריים לעיל).

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. (שם, י-יא)

* * *

כוונתו של יוסף בסיפור חלומותיו, לא הייתה להתגרות או להתגדל חס ושלום, אלא כדי להודיעם את האמת; שאכן, על כולם מוטלת החובה להתקשר ולהתבטל אליו.

וְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף מְרַחֵם עַל הַדּוֹר, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַשְּׁבָטִים, וּמְסַפֵּר לָהֶם תָּמִיד חֲלוֹמוֹתָיו וּדְבָרָיו כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְהִתְקַשֵּׁר אֵלָיו, וּמֵעִיר אָזְנֵיהֶם שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין לְהִתְקַשֵּׁר אֵלָיו, כִּי כָּל עֲלִיַּת תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם הוּא עַל יָדוֹ … אֲבָל הֵם לֹא רָצוּ לְהַאֲמִין בָּזֶה וְאָמְרוּ: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְֹנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". כִּי אוֹמְרִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְגַלֶּה תּוֹרָתוֹ וְחִדּוּשָׁיו וְהַשָּגוֹתָיו לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל, כַּוָּנָתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בִּשְׁבִיל הִתְנַשְּאוּת לִמְלֹךְ וְלִמְשֹׁל בָּהֶם. וְחוֹלְקִין עָלָיו וְרוֹדְפִין אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת, כְּמוֹ אֲחֵי יוֹסֵף שֶׁרָצוּ לְהָרְגוֹ וּלְהַשְׁלִיכוֹ לַבּוֹר. (ליקוטי הלכות, מקח וממכר ג, יג)

* * *

בסופו של דבר התגשמו החלומות; יוסף הפך להיות "המשביר לכל עם הארץ", ואחיו הוכרחו לרדת מצרימה לשבור אוכל.

תיכף בבואם למצרים, התפזרו בכל שערי העיר לבקשו ולחפשו, כשבכך התחילו לתקן את הפגם של מכירתו.

וְזֶה בְּחִינַת "שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים אֲנַחְנוּ" וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: "וּבִשְׁבִיל הָאֶחָד שֶׁחָסֵר נִתְפַּזַּרְנוּ בְּכָל שַׁעֲרֵי הָעִיר לְבַקְּשׁוֹ" – זֶה בְּחִינַת הַתִּקּוּן שֶׁמְּתַקְּנִים כְּלַל יִשְׂרָאֵל הַכְּלוּלִים בִּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁמְּתַקְּנִים הַפְּגָם שֶׁפָּגְמוּ תְּחִלָּה בִּכְבוֹד הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף, כִּי עַכְשָׁו הֵם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה עַל זֶה וּמִתְפַּזְּרִים בְּכָל הַשְּׁעָרִים לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת הַצַּדִּיק בְּחִינַת יוֹסֵף.

וְהַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁצְּרִיכִין לְשׁוֹטֵט וּלְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ מְאֹד מְאֹד בְּכָל מִינֵי חִפּוּשׂ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, לִזְכּוֹת לִמְצֹא אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁהַשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁהֵם כְּלַל יִשְׂרָאֵל, נִתְפַּזְּרוּ בְּכָל הַשְּׁעָרִים לְחַפֵּשׂ אֶת יוֹסֵף הַצַּדִּיק. וּבָזֶה תִּקְּנוּ מַה שֶּׁפָּגְמוּ בִּכְבוֹדוֹ תְּחִלָּה וְזָכוּ בֶּאֱמֶת לְמָצְאוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה עִקַּר קִיּוּמָם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד שֶׁזָּכוּ לָצֵאת מִשָּׁם וּלְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה.

…  וְכָל זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, עַל יְדֵי שֶׁזָּכוּ שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָ"הּ שֶׁהֵם כְּלַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוֹטֵט בְּכָל הַשְּׁעָרִים לְחַפְּשׂוֹ וּלְבַקְּשׁוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ לֵהָרֵג אוֹ לַהֲרֹג, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם, עַד שֶׁזָּכוּ לְמָצְאוֹ. שֶׁעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לְכָל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל לְדוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵטָה גְדוֹלָה". כִּי עִקַּר הַחִיּוּת וְהַשְּׁאֵרִית וְהַקִּיּוּם שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם, הַכֹּל עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּחִינַת יוֹסֵף, שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל לְבַקְּשׁוֹ עַד שֶׁמָּצְאוּ אוֹתוֹ כַּנַּ"ל.

וּכְמוֹ כֵן אָנוּ צְרִיכִין בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ בְּכָל כֹּחֵנוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ אֶת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְמָצְאוֹ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו, וְאָז נִזְכֶּה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבֹא הַגְּאֻלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, 'תָּשׁוּרִי' דַּיְקָא, בְּחִינַת קוֹל הַשִּׁיר וְהַנִּגּוּן הַנּוֹרָא הַנִּזְכָּר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל[יג] שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי שֶׁמְּקַבְּלִין מֵהַצַּדִּיק הָאֱמֶת. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לָזֶה, אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה לָזֶה, אַשְׁרֵי הַמְבַלֶּה כָּל יָמָיו לְהִתְגַּעְגֵּעַ וּלְהִשְׁתּוֹקֵק וְלִכְסֹף לָזֶה. (ליקוטי הלכות, כבוד רבו ותלמיד חכם ג, כב)

בשלב שלאחר מכן, אף השתחוו לפניו.

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. (בראשית מב, ו)

אך עדיין יוסף התנכר עליהם ודיבר אתם קשות, והם לא הכירו בו

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (שם, ח)

יוסף ראה כיצד התיקון מתחיל כבר – כך שהרעבון הבא מחמת הסתרת הצדיק מתחיל להישבר – אך הם לא ידעו על כך עדיין מאומה.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר יוֹסֵף לְאֶחָיו "אִם כֵּנִים אַתֶּם וְכוּ' וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם", 'שֶׁבֶר רַעֲבוֹן' דַּיְקָא. כִּי יָדַע שֶׁכְּבָר הִתְחִילָה הַיְשׁוּעָה לִצְמֹחַ עַל יְדֵי זֶה שֶׁיִּתְוַדַּע אֶל אֶחָיו גְּדֻלַּת מַעֲלַת קְדֻשַּׁת יוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁבַּר הָרְעָבוֹן, וְהֵם לֹא יָדְעוּ עֲדַיִן מִזֶּה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ". וְעַל כֵּן כְּשֶׁהֵם סִפְּרוּ הַדָּבָר לְיַעֲקֹב, אָמְרוּ רַק "וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ" וְכוּ'. (זמרת הארץ, סימן לט

אך גם הם, התעוררו בתשובה וחרטה על כך שמכרו את יוסף.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. (שם, כא-כב)

כשגמר התיקון היה כאשר ניגש אליו יהודה, שמרמז על התקרבותו של היהודי לצדיק האמת[יד].

וְזֶה "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר" וְכוּ' – נְגִישַׁת וְהִתְקָרְבוּת יְהוּדָה אֶל יוֹסֵף הַצַּדִּיק, זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמַּגִּישִׁין וּמְקָרְבִין יִשְֹרָאֵל אֶת עַצְמָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְצַדִּיק הַדּוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף. כִּי יְהוּדָה הוּא בְּחִינַת כְּלַל יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ יְהוּדִים עַל שֵׁם יְהוּדָה, וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לְהַגִּישׁ עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק. (ליקוטי הלכות, גניבה ה, לד[טו])

כשבעקבות הגשה והתקרבות זו, הגיע הגילוי הגדול:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (בראשית מה, ג)

מעשה אבות סימן לבנים

ובכן, סיפור זה חוזר על עצמו שוב ושוב.

כִּי זֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁכָּל מִי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה נְבִיאִים וְכוּ', וְהוּא אוֹמֵר שֶׁרַק אָז הָיוּ מַעֲשִׂיּוֹת כָּאֵלֶּה, וְעַכְשָׁו לֹא – הוּא בְּהֵמָה מַמָּשׁ. כִּי כָּל הַקִּלְקוּלִים הַמּוּבָאִים בָּהֶם, כֻּלָּם נִמְצָאִים גַּם הַיּוֹם בְּכַמָּה בְּחִינוֹת בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת. כִּי גַּם בְּעֹצֶם שִׁפְלוּתֵנוּ בַּדּוֹר הַיָּתוֹם הַזֶּה, בְּגֹדֶל וְעֹמֶק תַּכְלִית תַּכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁאָנוּ מֻנָּחִים כָּעֵת, עוֹד לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף הַיֵּצֶר מֵאִתָּנוּ, וְעוֹד מִתְגָּרֶה בְּכָל אֶחָד בְּכַעַס וְחֵמָה, בְּקִנְאָה וּרְדִיפַת הַכָּבוֹד, בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאַת חִנָּם. (כוכבי אור, ששון ושמחה, יא)

המחלוקת של השבטים על יוסף, היא בעצם המחלוקת שקיימת על הצדיקים השלמים שבכל דור, ובמיוחד המחלוקת שעל רבינו הקדוש והנורא, וכלשון מוהרנ"ת:

הִנֵּה עִנְיַן מַחֲלֹקֶת זֹאת, זֶהוּ בְּחִינַת כְּלַל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר עַל הַצַּדִּיקִים הַשְּׁלֵמִים הָעוֹסְקִים לְקַבֵּל נְפָשׁוֹת הָרְחוֹקִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁרַבִּים מְאֹד קָמִים עֲלֵיהֶם. וְגַם רַבִּים מִגְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים חוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, מֵחֲמַת שֶׁמִּדַּת הַדִּין מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם, וְעַל יְדֵי זֶה נִכְנַס בְּלִבָּם טִינָא עַד שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם כְּאִלּוּ אֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּרָאוּי וְחוֹלְקִים עָלָיו. כַּאֲשֶׁר כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים בְּרוֹב הַדּוֹרוֹת, וּבִפְרָט בְּיָמֵינוּ בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא שֶׁנִּתְרַבֶּה הַקַּטֶגוֹרְיָא בֵּין הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְאֹד, וּבְיוֹתֵר עַל רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְצוּקַ"ל עַל אֲשֶׁר מָסַר נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וְעָסַק כָּל יָמָיו לְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הָרְחוֹקִים לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶה בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁל הַשְּׁבָטִים עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק. (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, טז)

נסקור בקצרה את פרטי פרשת מחלוקת השבטים על יוסף, וניווכח כיצד הם חוזרים על עצמם בדיוק נמרץ אצל רבינו הקדוש.

* * *

גם הוא מתעסק עם "בני השפחות", כשהוא מלכלך את עצמו "בדם בשפיר ובשליה" לטהר את נשמות ישראל. כפי שמוסר לנו מוהרנ"ת:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר בְּעֵת שֶׁנָּסַע לְנָאוְורִיטְשׁ וּשְׁאָרֵי קְהִלּוֹת, וְדִבֵּר אָז מֵעִנְיַן נְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא יָדַע שׁוּם אָדָם עַל זֶה פֵּרוּשׁ וָרֶמֶז, כִּי נָסַע בְּהֶעְלֵם מִן הָעוֹלָם וְלֹא קִבֵּל שׁוּם מָעוֹת בַּדֶּרֶךְ. וְאָמַר אָז: "וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם בְּשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר" וְכוּ'. וּקְצָת הָיָה מְרֻמָּז שֶׁזֶּה עִנְיַן נְסִיעָתוֹ. (חיי מוהר"ן, קנד)

כשכוונתו על כך שהוא מוריד ומלכלך את עצמו להתעסק עם הנשמות הנפולות.

וְזֶה בְּחִינַת "וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם שְׁפִיר וְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר" וְכוּ', כַּאֲשֶׁר נִשְׁמַע זֹאת מִפִּי רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁאָמַר זֹאת עַל עַצְמוֹ, עַל שֶׁהָיָה עוֹסֵק תָּמִיד לְהוֹצִיא בְּנֵי אָדָם מִירִידָה גְּדוֹלָה לְהַגְבִּיהָם וּלְקַרְבָם לַה' יִתְבָּרַךְ. נִמְצָא שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר בְּחִינַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה יְרִידָה לִפְעָמִים כְּדֵי לְהָרִים וּלְהַגְבִּיהַּ וּלְטַהֵר אֶת יִשְֹרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְאָז בִּשְׁעַת יְרִידָתוֹ שֶׁיּוֹרֵד לִמְּקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, הוּא בִּבְחִינַת "יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם" וְכוּ'. (ליקוטי הלכות, תחומין ד, טז)

רבינו היה יכול להיות אדמו"ר מכובד ככל האדמו"רים קדושי עליון צדיקי עולם שבדורו, אח ככל האחים, אך הוא העדיף להשפיל עצמו בהשפלה אחר השפלה, על מנת לראות בצרתם של הנמוכים שבנמוכים וגרועי הגרועים שבישראל, ולהחזיר את כלל ישראל כולו למוטב…

וכפי שאמר בעצמו לאנשיו:

הֲלֹא כָּל הַנַּחַת רוּחַ וְהַתַּעֲנוּג שֶׁלִּי הוּא רַק כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֵיזֶה דִּבְרֵי יַהֲדוּת וַעֲבוֹדַת ה' בְּאֶחָד מֵאֲנָשַׁי. הֲלֹא הִפְקַרְתִּי אֶת עַצְמִי וְאִשְׁתִּי וּבָנַי הַיְקָרִים, וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה. הַאִם לֹא הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת מְפֻרְסָם וּמַנְהִיג שֶׁקּוֹרִין "גוּטֶער יוּד" כְּמוֹ כָּל הַמַּנְהִיגִים שֶׁנּוֹסְעִים הַחֲסִידִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָם יוֹדְעִים עַל מָה נוֹסְעִים, וְחוֹזְרִים וְשָׁבִים וּבָאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מַה בָּאִים. אֲבָל אֲנִי לֹא רָצִיתִי בְּכָל זֶה, רַק לָקַחְתִּי עַצְמִי לַעֲסֹק בָּזֶה לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם לַמּוּטָב. הֲלֹא כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֵיזֶה עֲבוֹדַת ה' בְּעָנִי שֶׁבַּעֲנִיִּים שֶׁהוֹלֵךְ בְּכוֹבַע קָרוּעַ וּמַלְבּוּשִׁים קְרוּעִים וּמִנְעָלִים קְרוּעִים הוּא יָקָר אֶצְלִי וְכוּ'. בַּקָּשָׁתִי מְאֹד מִכֶּם, הֱיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, כִּי זֶה כָּל יִשְׁעִי וְכָל חֶפְצִי.(חיי מוהר"ן, שלה)

הוא מוריד את עצמו אל תוך הרפש של השאול תחתיות, כדי להוציא משם נשמות יקרות.

אָמַר: כַּמָּה צֶלֶם אֱלֹקִים הָיוּ מֻנָּחִים בָּרֶפֶשׁ, שֶׁאֲנִי הוֹצֵאתִים מֵהָרֶפֶשׁ וְכוּ' וְכוּ'. כִּי נִרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהַמִּתְקָרְבִים אֵלַי נִשְׁתַּנָּה פְּנֵיהֶם, וּבָא עֲלֵיהֶם פָּנִים שֶׁל יְהוּדִי בְּחִינַת 'צֶלֶם אֱלֹקִים'. הֲלֹא יֵשׁ אֶצְלִי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה דַּי לָהֶם, כִּי גַּם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה קָטָן לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לַחְתֹּר תַּחַת שְׁאוֹל תַּחְתִּית הָיוּ חוֹתְרִים, וְעַל יָדִי נִתְקָרְבוּ וְכוּ'. (חיי מוהר"ן, שי)

כִּי הַצַּדִּיק, בְּתֹקֶף קְדֻשָּׁתוֹ וְחָכְמָתוֹ הַנִּשְֹגָּבָה, הוּא מְסַלֵּק הַכֹּל וּמִתְנַהֵג עַצְמוֹ בִּתְמִימוּת וּמַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ כָּל מִינֵי רֶפֶשׁ וָטִיט בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ. וְעִקַּר הָרֶפֶשׁ וְהַטִּיט שֶׁמַּשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְשָׁם בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ הוּא מַה שֶּׁמּוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ וּמַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ בְּעִמְקֵי תְּהוֹמוֹת שֶׁהֵם מְקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהַמְלֻכְלָכִים מְאֹד שֶׁל אֵלּוּ שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתַאֲוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת. וְהַצַּדִּיק בְּגֹדֶל רַחֲמָנוּתוֹ עַל צַעַר הַשְּׁכִינָה וְיִשְֹרָאֵל הוּא מַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְשָׁם כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנְּפָשׁוֹת הַנְּפוּלוֹת מִשָּׁם מֵעִמְקֵי תְּהוֹמוֹת תַּחְתִּיּוֹת, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת רֶפֶשׁ וָטִיט שֶׁמַּשְׁלִיךְ הַצַּדִּיק עַצְמוֹ לְשָׁם בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ. כִּי ה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמִיתָתָן וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְהַצַּדִּיק שֶׁהוּא יוֹדֵעַ גֹּדֶל תְּשׁוּקַת ה' יִתְבָּרַךְ לָזֶה לְהַחֲזִיר אֵלָיו נִדָּחָיו, עַל כֵּן הוּא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִילוֹ וּמַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לִמְקוֹמוֹת נְמוּכִים כָּאֵלֶּה. כִּי זֶה עִקַּר הַנַּחַת רוּחַ שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת" וְכוּ', כַּמְּבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר. (ליקוטי הלכות, נזיקין ה, ט)

וכל עניינו ומלחמתו, הוא לחזק ולעודד את הנפשות הנפולות והחלושות, שכן:

לְבַד מֵהַנִּרְאֶה לְכָל מְעַיֵּן בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים עַמְקוּת עֵצוֹתָיו בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲשֶׁר אֵין דְּבַר עֵצָה קְדוֹשָׁה שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה בְּיוֹתֵר, לְחַזֵּק וּלְאַמֵּץ כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַחֲלוּשׁוֹת וְהָעֲיֵפוֹת אֲפִלּוּ הַמֻּנָּחוֹת לְמַטָּה בְּעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁיָּרְדוּ בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם עַד הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וּמִתַּחְתָּיו, לְכֻלָּם יְעוֹרֵר וְיָקִיץ וִיְחַיֶּה לְבַל יִתְיָאֲשׁוּ, חַס וְשָׁלוֹם, מִן הָרַחֲמִים וְכוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלָּיו וּבִרְכַּיִם כּוֹרְעוֹת יֶאֱמָץ … וְרָמַז לָנוּ מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר כָּל עִנְיָנוֹ שֶׁבָּא לְזֶה הָעוֹלָם הוּא רַק בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַנְּפוּלוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים. וּפַעַם אַחַת אָמַר: "כַּמָּה וְכוּ' הָיוּ מֻנָּחִים בָּרֶפֶשׁ וְכוּ' וַאֲנִי הוֹצֵאתִים מִשָּׁם". וְכֵן אָמַר עוֹד פַּעַם אַחַת עַל עַצְמוֹ: "וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדָם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר" וְכוּ'. וְכֵן כָּל יִסּוּרָיו שֶׁסָּבַל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם כָּל הִתְגַּבְּרוּת הַהַעֲלָמָה שֶׁנֶּעֱלַם אוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ מֵהָעוֹלָם, עַד שֶׁיֵּשׁ רַבִּים שֶׁלֹּא זָכוּ לֵהָנוֹת מֵאוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ – הוּא רַק בִּשְׁבִיל זֶה! כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּמִכְתָּבוֹ הַנִּדְפָּס בְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: יָדַעְתִּי גַּם יָדַעְתִּי, שֶׁגַּם הָעֵסֶק שֶׁעָסַקְתִּי עִמָּכֶם לְהוֹצִיא אֶתְכֶם מִשִּׁנֵּי הַס"ם הֵן עַל כָּל אֵלֶּה עֵינָיו לָטַשׁ וְשִׁנָּיו חָרַק עָלַי. בְּכֵן אֲהוּבַי, אַחַי וְרֵעַי חִזְקוּ וְאִמְצוּ וְכוּ' וְלֹא יִהְיֶה לָרִיק יְגִיעִי וְשִׁמְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', כַּאֲשֶׁר לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. (משיבת נפש, הקדמה)

כשהוא ממשיך בעבודתו זו, גם לאחר הסתלקותו, על ציונו הקדוש, שכן:

גַּם עַכְשָׁו אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, שֶׁאָז בְּוַדַּאי מְחַפֵּשׂ בְּגִנְזַיָּא דְּמַלְכָּא, אַף עַל פִּי כֵן גִּלָּה רְצוֹנוֹ שֶׁגַּם עַכְשָׁו חָפֵץ בְּיוֹתֵר שֶׁיָּבוֹאוּ עַל קִבְרוֹ, וְכָל אֶחָד כְּפִי בְּחִינָתוֹ יְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, וְיִצְעַק אֶל ה' מֵעֹמֶק הַלֵּב, וְיֹאמַר שָׁם הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים הַיְּדוּעִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ אִם יֹאמְרֵם כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרֵם, וְאָז יוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל מִבְּחִינַת מַדְרֵגָתוֹ הַגָּבוֹהַּ וְהַנִּפְלָאָה וְהַנּוֹרָאָה מְאֹד מְאֹד, בִּפְרָט אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, וְיִשְׁתַּדֵּל בְּיוֹתֵר בְּטוֹבַת וְתִקּוּן נְפָשׁוֹת הַשְּׁפֵלוֹת וְהַיְּרוּדוֹת מְאֹד, בְּאֹפֶן שֶׁיִּזְכּוּ גַּם הֵמָּה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

וְהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הוּא מַמָּשׁ בִּבְחִינַת שֶׁמְּגַלְגֵּל עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וְטִיט בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה גַּם עַכְשָׁו בְּכָל פַּעַם בְּיוֹתֵר לְהַעֲלוֹת הַמִּשְׁפָּט מִתְּהוֹם רַבָּה, וּלְבָרֵר בֵּרוּרִים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד, עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְתַּקְנוּ כֻּלָּם. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סֻכָּה י"ד לְעִנְיַן קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְכוּ' וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְכוּ' תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְכוּ' וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (יְשַׁעְיָה נ"ג), שֶׁבִּקֵּשׁ בְּעַד פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. (פרפראות לחכמה, סימן ה' תניינא, אות כ)

וכפי שניתן לראות בחוש כיצד מגיעים אליו – לחסידותו ולציונו – כאלה שבחצרות אחרות לא היו מוצאים את מקומם…

* * *

מאידך, הוא בא לצדיקים הגדולים ביותר, ומראה להם עד כמה הם רחוקים, ועד כמה הם עדיין זקוקים ל'צדיק' גדול מהם שיראה להם את הדרך.

וכפי שאמר רבינו:

אוֹתִי צְרִיכִים כָּל הָעוֹלָם. לֹא מִבָּעֲיָא אַתֶּם, כִּי אַתֶּם יוֹדְעִים בְּעַצְמְכֶם אֵיךְ אַתֶּם צְרִיכִים אוֹתִי. אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים צְרִיכִים אוֹתִי, כִּי גַּם הֵם צְרִיכִים לְהַחֲזִיר אוֹתָם לְמוּטָב. (חיי מוהר"ן, רנ)

כשאצל צדיקים שכאלה, ההחזרה 'למוטב' אינה מתבטאת כמובן בהחזרה מטומאה לטהרה או מחול אל הקודש ח"ו, אלא מקודש לקודש הקדשים, וממדרגה למדרגה עד אין סוף.

כִּי יֵשׁ דָּרֵי מַעְלָה וְיֵשׁ דָּרֵי מַטָּה, דְּהַיְנוּ עוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, בְּחִינַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְצָרִיךְ הַצַּדִּיק לְהַרְאוֹת לְדָרֵי מַעְלָה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ … הַיְנוּ שֶׁלְּהַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה, בְּנֵי עֲלִיָּה, בְּחִינַת דָּרֵי מַעְלָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כֹּחַ לְהַצַּדִּיק לְהַרְאוֹת לָהֶם וּלְגַלּוֹת לָהֶם, שֶׁעֲדַיִן אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת 'מֶה חָמִית מַה פִּשְׁפַּשְׁתְּ' וְכוּ'. וְזֶה הַלִּמּוּד וְהַהַשָּׂגָה הוּא צָרִיךְ לְהָאִיר וּלְהַכְנִיס בְּהַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת דָּרֵי מַעְלָה. (ליקוטי מוהר"ן תניינא,  ז)

לאותם 'דרי מעלה', "צדיקים גדולים מאד" העוסקים בתפילות וייחודים, בא רבינו ומראה להם דרך חדשה לגמרי בעבודת התפילה והייחודים, שלא הייתה מוכרת להם כלל, ומעלה אותם לגבהים חדשים ובלתי ידועים.

(גַּם זֶה אָמַר קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׁרָאֵל:[טז]) אוֹתִי צְרִיכִים כָּל הָעוֹלָם. לֹא מִבָּעֲיָא אַתֶּם וּכְמוֹתְכֶם, אַתֶּם יוֹדְעִים בְּעַצְמְכֶם. אֶלָּא אַפִלּוּ אוֹתָן הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין כְּבָר לְהִתְפַּלֵּל, אֲנִי יָכוֹל לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל מַהוּ תְּפִלָּה, וּלְהַרְאוֹת לָהֶם דֶּרֶךְ בִּתְפִלָּה. וְגַם אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְאֹד שֶׁהוֹלְכִים כְּבָר רַק בְּיִחוּדִים, אֲנִי יָכוֹל לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל הַדֶּרֶךְ בְּיִחוּדִים וּלְהַרְאוֹת לָהֶם דֶּרֶךְ בְּיִחוּדִים. וְכִמְדֻמֶּה שֶׁחִשֵּׁב עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים. (חיי מוהר"ן, קמח)

כך שרבינו הקדוש משפיל את הגבוהים ומגביה את השפלים, בבחינת:

"זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" – שֶׁהַגְּבוֹהִים הוּא צָרִיךְ לְהַשְׁפִּיל, לְהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהַקְּטַנִּים, בְּחִינַת שׁוֹכְנֵי עָפָר, צָרִיךְ לְהָרִים, לְעוֹרְרָם וְלַהֲקִיצָם שֶׁלֹּא יִתְיָאֲשׁוּ, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ליקוטי מוהר"ן תניינא,  ז)

ואכן, דבר זה מעורר שנאה ומחלוקת. כפי שכבר אמר האדמו"ר מראדזין:

פַּעַם, כְּשֶׁהִבִּיט רַבִּי גֵּרְשׁוֹן הֶענִיךְ מֵרַאדְזִין בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, נַעֲנָה וְאָמַר: "רַבִּי נַחְמָן, מַה הַחִדּוּשׁ שֶׁחוֹלְקִים עֲלֵיכֶם?! מֵאַחַר שֶׁאַתֶּם מַשְׁפִּילִים אֶת הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה וּמַרְאִים לָהֶם שֶׁעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ, וּלְהֵפֶךְ לַקְּטַנִּים בְּמַעֲלָה אַתֶּם מַרְאִים שֶׁהֵם קְרוֹבִים וּסְמוּכִים לַה' יִתְבָּרַךְ". (שיש"ק ג, תרכט)[יז]

* * *

רבינו נותן להבין לאחיו הצדיקים, שכל החפצים להתקרב לה' – גדולים וקטנים, קרובים ורחוקים – אמורים להתבטל אליו, והוא המנהיג היחידי.

פַּעַם אַחַת אָמַר: הָיִיתִי סָבוּר שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלִּי אוֹמֵר לִי שֶׁאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהַנְהִיג אֶת בְּנֵי הַנְּעוּרִים כָּמוֹנִי, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר שֶׁאֲנִי מַנְהִיג הַדּוֹר יְחִידִי בָּעוֹלָם (אַז אִיךְ בִּין אֵיין מַנְהִיג) וְאֵין מַנְהִיג כָּמוֹנִי! (חיי מוהר"ן, רנח)

כשהוא אף מגלה את אוזנם, שכבר עכשיו מקבלים כולם את הארתם הרוחנית ממנו, מבלי שידעו על כך. כפי שאמר רבינו:

הֵיכָן שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, הוּא נִלְקַח מִמֶּנִּי [ווּאוּ אַ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה נֶעמְט זִיךְ דָּאס פוּן מִיר"]. (שיש"ק ב, מט)

וכבר עכשיו הוא מושל על כל הדור כולו. כי:

יֵשׁ אֶחָד שֶׁבְּאִתְגַּלְיָא אֵין לוֹ שׁוּם מֶמְשָׁלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן בְּאִתְכַּסְיָא וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל, הוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הַדּוֹר, וַאֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר. כִּי כָּל נִשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם כֻּלָּם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַלְכוּתוֹ, וְכֻלָּם נִכְנָעִים וּכְפוּפִים אֵלָיו. רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל. (ליקוטי מוהר"ן, נו)

אַחַר כָּךְ אָמַר בְּפֵרוּשׁ עַל עַצְמוֹ: לָכֶם נִדְמֶה שֶׁאֵין לִי מֶמְשָׁלָה כִּי אִם עֲלֵיכֶם, בֶּאֱמֶת אֲנִי מוֹשֵׁל אֲפִלּוּ עַל כָּל צַדִּיקֵי הַדּוֹר, רַק שֶׁהוּא בְּאִתְכַּסְיָא! (חיי מוהר"ן, כד)

וכבר עכשיו "הוא המשביר לכל עם הארץ", וכל השפע נמשך על ידו ועל ידי תורתו.

וְהַתּוֹרָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה הַרְבֵּה מְאֹד בָּעוֹלָם, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁלִּי נִמְשָׁכִין כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם! וְדִבֵּר עִם אֶחָד: מָה הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלְּךָ? עִם חִטִּים אַתָּה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן? גַּם זֶה נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁלִּי. (חיי מוהר"ן, שנד)

* * *

אך באוזני האחים הצדיקים, הוא נשמע לפעמים כ"בעל חלומות", והדבר גורם לקנאה ושנאה, ואף רדיפה איומה.

כִּי דּוֹר הוֹלֵךְ הוּא דּוֹר שֶׁבָּא כַּיָּדוּעַ – בְּשָׁמְעָם נוֹרָאוֹת רוֹמְמוּתוֹ מֵהַמַרְאוֹת וְהַחֶזְיֹנוֹת שֶׁהִפְלִיא לְסַפֵּר, מִלְאוּ אֶת פִּיהֶם בִּשְׂחוֹק וַיֹּאמְרוּ "הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת" וְכוּ', עַד שֶׁנִּמְנוּ וְגָמְרוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל כָּאֵלּוּ לְהַשְׁלִיכוֹ וּלְהוֹרִיד אֶת שְׁמוֹ וְנַפְשׁוֹ בְּהוֹרָדוֹת מֻפְלָגִים כָּאֵלֶּה. (חכמה ותבונה, סימן א[יח])

יהודי מן השורה, ואף צדיק או מנהיג בישראל, שמתוודע לשיחות ה'חריפות' בענין גדולתו הנשגבה של רבינו, ועל כך שכל הצדיקים אמורים לקבל ממנו – עלולה לעלות בלבו תחושה של "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו"…

כִּי אוֹמְרִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק הָאֱמֶת מְגַלֶּה תּוֹרָתוֹ וְחִדּוּשָׁיו וְהַשָּגוֹתָיו לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל, כַּוָּנָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם בִּשְׁבִיל הִתְנַשְּאוּת לִמְלֹךְ וְלִמְשֹׁל בָּהֶם, וְחוֹלְקִין עָלָיו וְרוֹדְפִין אוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת, כְּמוֹ אֲחֵי יוֹסֵף שֶׁרָצוּ לְהָרְגוֹ וּלְהַשְׁלִיכוֹ לַבּוֹר. (ליקוטי הלכות, מקח וממכר ג, יג. הובא לעיל)

כך שנוצר מצב ש:

הַנַּחַ"ל הַנּוֹבֵעַ וּמוֹסִיף לִשְׁפֹּךְ מֵימֵי הַדַּעַת וְהַחָכְמָה מִיּוֹם לְיוֹם (הַנִּמְשָׁכִים וְיוֹצְאִים מִמְּקוֹר הַחָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה) – בְּרֹב רוֹמְמוּתוֹ נֶעְלָם וְנִסְתָּר הוּא גַּם מִדַּעַת אֶחָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַצַּדִּיקִים בְּהַסְתָּרָה וְהַעְלָמָה, עַד שֶׁבְּתַכְלִית הַהֵפֶךְ אָמְרוּ 'אִישׁ אֶל אָחִיו לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ' (אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ). (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, יא)

וכפי שהתקיים לדוגמא בימיו של מוהרנ"ת, אשר מלבד כל הרדיפות הנוראיות,

רָצוּ וְהִשְׁתַּדְּלוּ לְהָרְגוֹ וְלַהֲמִיתוֹ, אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר הִכִּיר אֲמִתָּתוֹ, כַּנּוֹדָע וּמְפֻרְסָם מֵהָאִגְּרוֹת שֶׁנִּשְׁלַח מֵהַצּוֹרֵר לְהַשְׁמִידָם וּלְהָרְגָם וּלְאַבְּדָם. (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט).

גם אם יש בין האחים הצדיקים, כאלה שמרחמים עליו ואינם חושבים להרגו לגמרי – קשה להם לפעמים להשלים עם הנהירה שבין חסידיהם לברסלב.

וַאֲפִלּוּ הָאוֹחֲזִין עִמּוֹ קְצָת וּמְרַחֲמִין עָלָיו, אוֹמְרִים לְמָכְרוֹ בְּעֶשְֹרִים כָּסֶף, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹכְרִין אֶת הַצַּדִּיק וּמַעֲלִימִין אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, בִּשְׁבִיל הַכֶּסֶף, בִּשְׁבִיל תַּאֲוַת מָמוֹן[יט]. (ליקוטי הלכות, שם)

* * *

ובכן:

האחים תמהו, קינאו ושנאו, רדפו ומכרו (וכפי שכבר הדגשנו: כאשר מדובר בצדיקי אמת, הרי שהדברים מתפרשים באופן נעלה ונשגב גבוה מעל גבוה, ואכמ"ל). אך אביו שמר את הדבר, ורוח הקודש מכרזת ואומרת: עוד יגיע היום…

אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה: וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: שְׁמֹר אֶת הַדְּבָרִים, שֶׁעֲתִידִין הַדְּבָרִים לִגַּע! רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, כָּךְ אָבִינוּ יַעֲקֹב סָבַר וְרָאָה דְּבָרִים מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין. (מדרש רבה, בראשית פד, יב)

ואכן, בעולם מתעורר 'חיפוש' עצום; מבלי שיידעו מה הם מחפשים, הם מחפשים אחר הצדיק האמת שיוכל להרוות את צמאונם, להחיותם ולהעלותם. ורבים מה"מחפשים" מגלים אט אט את הצדיק האמת…

וכפי שכבר תמה רבינו ואמר:

כְּבָר תָּמַהְתִּי עַל הָעוֹלָם, שֶׁהֵיכָן שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה טוֹב אֲמִתִּי רָאוּי שֶׁיִּתְקָרֵב אֵלֵינוּ! (וִוי סֶע גִיפִינְט זִיךְ עֶפִּיס רֶעכְטְס אִיז מְחֻיָּב צוּ מִיר מְקוּרָב צוּ וֶוערְן). (חיי מוהר"ן, רפו)

גם הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א הכיר בכך, וכמסופר:

פַּעַם אֶחָד נָסַע הָרַב מִבַּארְדִּיטְשׁוֹב בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע אֶת הָר' יִצְחָק חֲתַן הַמַּגִּיד מִטִירָאוִויצֶא וְנִתְבַּהֵל מְאֹד מִצּוּרָתוֹ. וְשָׁאַל לְמִי הוּא מְקֹרָב, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהוּא מְקֹרָב לְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל. עָנָה וְאָמַר: אָה ווּא, אִיךְ פָאר דָּאךְ אַרוּם, זֶעה אִיךְ אַז וִוי עֶפֶּעס רֶעכְטְס הָאט עֶר פַארְכַאפְּט [= אֲנִי הֲרֵי נוֹסֵעַ בַּדְּרָכִים וּמִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם, וּבְכֵן רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵיכָן שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה טוֹב – הוּא כְּבָר חָטַף זֹאת]. (אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל, כח)

אך לעת עתה, הדבר בהעלמה והסתרה, עד כדי כך שגם אלו שיודעים את הסוד יראים לגלותו קבל עם ועדה.

וכפי שמסופר על הרה"ק מבארדיטשוב עצמו:

פַּעַם אַחַת הָיָה הָרַב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מִבַּרְדִּיטְשׁוֹב בְּטִירָהאוִויצֶע, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה מֵסֵב עַל הַסְּעֻדָּה עִם קְהַל עָם וְעֵדָה גְּדוֹלָה, הִפְלִיג מְאֹד בְּמַעֲלַת קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה … וְאַחַר כָּךְ בְּנָסְעוֹ מִשָּׁם, וְיָשַׁב עִמּוֹ בַּעֲגָלָה שֶׁלּוֹ הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל יִצְחָק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מִטְּשֶׁעהרִין, וְאָז אָמַר לוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל: תַּאֲמִין לִי, אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אָז הָיִיתִי צוֹעֵק בְּקוֹל גָּדוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר וְצַדִּיק וְעוֹבֵד הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, יִהְיֶה זָהִיר וְזָרִיז לְהִתְקָרֵב לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב. אַךְ יָדַעְתִּי נֶאֱמָנָה, כִּי לֹא דַּי לִי שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אַף גַּם יִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי זֶה מַחֲלֹקֶת גָּדוֹל גַּם עָלַי! וְאוּלַי יֵשׁ אֶחָד שֶׁמְּהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה עַל יָדִי, וְאַפְסִיד גַּם אֶת זֹאת. עַל כֵּן אֲנִי מֻכְרָח לִשְׁתֹּק בְּעִנְיָן זֶה. (חיי מוהר"ן, שלג)

גם רבינו עצמו שומר על הסתרה, ואינו מתגלה בצורה שתביא את כל אחיו להשתחוות לו אפיים ארצה. וכמסופר:

אָמַר רַבֵּנוּ: אִם הָיִיתִי רוֹצֶה לְהִתְגַּלּוֹת, הֲרֵי שֶׁגְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה צָרִיךְ לְשַׁמְּשֵׁנִי וּלְהוֹשִׁיט לִי אֶת גַּחַל הָאֵשׁ לְהַדְלִיק לִי אֶת הַמִּקְטֶרֶת – וְזֶה הֲרֵי לֹא יָכוֹל לִקְרוֹת. "אִיךְ זָאל זַאךְ וֶועלִין אַרוֹיס וַוייזְן, וָואלְט דָּאךְ דֶער גְּדוֹל הַדּוֹר גִּידַארְפְט צִי טְרָאגְן אַ קוֹיל פַייעֶר צוּ מַיין לִילְקֶע צִיבֶּיךְ, אוּן דָּאס קֶען נִישְׁט זַיין". (שיש"ק ה, נב)

* * *

אך התיקון של "ויגש אליו יהודה" כבר התחיל:

כבר היה מוהרנ"ת בעולם – התלמיד הגדול שהכיר באמיתתו של רבינו, והתבטל אליו כליל, בביטול גמור ומוחלט שאין לו אח ורע. אשר

מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁיְּשָׁרֵת אֶת רַבּוֹ בְּאֹפֶן כָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ מִמּוֹרֵנוּ הָרַב נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. כִּי מַמָּשׁ נִתְקַיֵּם בּוֹ "לֹא מָשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", אָהֳלוֹ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁל רַבֵּנוּ אוֹר הָאוֹרוֹת בַּעַל לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. כִּי מַמָּשׁ הָיָה דָּבוּק וּמְקֻשָּׁר אֵלָיו בְּהִתְקַשְּׁרוּת וּדְבֵקוּת אֲמִתִּי בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, וּבְבִטּוּל הַרְגָּשׁוֹת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי, בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו בְּמַעֲשֶֹה וּבְדִבּוּר וּבְמַחֲשָׁבָה, בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ בְּשָׁכְבּוֹ וּבְקוּמוֹ. (עלים לתרופה, הקדמה)

לאחר שהתאבק בעפר רגלי רבים ועצומים משאר אחיו הצדיקים, זכה להכיר באמיתתו ועליונותו של רבינו הקדוש, "ומסר נפשו וגופו בשביל האמת". כשלאחר מכן אף פרסו "אחי יוסף" בשלומו של "אחיהם הגדול", באמצעותו.

וכפי שהוא מספר במכתבו להרב מסאווראן:

וְזֶה יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁאֲנִי הֶעָנִי וְהָאֶבְיוֹן כְּבָר הִשְׁלַכְתִּי נַפְשִׁי מִנֶּגֶד, וּמָסַרְתִּי נַפְשִׁי וְגוּפִי וּמָמוֹנִי בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת. וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת יוֹדֵעַ כִּי דִּבַּרְתִּי עִם גְּדוֹלֵי קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל צַדִּיקֵי יְסוֹדֵי עוֹלָם זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ, עִם כֻּלָּם דִּבַּרְתִּי הַרְבֵּה גַּם אַחַר שֶׁזָּכִיתִי לְהִתְקָרֵב לַאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֻּבְהָק הָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹהֲרַ"ן זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְכֻלָּם קֵרְבוּ אוֹתִי בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבְחִבָּה יְתֵרָה. וּבִפְרָט הָרַב הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא מִבַּרְדִּיטְשׁוֹב, וְאַחֲרָיו הָרַב הַקָּדוֹשׁ מֵחַמֶעלְנִיק, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב שָׁלוֹם מִפָּארִיבִּישְׁטְשׁ זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה, וּשְׁאָרֵי גְּדוֹלֵי עוֹלָם – אֵצֶל כֻּלָּם הָיִיתִי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם קֹדֶם שֶׁנִּתְקָרַבְתִּי אֶל אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַמֻּבְהָק זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְאַחַר כָּךְ, וְאַהֲבָתָם גָּבְרָה עָלַי אַחַר כָּךְ בְּיוֹתֵר, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁנִּשְׁתַּנֵּיתִי לְטוֹבָה יוֹתֵר, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֵי הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה בְּיוֹתֵר בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֻלָּם פָּרְסוּ בִּשְׁלוֹמוֹ זַ"ל עַל יָדִי.(עלים לתרופה, מכתב קסד)

אך אש המחלוקת הוצתה, ואת הנעשה אין להשיב "עד שיבוא מורה צדק ויגלה האמת".

וְהִנְנִי הַיּוֹם הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּכְבָר עָבַר עָלַי מַה שֶּׁעָבַר, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי עוֹסֵק בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים זֶה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, וּכְבָר זָכִיתִי לְהַדְפִּיסָם כַּמָּה פְּעָמִים עִם הַסְכָּמוֹת מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מְחַבְּרִים מְפֻרְסָמִים גְּאוֹנֵי עוֹלָם. וְנִתְפַּשְּׁטוּ בְּכָל יִשְׂרָאֵל, בִּפְרָט בִּמְדִינוֹת לִיטָא וְרַיְיסְן וּפוֹלִין גָּדוֹל וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם דְּבָרִים נִפְלָאִים וַאֲמִתִּיִּים וּפוֹתְחִים שַׁעַר לְכָל דּוֹפְקֵי בִּתְשׁוּבָה וּמַדְרִיכִים אֶת הָאָדָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. לְבַד בִּמְדִינָתֵנוּ רַבּוּ הַמַּחֲלֹקֶת, מֵחֲמַת דִּבְרֵי הֶבֶל שֶׁיָּצָא מִפִּי הַחוֹלֵק הַגָּדוֹל עָלָיו זַ"ל אֲשֶׁר לְבָבֵנוּ חָלַק מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי וְאֵינִי רוֹצֶה לְדַבֵּר מִמֶּנּוּ. וְגַם אֲדוֹנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה כְּדַאי לַחֲלֹק עָלָיו זַ"ל. וְרַק הוּא הִרְבָּה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם יִרְצֶה אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים לְתַקֵּן הַמַּחֲלֹקֶת, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ לְתַקֵּן, כִּי יָדַעְנוּ שֶׁקִּלְקֵל לְדוֹרוֹת עַד שֶׁיָּבוֹא מוֹרֵה צֶדֶק וִיגַלֶּה הָאֱמֶת. (שם)

ואכן, בכוחו של מוהרנ"ת אשר ביטל את עצמו בתכלית הביטול, "ויגש יהודה ליוסף" כשהוא מגיש את כל כולו מבלי להשאיר לעצמו שום פיסת עצמיות  – "בזה לבד לא אבדה תקות כל בני ישראל שיזכו גם הם להכיר ולהשיג אור פני שכלו ונשמתו השורה על אנפי תורתו הקדושה" של רבינו הקדוש, עדי יזכו לראות בגילויו הסופי והגדול, בביאת משיח צדקנו.

וכדבריו הנוראים של רבי אברהם ב"ר נחמן:

כְּכָל גְּאֻלַּת מִצְרַיִם שֶׁהָיְתָה מִתִּקּוּן הַיִּחוּד [וְהַכְּלָלִיּוּת וְהַהִתְקַשְּׁרוּת] שֶׁל מֹשֶׁה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף שֶׁהָיָה תָּלוּי וְעוֹמֵד בְּהַתְחָלַת הַתִּקּוּן שֶׁהָיָה מֵעֵין זֶה בִּימֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁגַּם אָז נִתְקָרֵב "וַיִּגַּשׁ יְהוּדָה לְיוֹסֵף" [בְּסוֹד הַיִּחוּד וְהַכְּלָלִיּוּת הַנַּ"ל זֶה מִזֶּה כַּמּוּבָן מִדִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים] עַד שֶׁנִּגְלָה וְנִתְגַּלָּה לָהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְהַשִּׂיגוֹ מֵעֹצֶם הִתְנַכְּרוּתוֹ וְהַעַלָמָתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁהִתְנַהֵג עִמָּהֶם בִּתְחִלָּה. כֵּן גַּם עַכְשָׁו, תָּלוּי וְעוֹמֵד יִחוּד הַתְּרֵין מְשִׁיחִין [בְּרֹב נִפְלָאוֹת כִּימֵי צֵאתֵנוּ וּגְאֻלָתֵנוּ מִמִּצְרַיִם הַנַּ"ל] בְּיִחוּד וְהַשָּׂגַת פְּנֵי הַלְּבָנָה שֶׁבַּתַּלְמִיד [מוֹהֲרַנַ"ת] שֶׁנִּכְלַל וְנִתְיַחֵד בּוֹ [בְּרַבֵּנוּ] גַּם בִּימֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים, כִּי בָּזֶה לְבַד לֹא אָבְדָה תִּקְוַת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּזְכּוּ גַּם הֵם לְהַכִּיר וּלְהַשִּׂיג אוֹר פְּנֵי שִׂכְלוֹ וְנִשְׁמָתוֹ הַשּׁוֹרָה עַל אַנְפֵּי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה! עַד שֶׁיִּהְיֶה נֶהְפַּךְ לָהֶם גַּם עַתָּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים כַּנַּ"ל, לְכַלְכֵּל וּלְהַסְפִּיק לָהֶם מְזוֹן וְחַיּוּת נַפְשָׁם וְגוּפָם לְעוֹלְמֵי עַד. עַל כִּי גַּם כָּל רְעָבָם וְחֶסְרוֹנָם שֶׁנֶחְסָרִים מִזֶּה בָּעֵת הַזֹּאת, אֵין זֹאת רַק מִפְּגַם הַיִּחוּד וְהַהַגָּשָׁה הַנַּ"ל שֶׁהִרְבִּינוּ עַד הֵנָּה לִפְגֹּם בָּזֶה, כַּאֲשֶׁר רָמַזְתִּי מִזֶּה בְּסֵפֶר בֵּאוּר הַלִקוּטִים עַל פִּי מְסִלַּת הַקְּשָׁרִים שֶׁבְּהַתּוֹרָה וַיַּסֵּב וְכוּ' לִקּוּטֵי א' סִימָן ס"ב, עַיֵּן שָׁם.

אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ [בְּגִלְגּוּל זֶה וּבְגִלְגּוּלִים הַקּוֹדְמִים כִּי דּוֹר הוֹלֵךְ הוּא דּוֹר שֶׁבָּא כַּיָּדוּעַ] בְּשָׁמְעָם נוֹרָאוֹת רוֹמְמוּתוֹ מֵהַמַרְאוֹת וְהַחֶזְיֹנוֹת שֶׁהִפְלִיא לְסַפֵּר [וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְכוּ'] וּמִלְאוּ אֶת פִּיהֶם בִּשְׂחוֹק וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת וְכוּ' עַד שֶׁנִּמְנוּ וְגָמְרוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל כָּאֵלּוּ לְהַשְׁלִיכוֹ וּלְהוֹרִיד אֶת שְׁמוֹ וְנַפְשׁוֹ בְּהוֹרָדוֹת מֻפְלָגִים כָּאֵלֶּה. וְאַף עַל פִּי כֵן גָּמַר וְיִגְמֹר כִּי בְּעֹצֶם כֹּחוֹ וַעֲמִידָתוֹ בְּכָל הַנִּסְיוֹנוֹת יִזְכֶּה גַּם עַתָּה בַּכֶּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ לְהִתְעַלּוֹת וְלִהְיוֹת בְּרֹאשׁ כְּלָלִיּוּת הַזְּמַן וְהָאָדָם כְּעֵדוּת בִּיהוֹסֵף הַנַּ"ל עַד כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' אֶת צִיּוֹן וְהִתְגַּלּוּת תּוֹרָתוֹ דְּעַתִּיקָא סְתִימָאָה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל יוֹם וְיוֹם. (חכמה ותבונה, סימן א)

וגם אם לעת עתה, ישנה הסתרה עצומה, הרי שלא רחוק היום בו יופיע יוסף בהדרתו ויאמר "אני יוסף", ולא יוכלו אחיו לענות אותו כי יבהלו מפניו…

כִּי מְעַט מְעַט בְּקָרוֹב יִתְגַּלֶּה אוֹר הָאֱמֶת הַזֶּה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּתְחַזֵּק וְיִתְאַמֵּץ עַד עֵת יָבוֹא יְשׁוּעַת ה', וְאוֹי וֵויי אוֹי וֵויי לְהַמִּתְנַגְּדִים כִּי חֶרְפָּה וּבוּשָׁה וּכְלִמָּה גְּדוֹלָה תִּפּוֹל עַל פְּנֵיהֶם שֶׁיִּרְאוּ עַל מִי הָיוּ חוֹלְקִים. וְיָדוּעַ מַאֲמַר חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", וְדַי לַמֵּבִין. (שארית ישראל, מכתב קיג. מאת רבי מתתיהו הכהן הי"ד)

אך לאחר ש"יכרעו ויתביישו מאתו", יתברר כי "אלקים חשבה לטובה". וכלשון רבי אברהם ב"ר נחמן:

נִשְׁמַת הַמּוֹכִיחַ הָעֶלְיוֹן בְּעַצְמוֹ, עָלָיו מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר מִדַּת הַדִּין מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, עַל יְדֵי כָּל אֶחָיו הַגְּדוֹלִים הָאֲמִתִּים, לְהוֹרִידוֹ וּלְהַכְ'שִׁ'יל'וֹ' וּלְהַשְׁ'לִ'יכ'וֹ' הַרְבֵּה בְּהַמַּ'כְ'שֵׁ'לָ'ה' וְהַמַּ'שְׁ'לֵ'כָ'ה' שֶׁל הַבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת הַמוּבָא בִּפְנִים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה, כִּי מִשָּׁם דַּיְקָא נוֹסָף בְּכָל פַּעַם לְהִתְעַלּוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא לָאֵין סוֹף, עַד שֶׁכֻּלָּם יִכְרְעוּ וְיִתְבַּיְּשׁוּ אַחַר כָּךְ מֵאִתּוֹ. כִּי עַל יָדוֹ דַּיְקָא יִזְכּוּ לֶעָתִיד גַּם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים לְהַתּוֹסְפוֹת וְהַהִתְעַלּוּת לָנֶצַח, מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא בָּאֵין סוֹף, עַד שֶׁלֹּא יֵבֹשׁוּ. (ביאור הליקוטים, תורה כב, מפתח כז)

* * *

בביאת המשיח, יתגלה רבינו בהדרתו.

כִּי יָבוֹא שִׁילֹה, אָז יֵדְעוּ וְיִרְאוּ עֹצֶם גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זַ"ל, כִּי אָז יְסַפְּרוּ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה בְּעֵת שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. (חיי מוהר"ן, תריד)

ואז יראו כולם בהתגשמות החלום "השמש והירח והכוכבים משתחווים לי"…

אָמַר שֶׁלְּעָתִיד יִהְיֶה כָּל הָעוֹלָם אַנְשֵׁי בְּרֶסְלֶב. וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז אָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "לְעָתִיד לָבוֹא וֶועט דִיא גַאנְצֶע וֶועלְט זַיין בְּרֶסְלֶבֶיר חֲסִידִים". דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עַל פָּסוּק: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר", "אַל תִּקְרֵי בָּשָׂר אֶלָּא בֹּסֶר", שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד בּוֹסֵר בְּחֵלֶק שֶׁל חֲבֵרוֹ. "לֵב בֹּסֵר" אוֹתִיּוֹת "בְּרֶסְלֶב". (חיי מוהר"ן, שלט. בנשמט)

כשכמובן, הכוונה אינה על ה"חצר" או ה"מפלגה" שתגדל ותתפרסם, אלא על הכרת כל בני ישראל בצדקת אמיתת דרכו הקדושה, והתבטלותם המוחלטת של כל הצדיקים והחסידים אל מול אורו הגדול.

אז באותו זמן, תתגלה גם תורתו במלוא עוזה ותפארתה. ומשיח ישלים לגלות את אשר לא זכינו לקבל ולהבין ממנו.

שכן, בעת ביאת המשיח יתגלה ה"ספר הנשרף" וה"ספר הגנוז" [ראה אודותם בספר חיי מוהר"ן קסט-קעז] אשר לא זכינו לאורם. ומשיח יאמר עליהם פירוש…

עוֹד הָיָה לוֹ סֵפֶר אֶחָד שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲפִלּוּ מֵהַ'סֵּפֶר הַנִּשְׂרָף' וְהוּא 'סֵפֶר הַגָּנוּז', וְאָמַר שֶׁאֲפִלּוּ גּוּפוֹ סִלֵּק כְּשֶׁכְּתָבוֹ, וְאוֹתוֹ הַסֵּפֶר לֹא שְׁזָפַתּוּ עָיִן. וְאָמַר שֶׁהוּא בְּחִינַת רָזִין דְּרָזִין (כְּלוֹמַר אֶצְלוֹ, נֶגֶד שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהוּא מְגַלֶּה). וְאָמַר שֶׁמָּשִׁיחַ יַגִּיד עַל זֶה פֵּרוּשׁ … כִּי מַעֲלַת גְּדֻלַּת 'סֵפֶר הַגָּנוּז' לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל, וּמָשִׁיחַ יַגִּיד עַל זֶה פֵּרוּשׁ! (חיי מוהר"ן, קעא)

וכן נזכה אז לשמוע דברים אשר לא זכינו שיסיים רבינו לגלותם בחיים חיותו. וכדוגמת המעשה מהשבעה בעטלערס, אשר לא סיימה רבינו לספר.

וְאָמַר שֶׁלֹּא יְסַפְּרָהּ עוֹד. וְהוּא הֶפְסֵד גָּדוֹל, כִּי לֹא נִזְכֶּה לְשׁוֹמְעָהּ עוֹד עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס, בסופו)

וכן יתגלה אז עומק תורותיו ושיחותיו של רבינו הקדוש, אשר אין לנו אפשרות לרדת לעומקם בזה העולם.

אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה לְבִיאַת הַגּוֹאֵל, אָז יַשִּׂיגוּ שִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. (חיי מוהר"ן, צ)

ומתורתו ישקה משיח לרבים, כפי שהתבטא רבי אברהם ב"ר נחמן ואמר:

כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ וְיֹאמַר תּוֹרָה, יַזְכִּיר בִּדְבָרָיו תּוֹרוֹת מִלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, וְיֹאמַר: "כִּדְאִיתָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן"… (שיש"ק ג, תצג)

ואז יתגלה לנו "עוצם הנוראות" שיש בתורותיו ומעשיותיו של רבינו הקדוש, פשט רמז דרוש וסוד!

וּבָזֹאת אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, "לְעוֹשֶׂה לָנוּ אוֹרִים גְּדוֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם" – הוּא אַדְמוֹ"ר מוֹהֲרַ"ן זַצַ"ל, הַנִּמְשָׁל בִּגְבוּרַת מְאוֹרוֹ וּזְרִיחָתוֹ לְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁעִקָּר יִהְיֶה בַּיּוֹם, שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה גַּם סִפְרוֹ הַגָּנוּז וְסִפְרוֹ הַנִּשְׂרַף, וְגַם עֹצֶם הַנּוֹרָאוֹת שֶׁבְּפַרְדֵּס תּוֹרוֹתָיו וּמַעֲשִׂיּוֹתָיו שֶׁל עַכְשָׁו. (כוכבי אור, הקדמה)

וְהַמָּשִׁיחַ בְּדַעְתּוֹ יִלְחֹם, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. (שיר ידידות לרבי יצחק ברייטר הי"ד)

"לכן אחלק לו ברבים":

להשלמת הסוגיא, נציין נקודה נוספת, עמוקה ורחבה, בקיצור נמרץ:

לא רק כאן בעולם הזה נצרכים כל הצדיקים לנשמת "משה משיח", אלא גם בעולם הבא ולעתיד לבוא!

וכדלהלן:

לאחר שישעיהו הנביא מתאר את סִבְלָהּ הנוראי של נשמת 'משה משיח', הוא מסיים בשכר המובטח לו:

לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ. (ישעיה נג, יב)

השל"ה מעתיק את דברי האר"י (ליקוטי תורה, פרשת ואתחנן) שמבאר זאת כך:

'לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים' – רָצָה לוֹמַר, שֶׁיִּקַּח שָֹכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לְכָל הַדּוֹרוֹת. וּבְוַדַּאי שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְֹרָאֵל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל מֹשֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ. 'וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק' – פֵּרוּשׁ, הוּא יְקַבֵּל חֶלְקוֹ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וּשְׁאָר הַצַּדִּיקִים יְקַבְּלוּ עַל יָדוֹ! 'תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ' בְּכָל דּוֹר. (השל"ה הקדוש, פרשת ואתחנן, תורה אור, יב)

הרי לנו ש"משה משיח" הוא זה שיחלק את השכר לעולם הבא לכל הצדיקים, וכולם יקבלו את שכרם דרכו. שכן, הוא הצינור והשער לה' אשר "ממנו יונקים צדיקים ויבואו בו לקבל שפע ממנו" גם בעולם הבא, כדבריו המבהילים של ה"מגלה עמוקות" על אודות נשמת משה:

שֶׁהוּא נוֹטֵל מִתְחִלָּה שְׂכַר כֻּלָם, וְאַחַר כָּךְ מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּנֶגֶד כֻּלָם, וְהוּא נַעֲשֶׂה צִנּוֹר לְחַלֵּק אַחַר כָּךְ. וּמְבֹאָר בַּכָּתוּב בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', שֶׁאָמַר בְּלָשׁוֹן יָחִיד עַל אוֹתוֹ יָחִיד שֶׁהוּא בָּא בִּתְחִלָּה, וְהוּא מְקַבֵּל שְׂכָרוֹ וּמְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד הַבָּאִים אַחֲרָיו, וְלָכֵן אָמַר 'בֵּרַכְנוּכֶם' בְּלָשׁוֹן רַבִּים, שֶׁכֻּלָּם מְקַבְּלִים בְּרָכָה מִמֶּנּוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר פִּתְחוּ לִי 'שַׁעֲרֵי' צֶדֶק בְּלָשׁוֹן רַבִּים, וְאַחַר כָּךְ אָמַר זֶה 'הַשַּׁעַר' לָשׁוֹן יָחִיד, שֶׁמִּן צַדִּיק אֶחָד שֶּׁנַּעֲשָׂה צִנּוֹר וְשַׁעַר לַה', מִמֶּנּוּ יוֹנְקִים צַדִּיקִים וְיָבוֹאוּ בּוֹ לְקַבֵּל שֶׁפַע מִמֶּנּוּ, וְהוּא נַעֲשָׂה צִנּוֹר עֲלֵיהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ' בְּלָשׁוֹן יָחִיד, שֶׁהוּא צַדִּיק גָּמוּר שֶּׁנַּעֲשָׂה עֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, וְהוּא נָטַל שְׂכַר כֻּלָם, וְאַחַר כָּךְ מְחַלֵּק הוּא לַאֲחֵרִים. וְזֶה שֶׁאָמַר 'לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים', שֶׁמִּן צַדִּיק אֶחָד לוֹקְטִים אַחַר כָּךְ אֲחֵרִים. (מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רלט)

מעתה לא נתפלא לשמוע את שיחתו של רבינו הקדוש, שאמר:

אֲנִי אָשִׁיר שִׁיר לֶעָתִיד שֶׁזֶּה יִהְיֶה הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים! [אָמַר הַמַּעְתִּיק: עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בְּהַתּוֹרָה "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (חלק א' סימן ס"ד), וּבְלִקּוּטֵי תִנְינָא בְּהַתּוֹרָה "תִּקְעוּ תּוֹכָחָה" (סימן ח')]: (חיי מוהר"ן, רסו. בנשמט)

שכן:

אִם תּוֹסִיף לְעַיֵּן שָׁם בַּשְּׁלָ"ה אֲשֶׁר יְסוֹבֵב עָלָיו גַּם הַכָּתוּב שֶׁבְּסוֹף הַפָּרָשָׁה הַנַּ"ל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים, רָצָה לוֹמַר שֶׁיִּקַּח שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק, פֵּרוּשׁ הוּא יְקַבֵּל חֶלְקוֹ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ. וּשְׁאָר הַצַּדִּיקִים יְקַבְּלוּ עַל יָדָיו". וְתִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁיֵּשׁ לְבָאֵר שֶׁזֶּה זֶה מַאֲמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִגּוּן לָשִׁיר, אֲשֶׁר יִהְיֶה הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים וַחֲסִידִים (וְשֶׁזֶּה עִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל: 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָשִׁיר'). כִּי כְּבָר נוֹדָע וּמוּבָן שֶׁכָּל שָׂכָר הַמְקֻוֶּה לְהַצַּדִּיקִים הוּא בְּאֶמְצָעוּת הַנִּגּוּן שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד. (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, לח)

ובעת התיקון השלם, כאשר יתגלה האור הגנוז:

הוּא יְשָׁרְתֵנִי, לְהַשְׁפִּיעַ הַשָּׂגוֹתָיו וְסִתְרֵי תּוֹרוֹתָיו, לְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים, לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. (ביאור הליקוטים, תורה כז)

וְכָל זֶה הוּא מֵחֲמַת שֶׁהִשִּׂיג בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת מִדַּת הַבִּינָה שֶׁהִיא הָעוֹלָם הַבָּא כַּיָּדוּעַ, וְכַמּוּבָן בְּסִפְרֵי אֱמֶת שֶׁכָּל עוֹלַם הַתִּקּוּן וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְעֹנֶג הַנְּשָׁמוֹת לָנֶצַח הוּא מִבִּינָה אִמָּא עִלָּאָה, בְּסוֹד הַכָּתוּב "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַ'חֲ'מֶ'נ'וּ'" – וְיֵשׁ בָּזֶה אוֹתִיּוֹת "נַ'חְ'מָ'ן'". כִּי הוּא הָאוֹר הַנֶּעְלָם אֲשֶׁר עָלָיו יְסוֹבְבוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהוּא אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", "כִּי טוֹב לִגְנֹז" כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל. (כוכבי אור, חכמה ובינה, לג)

וְזֶה אֲשֶׁר גַּם "אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים" עִם הָאוֹתִיּוֹת וְהַתֵּבוֹת, בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ בִּשְׁנֵי פָּנִים: "נַחְמָן" עִם הַכּוֹלֵל, "נַחְמָן בֶּן פֵיגָא" (443). (שם, לד)

הן על כך אנו משוררים:

חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּנִשְׁמָתְךָ עֲדַיִן לֹא הָיָה מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִים. נִשְׁמָתְךָ הִיא שׁוֹשַׁנָּה הַנְּתוּנָה בְּרֹאשׁ הַכִּסֵּא בַּמָּרוֹם[כ], וּבַעֲווֹן הַדּוֹרוֹת וּמִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת מֻנַּחַת לְמַטָּה בְּהֶסְתֵּר וּבְהֶעְלֵם. עוֹד יָבוֹא אֶחָד בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אֲשֶׁר יַגְבִּיהֲךָ וְיַחְזִירְךָ לִמְקוֹמְךָ לְמַעְלָה בִּשְׁמֵי מָרוֹם, וְאָז תְּנַגֵּן הַנִּגּוּן הַנִּפְלָא בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם נִימִין, אֲשֶׁר יִהְיֶה הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁל כָּל הַצַּדִּיקִים. עַל כֵּן אָמַרְתָּ שֶׁחִדּוּשׁ כְּמוֹתְךָ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָּעוֹלָם. (שיר ידידות, לרבי מנחם מנדל זצ"ל)

* * *

סוף דבר הכל נשמע:

רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות ישראל, ראש בני ישראל, וראש כל הצדיקים, וכל הצדיקים כלולים בו ומקבלים ממנו בזה ובבא.

מדוע תתנשאו על קהל ה'?

אחר כל הדברים האלה, הננו להדגיש:

ידענו גם ידענו, כי דברים אלו קשים לעיכול למי שאינו רגיל בהם. והמחשבה העולה בלב למקרא דברים אלו, היא טענתם עתיקת-היומין של עדת קרח: "מדוע תתנשאו על קהל ה'?!".

כשם שהאחים תמהו בפני יוסף "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו", כך גם היה בגילויו הראשון של נשמת משה; התנשאותו של משה לא מצאה חן בעיני רבים, וקרח ועמו 250 ראשי סנהדראות, נקהלו על משה ועל אהרן,

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?! (במדבר טז, ג)

הם היו מוכנים להודות בגדולתו של "משה", אבל לטעמם הוא 'הגזים' מעט…

רַב לָכֶם – הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי לְקַחְתֶּם לְעַצְמְכֶם גְּדֻלָּה. כֻּלָּם קְדוֹשִׁים – כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ – לֹא אַתֶּם לְבַדְּכֶם שְׁמַעְתֶּם בְּסִינַי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, כָּל הָעֵדָה שָׁמְעוּ. (רש"י, שם)

וכך הוא לדורות:

כִּי כָּל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַל צַדִּיקֵי אֱמֶת וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם, יֵשׁ בָּהֶם נִיצוֹצֵי קֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם, כַּמּוּבָא. (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ה, ה)

וגם בימינו הוא כך: כשמדברים על רבינו שהוא הנשמה הכללית והגדולה, ואליו יש להתבטל – לא סובלים זאת בני העולם. ובלבם תמיהה: "מדוע תתנשאו על קהל ה'? כל העדה כולם קדושים, ויש הרבה צדיקים וראשי סנהדראות וכיו"ב, ומדוע רק אתם?".

ואכן, מכך נובעת עיקר המחלוקת, מאז ועד היום. וכדברי רבי אברהם ב"ר נחמן:

אם תְּעַיֵּן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (בְּדַף קי"א) מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר" וְכוּ', וְעַל פָּסוּק "וְעָנְתָה שָׁמָּה" וְכוּ' – לֹא תִּתְפַּלֵּא עוֹד וּמוֹרָא לֹא יַעֲלֶה עוֹד עַל רֹאשְׁךָ בִּרְאוֹתְךָ שֶׁגַּם הַיּוֹם יֹאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגֹּם בַּאֲבָנִים אֶת הַשְּׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא אֲשֶׁר בִּגְדֻלָּתוֹ יַאֲמִינוּ, וּבִדְבָרָיו הַנּוֹרָאִים יִתְדַּבְּקוּ, וְאֶת קוֹלָם יִתְּנוּ לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל זִקְנֵי הָעֵדָה גַּם אִם נִשְׁלְחוּ עַל פִּי ה' (מֵרוֹמְמוּת דַּעְתּוֹ הַנֶּעְלָמָה גַּם הַיּוֹם לִתֵּן מָקוֹם לִטְעוֹת).

וְנִזְכֹּר נָא יְמוֹת עוֹלָם נָבִין שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר: נַבִּיט נָא וְנִרְאֶה בְּשִׁבְטֵי יָהּ אֲשֶׁר בִּזְכוּתָם אָנוּ חַיִּים, וְגַם הֵם שָׂנְאוּ בְּכָל מִינֵי שִׂנְאָה אֶת יוֹסֵף אֲחִיהֶם שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְנַעֲלֶה עַל כֻּלָּם (כִּי רַק הוּא נֶחְשָׁב בֵּין הַשִּׁבְעָה רוֹעִים, וְגַם קְרִיעַת יַם סוּף הָיָה בִּזְכוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס").

נַשְׁקִיפָה נָא וְנִרְאֶה בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בּוֹ: מְבֹאָר בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת נְשִׂיאֵי הָעֵדָה אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְגַם כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן הֵיטֵב בְּפָרָשַׁת קֹרַח מֵרֹאשָׁהּ עַד סוֹפָהּ) – כֻּלָּם כְּאֶחָד רָבוּ וַיִּלּוֹנוּ עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר פֶּה אֶל פֶּה יְדַבֵּר בּוֹ, וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט. וְאַחַר כָּל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לְעֵינֵיהֶם הַגּוּפָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים, אֵיכָכָה, אֵיכָכָה, גָּבְרָה עֲלֵיהֶם הֲסָתָה וְהַעְלָמָה כָּזֹאת עַד שֶׁאָמְרוּ עָלָיו מַה שֶּׁאָמְרוּ. (חכמה ובינה, לז. בהערה)

כך שגם על רבינו, בהכרח שיעבור אותו סיפור.

אֲבָל עַל כָּל זֹאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, וּלְעוֹלָם יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרֹב כֹּבֶד הַמִּלְחָמָה הֻכְרַח לְהִתְכַּסּוֹת וּלְהִסְתַּלֵּק מֵאִתָּנוּ, וְגַם אָרְכוּ יְמֵי הִסְתַּלְּקוּת בְּעֵרֶךְ כִּפְלַיִם מֵהַמִּסְפָּר מ"ה שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ הַצּוֹפִים עַל הַהִתְכַּסּוּת הַזֹּאת[כא]. אֲבָל לֹא לְעוֹלָם יִזְנַח ה' וְלֹא לָנֶצַח יִקְצֹף, וְגַם אָמְנָם בְּכֹחוֹ כִּי עַז וּגְבוּרָתוֹ (מִשֹּׁרֶשׁ הַגְּבוּרוֹת שֶׁבַּבִּינָה) כִּי קָשָׁתָה, לֹא נִתְעַלַּם מֵאִתָּנוּ מִכֹּל וָכֹל כְּמֵאָז וּמִקֶּדֶם, לְבַל יֵדַע אִישׁ אֶת מְקוֹם קְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר גְּאֻלָּתֵנוּ תְּלוּיָה בּוֹ[כב]. וְלָכֵן גַּם אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאַת מֶלֶךְ הַזָּקֵן וּכְסִיל, מִשָּׁם יוֹרִידוֹ וְיַפִּילוֹ, כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ עַד אִם כִּלָּה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר, לְגָאֳלֵנוּ וּלְרַפְּאֵנוּ מִתַּחֲלוּאֵינוּ הָעֲצוּמִים. (שם)

[א] הַשְׁוֵה לכך את הנאמר בחיי מוהר"ן: "שמעתי מפיו הקדוש בימי חנוכה תקס"ג, ענה ואמר: אני אילן נאה ונפלא מאד עם ענפים נפלאים מאד, ולמטה אני מונח בארץ ממש" (חיי מוהר"ן, רמה)

[ב] עיין שם כלפי מה דברים אמורים.

[ג] "דתחילת בריאת כל העולמות היה עבור הצדיק, וכל העולם לא נבראו אלא לשמשו, והכל הם ענפים ולבושים הצריכים להצדיק" (קדושת לוי, דרוש לפסח).

[ד] דבריו במלואם וציטוט יתר, ראה להלן לגבי עניינו של יוסף.

[ה] וכמו שדרשו חז"ל (מדרש רבה, אסתר, פתיחתא י. ועוד) על פסוק זה, שהקב"ה העמיד "ראש" לכל דור ולכל ענין.

[ו] כי מנהיג אמיתי הוא מי שנשמות חסידיו נמשכים משורשו [וכלשון המאור ושמש: "יש לכל צדיק אנשים הנוסעים אליו להתדבק עצמם עמו, והם ענפים משורש נשמתו, ועל ידי התקרבותם אליו הוא מעלה ומקשר את נשמתן בשרשן למעלה, והם ניצוצים שלו שצריך להעלותן" (מאור ושמש, פרשת חוקת ד"ה ונראה)]. ומי שכל נשמות ישראל נמשכות ממנו, הוא המלך והרועה האמיתי של כל בני ישראל, וכלשון האריז"ל על משה רבינו בדור המדבר: "הנה דור המדבר שכבר מתו, היו כולם ענפים של משה, וראוי לו למלוך אז עליהם, ולהיותו רועה שלהם" (שער הפסוקים, פרשת קרח). ועוד נעסוק בכך אי"ה במאמר הבא.

[ז] וכן ישנם עוד לשונות רבים בספרו 'ביאור הליקוטים', והגליון קצר מלהעתיקם.

[ח] אי"ה נרחיב במאמר אחר, על ענין ספרי החסידות, איזה מקום הם אמורים לתפוס בחייו של חסיד ברסלב

[ט] עיין שם בליקוטי הלכות (בסעיף זה ושלאחריו) שמאריך לבאר איך מרומז בכל הפרשה שעניינו של יוסף הוא לקרב את כל העולם להשם יתברך.

[י] כמובא במפרשים (רשב"ם ועוד) שתחילת שנאת השבטים הייתה על כך שהוא מתחבר עם בני השפחות. וכפי שנזכר גם בלשון מוהרנ"ת שהובא לעיל.

[יא] כדברי מוהרנ"ת דלהלן, שאהבתו ליוסף הייתה דווקא מחמת התחברותו לבני השפחות, אשר בזה הבין שהוא הצדיק שיש בכוחו לקרב את כולם.

[יב] יש לציין דבר פלא, שזהו ג"כ הגימטריא המדויקת של "ויוסיפו עוד שנוא אותו עַל חֲלֹמֹתָיו".

[יג] ראה להלן בענין "אחלק לו ברבים", ותבין.

[יד] וכמובא בזוהר (מובא בליקוטי מוהר"ן, סב) שגישתו של יהודה ליוסף הוא הייחוד ביניהם.

[טו] ועל זה הדרך בליקוטי הלכות: תענית ד, ח. מקח וממכר ג, ח. ועיי"ש שמאריך לבאר את כל פרטי שיחתם של יהודה ויוסף.

[טז] "וכל זה היה קודם ארץ ישראל, ואחר כך כשבא מארץ ישראל אמר שהוא מתבייש בכל התורות וההשגות שהשיג קודם שהיה בארץ ישראל ולא היו נחשבים בעיניו לכלום. ראה והבן עד היכן עלה אחר כך, ויש בענין זה לדבר הרבה איך גם קודם ארץ ישראל היה חידוש נפלא … אך אף על פי כן נגד הידיעה שידע אחר כך, עניינים אלו בעצמם כמו שידעם אחר כך, אין הידיעה הראשונה נחשבת לכלום, כפי אשר הבנתי מדעתו הקדושה. אך בכל ענין זה אין כלי הכתיבה מספיקים להסביר הענין היטב, והמשכילים יבינו מעט מאליהם" (חיי מוהר"ן, נה).

[יז] עוד מובא בשמו: "הרב הגאון רבי גרשון מראדזין, בעל התכלת, היה אומר, שמתורץ לו מדוע אין נוסעין ואין מתקרבין הצדיקים לרבינו ז"ל. כי ענין רבינו ז"ל, כמו שכתוב אצל קברו של משה 'עליונים נדמה למטה ותחתונים למעלה', שרבינו ז"ל מראה להגדולים ש'אי"ה מקום כבודו', שהם עדיין למטה ועדיין לא השיגו כלום, ומשפילם, ועל כן אין נוסעים ומתקרבים אליו, כי מי רוצה שישפילו אותו. ולקטנים מראה ש'מלא כל הארץ כבודו', שעדיין יש להם תקוה, ומגביה אותם, ועל כן נוסעים ומתקרבים" (כתבי רבי שמואל).

[יח] תחילת וסוף דבריו ראה להלן.

[יט] עיי"ש ביאור הדברים.

[כ] ע"פ המבואר בסיפורי מעשיות, מעשה מבן המלך והשפחה שנתחלפו.

[כא] היינו שהנביאים התנבאו [בדניאל, ומובא גם בפיט רבי אלעזר הקליר בפרשת החודש] שמשיח יתכסה לאחר התגלותו, למשך 45 שנה, ומאז הסתלקותו של רבינו עברו כבר [בעת כתיבת ספר כוכבי אור] יותר מכפליים ממספר זה.

[כב] היינו שבהסתלקותו של משה רבינו, נעלם קברו אשר אילו היה מקום קברו ידוע והיו משתטחים ומתפללים שם הייתה הגאולה באה. אך בהסתלקותו של רבינו, לא נעלם מאתנו קברו, ואנו יכולים לזכות לבוא לשם ולהחיש בכך את גאולתנו ופדות נפשנו.