ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)

פרק טז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)

אחר כל מה שהתבאר בסוגיית היחס שבין כלל הצדיקים לרבינו הקדוש, נבוא בס"ד לבאר את ההתייחסות של חסידי ברסלב לשאר כל הצדיקים האמתיים, הלכה למעשה

אין זה סוד, והדבר היה ידוע מאז ומתמיד, שחסידי ברסלב לא היו נוסעים להסתופף בצילם של המנהיגים והמפורסמים שבימיהם. הדבר היה בולט כל כך, עד שהפך לאחד מתווי ההיכר המובהקים של חסידים אלה.

וכפי אשר חרט בעט ברזל, רבי נחמן מטולטשין, במכתבו[א] לאחד ומיוחד מגדולי הדור, הגאון רבי שלמה קלוגר:

וְהִנֵּה נִמְצָא פֹּה עִיר טֶעפְּלִיק קִבּוּץ גָּדוֹל מֵהָאֲנָשִׁים הָאוֹחֲזִים בְּאוֹר תּוֹרָתוֹ וּמוּסָרוֹ הַטּוֹב שֶׁל בַּעַל הַמְחַבֵּר סֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן זְצוּקַ"ל, אֲשֶׁר עוֹד אֲבִיהֶם וּזְקֵנָם נָסְעוּ לְהָרַב הַנַּ"ל בְּעוֹדוֹ בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ. וְהֵמָּה, בְּנֵיהֶם עוֹסְקִים עֲדַיִן בְּאוֹר תּוֹרָתוֹ וּמוּסָרוֹ הַטּוֹב הַמַּדְרִיכִים אֶת כָּל הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר אֲשֶׁר דָּרְכוּ בּוֹ אֲבוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם, לִלְמֹד הַרְבֵּה הַרְבֵּה וְלַעֲסֹק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים. וְאֵינָם פּוֹנִים לְשׁוּם אֶחָד מִמְּפֻרְסָמֵי הַזְּמַן, מִטְּעָמִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין לְבָאֲרָם וְשֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ אֶת כְּבוֹד קָדְשׁוֹ בְּתֵבוֹת הַרְבֵּה. (נחלי אמונה, מכתב ח)

זו הייתה וְעוֹדֶנָּה המציאות העובדתית: חסידי ברסלב "אינם פונים לשום אחד ממפורסמי הזמן". ולא נותר לנו אלא להתחקות על מניעיה וסיבותיה, ולחפש, עד מקום שידינו מגעת, מה הם אותם "טעמים הרבה שאין לבארם"[ב], למען נבין את הדברים לאשורם ולא נטה לא לימין ולא לשמאל.

שכן, מחד לא יעלה על הדעת שחסידי ברסלב מנותקים מכלל צדיקי דורותיהם, ואינם מעריכים ומכבדים אותם כראוי וכיאות חס ושלום [כאשר נתבאר בארוכה במאמר "רבות בנות עשו חיל"]. ומאידך, אי אפשר להפוך את הקערה על פיה ולהתכחש לכך שאנ"ש מאז ומעולם "אינם פונים לשום אחד ממפורסמי הזמן".

* * *

כך שהדברים טעונים בירור יסודי, ועלינו לְסַפֵּק מתוך כתביהם של אנ"ש, הגדרות מדויקות, ככל האפשר, בסוגיא זו.

הסוגיא שלפנינו מורכבת ועדינה ביותר, ולצורך הבנתה אף הקדשנו לה את ארבעת המאמרים הקודמים[ג] בה פרסנו בפני הקורא את מערכת העקרונות הבסיסית והשורשית של הדברים, ועתה אמורים אנו 'לרדת' אל החלק המעשי, להנפיק תּוֹבָנוֹת ולהסיק מסקנות.

לא נוכל להקיף את כל הנקודות במסגרת מאמר אחד, ולכן נתנהלה לאטנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, כשנתקדם בס"ד מן הקל אל הכבד. ועינינו נשואות למרום: 'אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון', לבל ניכשל לכתוב דבר שאינו כרצונו, ותתבהר הסוגיא לאשורה, אמן.

בטרם נתחיל, נדגיש:

העיסוק בסוגיא זו גורם בהכרח להסתעף ולהתייחס גם לסוגיא נוספת: סוגיית ה"מפורסמים של שקר" (אשר נבאר אותה אי"ה במאמרים בפני עצמם) אלא שבסדרת המאמרים הנוכחית אין אנו מתייחסים אליה. כך שכל דברינו דלהלן אינם אמורים אלא לגבי הצדיקים 'האמיתיים' שבכל דור ודור, שאין בהם סרך 'פרסום של שקר' על כל סוגיו וענפיו[ד].

"כלום חסר לבית המלך?!"

וזה החלי בס"ד:

הנה, לאור כל מה שלמדנו בארבעת המאמרים האחרונים, נוכל להבין ולהסיק מאלינו:

הסיבה העיקרית לכך שחסידי ברסלב "אינם פונים לשום אחד ממפורסמי הזמן", היא – לא מחמת זלזול ח"ו או אי-הכרה בגדולתם האמיתית של כלל הצדיקים, אלא – מחמת ההכרה בגדולתו הנוראה של רבינו הקדוש.

חסיד ברסלב שמאמין בכל לבו ונפשו, שרבינו הקדוש הוא "ראש כל הצדיקים"; שתורתו היא התורה השורשית 'אורייתא דעתיקא סתימאה' הכוללת בתוכה את כל ענפי וחלקי התורה; שדרכו ועצותיו כוללים בתוכם את כל נשמות ישראל; ושבאמתחתו נמצאות כל הרפואות לכל התחלואים הרוחניים והגשמיים כאחד, אחת מֵהֵנָּה לא נעדרה – אינו מרגיש שום דחף וצורך לפנות 'לשום אחד ממפורסמי הזמן'

הוא לא מזלזל בהם בכהוא-זה, אך גם אינו להוט אחריהם. הוא מעריך אותם ומכבדם עד מאד, אך כמי שזוכה להנות בכל עת ובכל שעה מזיווה והודה והדרה של השמש עצמה בגבורתה, אינו מרגיש שום צורך להסתופף בצילם ולהתחמם לאורם…

* * *

כשם שעל כלליות חכמת התורה, אמר בן בג בג:

הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בָהּ, וּמִנָּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה. (אבות ה, כב)

שֶׁכָּל הַפְּרָטִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּשׁוּעַרוּ בְּכָל הַנִּמְצָאוֹת, הַכֹּל נִכְלָל בִּכְלָל הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הֵן בְּגָלוּי הֵן בְּרֶמֶז. וְלָזֶה אָמַר שֶׁיַּזְקִין וִיבַלֶּה יָמָיו בָּהּ. (פירוש רבי מתתיה היצהרי, שם)

כך גם, לגבי תורותיו של רבינו, משתמש מוהרנ"ת במטבע לשון זה וכותב:

תְּהִלָּה לָאֵל כְּבָר יֵשׁ בְּיֶדְכֶם כָּל הַסִּפְרֵי קֹדֶשׁ מֵאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְעַט מִמַּה שֶּׁבֵּאַרְתִּי בָּהֶם בְּחַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְגַם הַתְּפִלּוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת. הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם, וְסִיב וּבְלֵה בָּהֶם, וּמֵהֶם לֹא תָּזוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה מֵהֶם. כִּי אֵין שׁוּם דְּבַר עֵצָה בַּעֲבוֹדַת ה' נִמְנָע מִכֶּם, שֶׁלֹּא תּוּכְלוּ לִמְצוֹא בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. כִּי הֵם כֻּלָּם מְלֵאִים עֵצוֹת לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא בְּכָל מִינֵי עֲלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וּבְכָל מִינֵי יְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.

… וַאֲנִי יוֹדֵעַ וּמַאֲמִין בֶּאֱמֶת שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ יוֹדֵעַ הֵיטֵב בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִם כָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִיּוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ עַד הֵנָּה, וְעַד הַסּוֹף הָאַחֲרוֹן, וְיוֹדֵעַ כָּל הַקִּלְקוּלִים וְכָל הַתִּקּוּנִים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל הַיְדִיעוֹת הַלָּלוּ הֵם אֶצְלוֹ דָּבָר קָטָן, כִּי הִשִּׂיג הַשָּׂגוֹת אֱלֹהוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס בַּמַּחֲשָׁבָה כְּלָל. (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' יתרו תר"ב)

כך שהמסתופף בצילו של רבינו, ומאמין בגדולתו וגדולת תורתו בכל לב ונפש, מבלה בה את כל ימי חייו עד זקנה ושיבה, ולעולם אינו רואה צורך לזוע ממנו 'לשום אחד ממפורסמי הזמן'…

כשכל זה אינו נובע ח"ו מאי-הכרה בגדולתם של כלל הצדיקים, אלא מההכרה בגדולתו של זה שכולל את כולם ועומד על גבם…

* * *

כשאנו רואים סוחר שאינו פונה להיכנס למאות החנויות הפזורות לאורך השוק, בהן ניתן לקנות מכל טוּב הארץ, אין הדבר מעיד בהכרח על זלזול בסחורתם המשובחת, אלא יתכן מאד שפניו מועדות אל הסיטונאי הגדול, מקור הסחורות כולן… אשר מלבד מה שניתן לקבל אצלו את כל הסחורות שבשאר החנויות בכמויות גדולות יותר, ניתן אף למצוא אצלו סחורות חדשות ומופלאות שעדיין לא שׁוּוְקוּ לאף חנות…

כשאנו רואים חולה שאינו פונה להיכנס לחדרם של מאות הרופאים המומחים, אין הדבר מעיד בהכרח על זלזול ביכולתם לרפאות מחלות ממחלות שונות. אלא יתכן מאד שפניו מועדות אל עבר חדרו של הרופא הגדול מכולם, אשר מלבד יכולתו לרפאות את כל מה ששאר הרופאים מרפאים, בצורה קלה וטובה יותר, הוא גם מסוגל לרפאות תחלואים שאין בכח אף אחד מחבריו לרפאות…

וכך כותב החסיד הנלבב, רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה:

אֶתְמוֹל יָשַׁבְתִּי בַּלַּיְלָה וְחָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי בְּהַסְּחוֹרָה שֶׁלָּנוּ אֲשֶׁר נִמְצָא בַּחֲנוּת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְרָאִיתִי וְעִיַּנְתִּי בְּהַסְּחוֹרוֹת, וְרָאִיתִי שֶׁאֵין שׁוּם סְחוֹרָה אֲשֶׁר הָעוֹלָם צְרִיכִין לָהֶם שֶׁלֹּא נִמְצָא בְּחַנוּת זוּ, וּסְחוֹרוֹת מְפֹאָרִים כָּאֵלּוּ בְּכָל מִינֵי פְּאֵר. הֲגַם שֶׁהָיוּ סוֹחֲרִים גְּדוֹלִים מְאֹד מְאֹד, וְהָיָה לָהֶם גַּם כֵּן סְחוֹרוֹת יָפוֹת מְאֹד מְאֹד אֲשֶׁר אֵין אָנוּ מְבִינִים אוֹתָם, אֲבָל אֵינוֹ נִמְצָא כִּי אִם אֵיזֶה מִינֵי סְחוֹרוֹת יָפוֹת. אֲבָל בְּחַנוּת זוּ נִמְצָא כָּל מִינֵי סְחוֹרוֹת יָפוֹת, וְגַם רְפוּאוֹת לְכָל מִינֵי חוֹלַאַת שֶׁבָּעוֹלָם, וְכָל מִינֵי אֻמָּנוּת, וְכָל כְּלֵי נְגִינָה. הַכְּלָל: אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא נִמְצָא בַּחֲנוּת! וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין כִּי אִם לַעֲסֹק בָּהֶם, וּמִמֵּילָא יַלְבִּישֵׁנוּ עֹז וְחֶדְוָה, וְיִרְפָּאֵנוּ מִכָּל תַּחֲלוּאֵינוּ וּמַכְאֹבֵינוּ, וִיחַיֵּנוּ חַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים. וְאָנוּ יְכוֹלִין בְּחַנוּת זוֹ אֲפִילוּ לְהַרְוִיחַ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל, כִּי אֵין דָּבָר נִמְנַע מֵחֲנוּת זוּ.

וְיוֹתֵר, מַה אֲנִי יָכוֹל לְהַפְלִיא לָכֶם. בָּרוּךְ ה' מְעַט אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם יוֹדְעִים, וְיוֹתֵר מִזֶּה; אִם תַּבִּיטוּ בְּעַיִן יָפָה וּבֶאֱמֶת וּבְהַתְמָדָה, תִּרְאוּ בְּעַצְמְכֶם גֹּדֶל יְקַר יֹפִי הַסְּחוֹרוֹת מֵהַחֲנוּת הַזּוֹ, אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא חֲנוּת כָּזוֹ בָּעוֹלָם. כִּי הַסּוֹחֵר שֶׁלָּנוּ נָסַע לִמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת, מִכָּל דָּבָר יָפֶה וְטוֹב וְנִצְרָךְ לָעוֹלָם וְחִדּוּשׁ גָּדוֹל – קָנָה וְהֵבִיא לַחֲנוּת שֶׁלּוֹ, לְהַחֲיוֹת כָּל הָעוֹלָם. (נתיב צדיק, מכתב יב)

"פגם בכבוד הצדיק"

וממוצא הדברים אתה למד לאידך גיסא, שההולך לחפש במקומות אחרים, מכריז על עצמו: "אין לי כאן את כל מה שאני צריך"…

העוזב את הרופא הגדול ביותר, ומתלהב מרפואותיו – האמיתיות בהחלט – של הרופא הזוטר, מעיד על חלישות ואיבוד אמונתו ברופא הגדול.

אי לכך, מתבטא רבי שמואל הורביץ ז"ל:

כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁבָּעוֹלָם וּלְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם נִמְצָאִים בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זיע"א, וְאִם מְחַפְּשִׂים בְּמָקוֹם אַחֵר נִקְרָא פְּגַם בִּכְבוֹד הַצַּדִּיק. (כתבי רבי שמואל, קונטרס שיחות ואמרות, יא)

גם כשהולכים ליהודי כשר וצדיק – שאינו מתנגד כלל על רבינו, אלא אדרבא נמנה על אוהדיו. אך משווק סחורה מִשֶּׁלּוֹ, ואינו דולה ומשקה היישר ממעיינו של רבינו הקדוש – יש בכך נותן טעם לפגם. וכפי שמספר אחד מאנ"ש, על רבי שמואל הורביץ:

בְּיָארְצַייט רַבֵּנוּ זַ"ל בְּסֻכּוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אָמְרוּ לוֹ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֶל רַבִּי א"פ[ה], וְאָמַר לִי שֶׁאָסוּר חַס וְשָׁלוֹם לַחְלֹק עָלָיו כִּי הוּא יְהוּדִי כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מִתְנַגֵּד חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל לִבְרֶסְלֶבֶר חָסִיד אָסוּר לָלֶכֶת אֵלָיו וְזֶה פְּגִיעָה בִּכְבוֹד רַבֵּנוּ. וְצָעַק עָלַי בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "שְׁמוּאֵל סְ'אִיז אַ רַחְמָנוּת אוֹיף דִיר" [= שְׁמוּאֵל, רַחְמָנוּת עָלֶיךָ]. וְאָמַר לִי שֶׁזִּכּוּ אוֹתִי לְהַעְתִּיק מִכְתָּבִים מֵאֲנַ"ש וּמִתַּלְמִידֵי מוֹהֲרַנַ"ת, וְאֵיךְ אֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. כִּי מִי שֶׁהוּא בְּרֶסְלֶבֶר חָסִיד אָסוּר לוֹ לְחַפֵּשׂ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים! וְאִם מְחַפְּשִׂים אֶפְשָׁר לָלֶכֶת עַד הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת חַס וְשָׁלוֹם ה' יְרַחֵם[ו]. (שם, סא[ז])

כשמתוך הדברים אנו למדים גם על ההפרדה הברורה (אשר נשוחח עליה בהמשך): מחד, "אסור חס ושלום לחלוק עליו, כי הוא יהודי כשר ואינו מתנגד חס ושלום", ולכן גם יש לכבדו ולהעריכו כפי שיש לכבד ולהעריך כל יהודי כשר וצדיק. אך מאידך, "לברסלבר חסיד אסור ללכת אליו, וזה פגיעה בכבוד רבינו".

וכך כותב רבי געצ'י מאומן לאחד מאנ"ש בפולין, שכנראה שכח היכן הוא נמצא והתחיל 'לפזול' לכיוונם של סוחרים ורופאים אחרים:

יְחַדֵּשׁ ה' כֹּחֲךָ שֶׁתִּזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ הֵיכָן אַתָּה, כִּי הֲלֹא מַמָּשׁ פַאבְּרִיק [= תַּעֲשִׂיָּה] שֶׁל כָּל מִינֵי סְחוֹרוֹת וְאַפְּטֵייק [= בֵּית מִרְקַחַת] שֶׁל כָּל מִינֵי רְפוּאוֹת. וְלֹא תִּצְטָרֵךְ דִּבּוּרִים מִמָּקוֹם אַחֵר! רַק עַל זֶה בְּעַצְמוֹ בָּאתִי לְעוֹרְרֶךָ וּלְהוֹדִיעֲךָ שֶׁתְּחַפֵּשׂ וְתַחְתֹּר בְּהָאוֹצָר הַזֶּה, וְשָׁם תִּמְצָא דֵּי מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ. רַק תַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּוַדַּאי רְפוּאוֹת נַפְשְׁךָ בְּכָל הַבְּחִינוֹת, וְתִתְחַדֵּשׁ בְּהַחִפּוּשׂ בִּזְרִיזוּת בְּטִירְחָא. אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַּכֶּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא, הֵן בְּהַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, הֵן בְּהַלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ, הֵן בַּדִּבּוּרִים בְּעַל פֶּה. (נחלי אמונה, מכתב יט)

* * *

ועתה, שימו לב:

לא זו בלבד שאצל רבינו הקדוש נמצאים כל הסחורות וכל הרפואות שבעולם, אלא הרבה מֵעֵבֶר לכך.

הדרגה הפנימית יותר של ההכרה בגדולתו של רבינו – המביאה באופן טבעי לידי ההנהגה האמורה – היא זו שהינה בעצם תמצית לשד השמן של כל דרושי מוהרנ"ת בליקוטי הלכות וביאורי רבי אברהם ב"ר נחמן בביאור הליקוטים, ומה שזועק בקול רעש גדול אדיר וחזק מתוך ומבין כל שורות כתבי ומכתבי ושיחות אנ"ש האמיתיים לדורותיהם:

נוכח השבר הגדול והנורא של אחרית הימים, ירידת הפלאים של שער החמישים אשר לא הייתה כזאת מדורות עולם; נוכח כל 'עשרת החיצים המורעלים בכל סמי המוות' של טומאה, אפיקורסות וייאוש, שננעצו בלבה של כנסת ישראל בעקבתא דעקבתא דמשיחא – הוריד הקב"ה את נשמתו, אורו ותורתו, של רבינו הקדוש, אשר רק בידו נמסרו הרפואות השלימות והנצחיות לכל אותם תחלואים, שפוגעים – אם מעט ואם הרבה, אם באתגליא ואם באתכסיא – בכל אחד ואחד מבני הדורות האחרונים איש לא נעדר. כך שלא ניתן למצוא להם מזור ומרפא בכל מאגרי גילויי צדיקי הדורות, אשר למרות כל גדולתם העילאית "אינם יכולים לרפאות את בת המלך!".

אך על כך נרחיב בס"ד במאמר הבא.

יש לנו רבי חי!

ועתה אל סיבה נוספת – מתוך רשימת ה"טעמים הרבה שאין לבארם" – מדוע אין חסידי ברסלב "פונים לשום אחד ממפורסמי הזמן". סיבה עיקרית ויסודית ביותר:

בלבם של חסידי ברסלב, הרבי חי וקיים!

וכפי שמשוררים אנשי שלומנו בפיהם ובלבם:

לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן עָלִיתָ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִצְרַרְתָּ. חָכְמָתְךָ אַחֲרֶיךָ בְּרָכָה הִשְׁאַרְתָּ, לְתַלְמִידְךָ הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ וּבָחַרְתָּ. וּבָזֶה אַתָּה כְּלֹא מַתָּה, וּכְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם אָתָּה! (חיי מוהר"ן, תחילת חלק שני, שיר ידידות)

כך שגם אם לא נזדקק לכל מה שביארנו עד עתה – אין שום סיבה, ואף מוזר ותמוה עד כדי מופרך, לפנות 'לשום אחד ממפורסמי הזמן'.

חסיד ברסלב שהרבי 'חי' אצלו, וממלא את כל חללי מוחו וחדרי לבו – לא נשאר בו מקום ריק שמרגיש צורך להתמלאות בנסיעה לשאר צדיקים…

* * *

הדים לכך אנו מוצאים בזכרונותיו של אחד מיוצאי פולין, עדות נאמנה של מסיח לפי תומו, שמתאר את חסידי ברסלב שבעיר לודז':

בְּעִיר לוֹדְז' הָיוּ הַרְבֵּה בָּתֵּי כְּנֶסֶת, וּבָתֵּי חֲסִידִים. וְהַחֲסִידִים לְפִי הָרֶבִּיִּים, לְמָשָׁל: לַחֲסִידֵי גוּר הָיוּ רוֹב בָּתֵּי הַחֲסִידִים … הָיוּ גַּם בָּתֵּי חֲסִידִים שֶׁל הָרַבִּי מֵאַלֶכְּסַנְדֶר, אוֹטְבוֹצְק, רַאדְזִין, וְעוֹד. אֲבָל זֶה לֹא הָיָה חִדּוּשׁ כְּמוֹ חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב; הֵם לֹא נָסְעוּ לְאַף רַבִּי, וְגַם לֹא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם[ח]. רַק בְּרַבִּי נַחְמָן זַ"ל נֶכְדּוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ, וּבְתוֹרַת תַּלְמִידוֹ רַבִּי נָתָן שֶׁכָּתַב אֶת הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת. לָכֵן קָרְאוּ לָהֶם "דִי טוֹיטֶע חֲסִידִים". פֵּרוּשׁ, חֲסִידִים שֶׁמַּאֲמִינִים בְּרַבִּי לֹא חַי. אֲבָל בִּשְׁבִילָם, הוּא חַי וְקַיָּם! כְּשֶׁהֵם לוֹמְדִים אֶת תּוֹרוֹתָיו, כְּאִלּוּ שָׁמְעוּ מִפִּיו מַמָּשׁ. (זכרונותיו של ר' משה אהרן שאטין ז"ל, פרק א[ט])

כשחסיד אלכסנדר לא נסע לאדמו"ר מראדזין, לא הביעו על כך תושבי לודז' שום פליאה, שהרי יש לו 'רבי'. אך כשהדבר הגיע לחסידי ברסלב, "קראו להם די טויטע חסידים"…

"אבל בשבילם הוא חי וקיים". בלבם של חסידי ברסלב הרבי חי וקיים, ומאחר שכן, אינם גרועים מהחסיד האלכסנדראי שלא עולה על דעתו לנסוע לאדמו"ר מראדזין…

הוא לא מתנגד אליו חס ושלום, ואף מכבד ומעריך אותו. אך אין לו שום סיבה לטרוח ולנסוע אליו כשיש לו אדמו"ר חי מִשֶּׁלּוֹ שמספק לו את כל מה שהוא צריך ברוחניות ובגשמיות.

וכך גם חסידי ברסלב מאז ומעולם; גם אם לפני התקרבותם היו מסתופפים בצילם של צדיקי הדור, הרי שכשגילו את רבינו הקדוש – רבי חי ומחיה – שוב לא הייתה להם סיבה וחשק להמשיך ולנסוע אליהם.

וכפי שהדבר חוזר ונשנה שוב ושוב בתיעודים וסיפורים על הווי חייהם של חסידי ברסלב, והרי שניים מהם לדוגמא, מתוך זכרונותיו של ניצול השואה רבי בֵּירַךְ רובינזון ז"ל[י], שמספר על חבריו מאוסטרובצה הי"ד.

על רבי ישעיה סַארֶעדְנִיוֶוער הי"ד הוא מספר:

רַבִּי יְשַׁעְיָה, ה' יִקֹּם דָּמוֹ, הָיָה מִקֹּדֶם חָסִיד שֶׁל אַמְשִׁינוֹב בִּקְבִיעוּת, וְגַם הָיָה נוֹסֵעַ לְעוֹד אַדְמוֹ"רִים מְפֻרְסָמִים וְחָבִיב אֶצְלָם. הָיָה לוֹ שֵׁם טוֹב, כֻּלָּם הָיוּ מְקָרְבִים אוֹתוֹ וְאוֹחֲזִים אוֹתוֹ לְחָסִיד וִירֵא שָׁמַיִם.

מִמָּתַי שֶׁהִתְקָרֵב לַחֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב, הָיָה מְקַבֵּל הַחֲסִידוּת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל וּבְהִתְעוֹרְרוּת חָזָק, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה עוֹד לֵידַע מִדְּבָרִים אֲחֵרִים, רַק מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִבְרֶסְלֶב! וְהָיָה מְקַיֵּם הָעֵצוֹת וְהַהַנְהָגוֹת שֶׁל בְּרֶסְלֶב. (בצילו של הרבי, עמוד 520)

ועל אחיו רבי ישראל דוד רובינזון הי"ד הוא מספר:

הָיָה נוֹסֵעַ עִם אָבִי מוֹרִי זַ"ל לָאַדְמוֹ"ר זְצוּקַ"ל לְסָאכֶעדְנִיוֹו[יא], וּמֵהַהִתְקָרְבוּת לִבְרֶסְלֶב לֹא נָסַע יוֹתֵר, רַק הָיָה עוֹסֵק בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְקִיּוּם הָעֵצוֹת שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת וַחֲצוֹת. (שם, עמוד 516)

וכשאירע פעם מאורע חריג, ואחד מאנ"ש נסע לאחד האדמו"רים – מחמת אילוץ כזה או אחר[יב] – הביע רבי אהרן לייב ציגלמן הי"ד את תמיהתו והזדעזעותו, במכתב לידידו רבי יצחק מאיר קורמן ז"ל:

אוֹדִיעֲךָ בָּזֶה עוֹד חֲדָשׁוֹת, לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ וְלִזְכֹּר הֵיטֵב אֵיךְ צְרִיכִים תָּמִיד עֵזֶר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד זִיבּוּלָא בַּתְרַיְתָא, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ. הִנֵּה יְדִידֵנוּ הָאַבְרֵךְ ר' … נִתְחַתֵּן מִבֶּענְדִין[יג], וְהַקִּצּוּר שֶׁעַל שָׁבוּעוֹת זָכָה לִהְיוֹת וְלִנְסֹעַ לְ… [כאן הוא מציין את החצר אליה נסע[יד]]. אַחַר מְסִירַת נֶפֶשׁ כָּזֶה אֲשֶׁר זָכָה לִנְסֹעַ לְאוּמַאן. כָּל שׁוֹמֵעַ תְּצִילֶנָה אָזְנָיו, אֵיךְ יוּכַל הַבַּעַל דָּבָר לְסַמוֹת עֵינֵי הַשֵּׂכֶל בִּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים אַחַר הִתְקָרְבוּת כָּזֶה. (מתוך כת"י, מכתב מיום ד' בהעלותך תרפ"א)

* * *

ואכן, אין דבר זה תלוי אלא במדרגתו של כל חסיד וחסיד כשלעצמו. שכן, 'חיותו' של הצדיק לאחר הסתלקותו, תלויה במידת החיפוש של התלמיד. כפי שמבואר באריכות בליקוטי הלכות – ע"פ דברי חז"ל על הפסוק "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" – שהצדיק חי לעולם ואינו 'מת' אלא אצל מי שמפסיק לחפש אחר רוח קדשו.

והרי מעט מלשונו:

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת נִקְרָא חַי לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹדַע בֶּן אִישׁ חַי". מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּוַדַּאי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, וְכִמְפֹרָשׁ בְּמִדְרָשׁ רַבָּה שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא מֵת, כִּי הוּא עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ בַּמָּרוֹם. וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פָּרָשַׁת תְּרוּמָה דַּף קעד): "תָּא חֲזִי, מֹשֶׁה לֹא מִית. וּמַאי דִּכְתִיב 'וַיָּמָת מֹשֶׁה' הוּא מִסִּטְרָא דִּילָן" וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וּמְבֹאָר שָׁם דִּבְכָל אֲתַר לְצַדִּיקַיָּא קְרִי בֵּהּ 'מִיתָה' הוּא מִסִּטְרָא דִּילָן, עַיֵּן שָׁם … אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת אָנוּ רוֹאִין שֶׁכְּבָר מֵת וְנִקְבַּר, אַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לֹא מֵת כְּלָל, רַק מִצִּדֵּנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִין אוֹתוֹ, אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁתַּלְמִידוֹ קַיָּם וְאוֹמֵר תּוֹרָתוֹ מִשְּׁמוֹ וּמְלַמְּדָהּ לַאֲחֵרִים, בְּוַדַּאי לֹא מֵת גַּם מִצִּדֵּנוּ.

… וְאִם כֵּן לְפִי דַּרְכֵּנוּ עַתָּה יִתְפָּרֵשׁ הַמִּקְרָא כָּךְ: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן", הַיְנוּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּהְיֶה נִקְרָא 'אַחֲרֵי מוֹתִי', דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּעַסְקוּ כָּרָאוּי בְּתוֹרָתִי וְלֹא תְּחַפְּשֹוּ וּתְבַקְּשׁוּ אוֹתִי הֵיטֵב כָּרָאוּי, אָז יִהְיֶה נִקְרָא 'אַחֲרֵי מוֹתִי', שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמִּיתָה שֶׁהוּא מִסִּטְרָא דִּידְכוּ וְאָז 'הַשְׁחֵת תַּשְׁחִיתוּ'. אֲבָל כָּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים שֶׁעָסְקוּ הֵיטֵב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וְסִלְסְלוּ וְחִפְּשֹוּ בָּהּ קְדֻשַּׁת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל מֹשֶׁה, בְּוַדַּאי לֹא הִשְׁחִיתוּ, כִּי עָבְדוּ אֶת ה' כָּל יְמֵיהֶם. וְאָז בְּוַדַּאי נֶחֱשַׁב שֶׁמֹּשֶׁה חַי, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא מֵת מֹשֶׁה וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְכֵן נוֹהֵג מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם, שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁנִּמְצָאִים צַדִּיקִים שֶׁעוֹסְקִים כָּרָאוּי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹ הָעֵת, נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ לֹא מֵת מֹשֶׁה גַּם מִסִּטְרָא דִּידָן. וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַשְּׁלִים בָּהּ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז נִקְרָא, חַס וְשָׁלוֹם, לְגַבֵּי דִּידָן 'אַחֲרֵי מוֹתוֹ'. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יא)

כך שמידת 'חיותו' של רבינו בלב החסיד, תלויה בכל אחד כפי חיפושו אחריו. וכשמדובר בחסיד ברסלב, אשר אצלו לא נמצא רבינו 'אחרי מותו' ואף מסטרא דיליה 'משה לא מית' – הרי שבצורה טבעית אינו פונה לשום אחד ממפורסמי הזמן, גדול ככל שיהיה[טו].

"עזבתי את כל מפורסמי הדור והתקרבתי לרבינו"

כדי לחדד את הדברים, נצא נא בעקבי הצאן להתבונן בהתקרבותם של גדולי תלמידי רבינו, אשר התקרבו אליו בעודו בחיים חיותו כאן בזה העולם:

הם הרי חיו בתקופה בה זרח אורם של גדולי עולם, תלמידי המגיד זיע"א, שהעניקו חמה בקומתם. ועל אף הכל, עזבו את כולם ונסעו להסתופף בצילו של אברך צעיר… כשתלמידו הראשון, רבי שמעון, התקרב אליו עוד בהיותו בגיל 13…

מדובר בצעד לא פשוט בכלל, וכפי שהתבטא לימים רבי שמעון בעצמו ואמר לרבי יצחק חתן המגיד מטרוביץ:

אִיךְ בִּין דָּאךְ אַ מֵבִין אוֹיף אַ 'גּוּטֶער יוּד', אִיךְ הָאבּ דָּאךְ אָפּ גִילָאזְט אַלֶע מְפֻרְסָמִים אוּן זִיךְ מְקָרֵב גִּיוֶוען צוּ אַ אִינְגְל! = אֲנִי הֲרֵי מֵבִין עַל 'יְהוּדִי טוֹב' [כְּלוֹמַר: 'רַבִּי'], אֲנִי הֲרֵי עָזַבְתִּי אֶת כָּל מְפֻרְסְמֵי הַדּוֹר וְהִתְקָרַבְתִּי לְרַבֵּנוּ בִּהְיוֹתוֹ עֲדַיִן יֶלֶד! (שיש"ק ב, תשח)

היה זה נסיון לא קל, להעדיף את ההתקרבות לאברך צעיר מאשר להסתופף בצל זקני ומאורי הדור. וכפי שהעיד מוהרנ"ת עצמו על הקושי שבדבר, וכמסופר:

כְּשֶׁגָּבְרָה תַּבְעֵרַת הַמַּחֲלֹקֶת (בִּשְׁנוֹת תקצ"ה – תקצ"ח) בְּאַכְזָרִיּוּת וּבִרְצִיחוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְהָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְאֲנַ"ש לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן הַמַּר הַזֶּה, וְקָבְלוּ עַל זֶה לִפְנֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהַנִּסְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה קָשִׁים מִנְּשׂוֹא … הִתְלַהֵב מוֹהֲרַנַ"ת מְאֹד, וְעָנָה וְאָמַר לָהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַלָּזֶה אַתֶּם קוֹרְאִים נִסָּיוֹן? הֲלֹא לְגַבֵּי נְקוּדַת הָאֱמֶת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל אֵין שׁוּם נִסָּיוֹן בָּעוֹלָם, יִהְיוּ הַנִּסְיוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּהְיוּ, עַד כְּדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּגוּף וּמָמוֹן, כִּי דַּעַת הַחוֹלְקִים לְמִינֵיהֶם בְּטֵלִים וּמְבֻטָּלִים לְגַבֵּי דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל … אֲבָל הַנִּסָּיוֹן שֶׁלִּי הָיָה כֹּחַ הַבְּחִירָה בְּרַבֵּנוּ זַ"ל, מֵחֲמַת שֶׁבִּתְחִלַּת הִתְקָרְבוּתִי אֵלָיו זַ"ל עֲדַיִן חָיוּ בָּעוֹלָם גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים מִתַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד הַקָּדוֹשׁ מִמֶּעזְרִיטְשׁ ז"ל, וְהֵם הָיוּ הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הַזְּקֵנִים הַמְּפֻרְסָמִים בִּזְמַנָּם, וְהָיִיתִי מְקֹרָב אֲלֵיהֶם וּמְקַבֵּל מֵהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹדַע לִי מֵרַבֵּנוּ זַ"ל וְהִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו הָיָה עֲדַיִן אַבְרֵךְ צָעִיר (בֶּן שְׁלֹשִׁים) וְלֹא הָיָה כָּל כָּךְ מְפֻרְסָם בָּעוֹלָם, וְהָיָה לִי אָז נִסָּיוֹן גָּדוֹל וְעָצוּם לַעֲזֹב אֶת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים הַמְּפֻרְסָמִים הַבָּאִים בַּיָּמִים, אֲשֶׁר הִתְאַבַּקְתִּי בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם כַּמָּה שָׁנִים, וּלְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ זַ"ל צָעִיר לְיָמִים שֶׁרַק שָׁבוּעַ לִפְנֵי הִתְקָרְבוּתִי נִכְנַס לִבְרֶסְלֶב. וְעַל כֵּן, עֶצֶם הַהִתְקָרְבוּת אֵלָיו הָיָה לִי לְנִסָּיוֹן הֲכִי גָּדוֹל מִכָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁלָּכֶם. (אוצר נחמני, רכ)

שכן, מוהרנ"ת בטרם התקרב לרבינו הסתופף בצילם של צדיקים נוראים. והיה נוסע

לְתַלְמִידֵי הַמַּגִּיד זַ"ל שֶׁהָיוּ עֲדַיִן בָּעוֹלָם, הֲלֹא הֵמָּה: הָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי זוּסְיָא זַ"ל, וְהָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִּיטְשׁוֹב, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי בָּרוּךְ זַ"ל, וְהַצַּדִּיק רַבִּי גְּדַלְיָה מִלִּינִיץ זַ"ל, וְהָרַב הַצַּדִּיק רַבִּי שָׁלוֹם זַ"ל מִפְּרָאבִישְׁטְשׁ, וּשְׁאָר גְּדוֹלִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, ב)

הוא אכן קיבל מהם אור עצום ונפלא, אך למרות הכל לא מצא ישועה שלימה לנפשו[טז].

וּמֵאָז נִתְעוֹרֵר וְנִכְסַף יוֹתֵר לְקִיּוּם הַתּוֹרָה לְעוּבְדָּא וּלְמַעֲשֶׂה (כִּי בַּדָּבָר הַזֶּה נִתְעַלּוּ יוֹתֵר הַצַּדִּיקִים וְהַקְּדוֹשִׁים הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ מִצַּד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה). וּמֵאָז הָיָה הִשְׁתּוֹקְקוּתוֹ וְכִסּוּפָיו לַה' יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאֹד, אֲבָל מֵעֹצֶם הִתְגָּרוּת הַכֹּחַ הַמּוֹנֵעַ וְהַמַּדִּיחַ שֶׁבְּכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה (וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּמַנִּיחַ כָּל הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מִתְגָּרֶה וְכוּ' אֶלָּא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים) עַל כֵּן עָלָה וְיָרַד בַּעֲלִיּוֹת וִירִידוֹת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת מְאֹד בְּכָל עֵת וָעֵת, וְהָיָה קָשֶׁה עָלָיו מְאֹד כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת, הֵן בְּתוֹרָה וְהֵן בִּתְפִלָּה וְכַיּוֹצֵא. גַּם הָיָה בַּעַל מַחֲשָׁבָה גָּדוֹל מְאֹד שֶׁזֶּה אֶחָד מֵהָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה. וְלֹא יָדַע לְכָל הַנַּ"ל שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי כְּבָר בָּחַן וְנָסַע לְכַמָּה צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הָעֵת כַּנַּ"ל, אֲבָל לֹא הוֹעִילוּ לוֹ כְּלָל לָזֶה וְלֹא הָיָה לוֹ מֵהֶם שׁוּם תּוֹעֶלֶת מִזֶּה[יז]. (שם)

עד אשר גילה את רבינו הקדוש, ודבק בו ללא שיור, כשהוא מרוקן את מוחו מכל מה שהיה בו לפני ההתקרבות. וכפי שהעיד על עצמו:

"כְּשֶׁנִּתְקָרַבְתִּי לְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הִנַּחְתִּי אֶת מוֹחִי לְגַמְרֵי, כְּאִלּוּ אֵין לִי שׁוּם שֵׂכֶל. וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי דִּבּוּר מֵרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל קִבַּלְתִּי חֲתִיכַת שֵׂכֶל. עוֹד דִבּוּר, עוֹד חֲתִיכַת שֵׂכֶל". וְכֵן אָמְרוּ עָלָיו מִגְּדוֹלֵי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁזֶּה הַחִלּוּק בֵּין מוֹהֲרַנַ"ת לִשְׁאָר תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל, שֶׁהֵם יָדְעוּ שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הוּא הָעִקָּר, אֲבָל הֵם גַּם כֵּן מַשֶׁהוּ, יֵשׁ לָהֶם אֵיזֶה דֵּעָה. אֲבָל מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל יָדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בִּלְעֲדֵי רַבֵּנוּ זַ"ל אֵינוֹ כְּלוּם כְּאַיִן מַמָּשׁ. אַשְׁרֵי לוֹ! (אבניה ברזל, טז)

הרי לנו עכ"פ, שהתקרבותם של תלמידי רבינו ומוהרנ"ת בראשם, לא באה 'על ריק'… היא באה לאחר הסתופפות בצילם של 'מפורסמי הזמן' מהדרגה הגבוהה ביותר. ועל אף הכל, ההתקרבות לרבינו האירה והבהירה כי כל מה שיכולים לקבל מכל אחד אחר הוא "כאין ממש!".

ומה נאמר אנן בדורנו אנו?!

* * *

במאמר המוסגר יש לציין[יח], שההתבטלות לכמה צדיקים בו זמנית, יכולה להיות מסוכנת[יט], כפי שכותב הרה"ק מקאמארנא:

לְהַכְנִיעַ עַצְמוֹ לְרַב שֶׁאֵינוֹ רַב שֶׁלְּךָ, לִפְעָמִים [הוּא] סַכָּנָה עֲצוּמָה לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. (מעשה אורג, עוקצין ג, יב)

וכפי שאנו מוצאים גם בספר המידות, על הנזק הרוחני שיכול להיגרם מהליכה מרב לרב:

כְּשֶׁהוֹלֵךְ מֵרַב לְרַב, אָז צָרִיךְ לְחַזֵּק אֱמוּנָתוֹ בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַלִּמּוּד מֵהַרְבֵּה מְלַמְּדִים מַזִּיק לֶאֱמוּנַת הַיִּחוּד. (ספר המידות: אמונה ח"ב, ז. לימוד ח"ב, ז)

* * *

סוף דבר הכל נשמע:

בלבם של חסידי ברסלב הרבי חי, ואצלו יש להם את הכל. ובעיקר: יודעים הם ללא כל ספק, כי את הרפואה לה הם זקוקים – לא יוכלו לקבל מאף אחד אחר מלבדו[כ]. כך שאין שום סיבה בעולם שיפנו לשום אחד ממפורסמי הזמן, אלא אם כן אמונתם ברבם נחלשת ונפגמת רח"ל.

"נישואין דקדושה"

לחידוד הדברים, נוסיף:

בליקוטי מוהר"ן תורה ז', משווה רבינו את ההתקרבות לצדיק וקבלת עצותיו, ל"נישואין":

הָעֵצוֹת שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַצַּדִּיקִים הוּא בְּחִינַת נִשּׂוּאִין וְזִוּוּג דִּקְדֻשָּׁה. כִּי הוּא מְקַבֵּל טִפֵּי הַשֵׂכֶל שֶׁל הַצַּדִּיק עַל יְדֵי עֵצָה שֶׁמְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ. (קיצור ליקוטי מוהר"ן, תורה ז, אות ט)

ואכן, בתחושה זו חיו חסידי ברסלב[כא]; הקשר שלהם עם הרבי היה דומה לקשר של נישואין. ובמכתב לחתן העומד לפני נישואיו כותב רבי שמשון ברסקי ז"ל:

יְדִידִי וְאַהוּבִי, מִסְתָּמָא יְזַכֶּה אוֹתְךָ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּיָּמִים הַלָּלוּ לְנִשּׂוּאִין אֲשֶׁר הוּא מִצְוָה הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה בְּעֶזְרֶךָ שֶׁיְּקֻיַּם בְּךָ 'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'. וְהָעִקָּר שֶׁתִּזְכֶּה לְהַנִּשּׂוּאִין הָאֲמִתִּיִּים וְהַנִּצְחִיִּים דִּקְדֻשָּׁה, הַיְנוּ לְהִתְקָרְבוּת אֲמִתִּי אֶל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצוֹת אֲמִתִּיּוֹת, אֵיךְ לְהִנָּצֵל מֵעֲצַת הַנָּחָשׁ, הַיְנוּ מֵהָעֵצוֹת רָעוֹת דְּהַאי עָלְמָא דְּשִׁקְרָא, כַּמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים סִימָן ז' חֵלֶק א'. (נעימות נצח, מכתב כ)

כך גם כותב רבי יעקב גדליה תפילינסקי ז"ל לחתן העומד לפני נישואיו:

רַבֵּנוּ זַ"ל כָּתַב בַּתּוֹרָה הַנַּ"ל: "מִי שֶׁמְּקַבֵּל עֵצוֹת מֵהַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת נִשּׂוּאִין מַמָּשׁ", זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁמִּתְחַתְּנִים עִם הַצַּדִּיק. הֲיֵשׁ קִרְבָה יוֹתֵר מִזּוֹ?! … אַחֲרֵי שֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים מַעֲלַת הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים, לָמָּה לֹא נָחוּס עַל עַצְמֵנוּ וּלְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ זַ"ל בִּבְחִינַת 'נִשּׂוּאִין' מַמָּשׁ, וְנַשְׁלִיךְ כָּל שִׂכְלֵנוּ לְגַמְרֵי כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי נָתָן זַ"ל "נָאךְ אַ שִׂיחָה פוּן רֶעבִּין נָאךְ אַ שְׁטִיקְל מֹחַ". (שארית יעקב, מכתב טו)

והנוגע מכך לעניינינו, הוא:

רק חסיד שנפשו "היתה כאלמנה" נוסע לחפש שידוך חדש… אך מי ש'נישואיו' עם רבינו שרירים וקיימים, האיך וכיצד יפנה לשום אחד ממפורסמי הזמן, והרי "איתתא לבי תרי לא חזיא" (קידושין ז ע"א)?!…

"את יראי ה' יכבד"

אחר הדברים האלה, דעת לנבון נקל, שמכאן עד לזלזול כהוא-זה ח"ו בגדולתם העצומה של כל 'מפורסמי הזמן' האמתיים, הדרך רחוקה מאד מאד, ואין שום שמץ של קשר ביניהם.

אם על כל יהודי באשר הוא שם, הוזהרנו מפי רבינו ותלמידו:

צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לְכַבֵּד אֶת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי כָּבוֹד. (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ג, י)

על אחת כמה וכמה, כשמדובר ב"מפורסמי הזמן", מנהיגי ישראל, צדיקים וכשרים, בוודאי עלינו לכבדם ולייקרם. וכפי שכבר הבאנו במאמר י"ב את דברי מוהרנ"ת שכותב:

כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים הַמִּתְנַהֲגִים עַל פִּי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּגְמָרָא וְזֹהַר וּבְכִתְבֵי הָאֲרִ"י וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידָיו זְכוּתָם יָגֵן עָלֵינוּ, בְּוַדַּאי אָסוּר לַחֲלֹק עַל שׁוּם אֶחָד מֵהֶם … רַק לְהַאֲמִין בְּכֻלָּם (ליקוטי הלכות, שבת ה, יג)

כִּי רַק מֵהָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הַחֲקִירוֹת, הָרוֹצִים לְהַטּוֹת מִתּוֹרַת מֹשֶׁה לִלְמֹד חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּפוֹרְקִים עֹל וְרֻבָּם מְגַלְּחִים זְקָנָם וְכוּ' כַּמְפֻרְסָם, מֵהֶם צְרִיכִים לְהִתְרַחֵק בְּתַכְלִית הָרִחוּק. אֲבָל כָּל מִי שֶׁמַּנְהִיג עַל פִּי הַתּוֹרָה כְּפִי שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּגְמָרָא וּפוֹסְקִים וְסִפְרֵי יְרֵאִים הַמְיֻסָּדִים עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, בָּהֶם צְרִיכִים לְהִתְדַּבֵּק בְּכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּבוֹ תִדְבָּק" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "הִדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים". (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ו, יב)

וגם אלו שלא זכו לדעת מ"נקודת האמת שבין הצדיקים", ואף לא התקרבו כלל לדרך החסידות, אין הדבר פוסל אותם על הסף ח"ו[כב], ואין שום היתר להקל בכבודם ח"ו[כג].

וכמסופר:

יָדוּעַ הָיָה שֶׁרַבֵּנוּ לֹא דִּבֵּר בְּשׁוּם פַּעַם נֶגֶד מִי מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ הַחֲסִידוּת. וְהָיָה אוֹמֵר רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זַ"ל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי אִילּוּ הָיוּ יוֹנְקִים גַּם מִתּוֹרַת הַחֲסִידוּת הָיוּ גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲבָל גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה הָיוּ בְּוַדַּאי. (שיש"ק ז, לג)

ואף על חמיו של מוהרנ"ת, שהיה 'מתנגד' גמור לגדולי החסידות:

אָמַר רַבֵּנוּ ז"ל לְמוֹהֲרַנַ"ת: "דַיין שְׁוֶוער אִיז אַ צַדִּיק [= חָמִיךָ צַדִּיק!]. (אבניה ברזל, א. עיי"ש)

שכן, כבר הציב רבינו כלל ואמר:

הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁצַּדִּיק אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹת, וּבְאִם הוּא טוֹעֶה הֲרֵי אֵינוֹ צַדִּיק. אֲנִי אוֹמֵר שֶׁצַּדִּיק כֵּן יָכוֹל לִטְעוֹת, וּבְאִם הוּא טוֹעֶה עֲדַיִן צַדִּיק הוּא! (שיש"ק ב, מו)

כך שרק קטני הדעת שאין מקום בראשם להניח שני תפילין, ומוחם הצר אינו מסוגל להכיל את העובדה שישנו 'גבוה מעל גבוה' – רק הם מפרשים את אי-הַפְּנִיָּה 'לשום אחד ממפורסמי הזמן' כזלזול ח"ו בגדולתם העצומה.

וְאוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה בַּדּוֹר הַזֶּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כַּאֲשֶׁר יִזְכֶּה אָדָם לְדַבֵּק עַצְמוֹ בְּצַדִּיק אֶחָד, מִיַּד פּוֹעֵר פִּיו נֶגֶד שְׁאָר צַדִּיקִים. וְאֵין זֶה אֶלָּא תַּחְבּוּלֵי הַיֵּצֶר, אֲשֶׁר פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלָיו, לְהַפִּילוֹ עֲדֵי לֹא יוּכַל קוּם (קול מבשר, תהילים מזמור לד)

דבר זה – אשר שכיח אצל כלל החסידים – נובע ע"פ רוב מכך שאצל קטני הדעת, גדלותו של רבם נבנית ומתבססת על חורבות קטנותם של האחרים… וכמסופר:

רָאָה פַּעַם רַבִּי מָרְדְּכַי סוֹקוֹלוֹבֶער אֵיךְ שֶׁחֲסִידִים מִתְקוֹטְטִים בֵּינֵיהֶם, וְכָל חָסִיד מְבַטֵּל וּמְקַטְרֵג עַל רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, בְּאָמְרוֹ: "רַבְּךָ אֵינוֹ בַּעַל מַדְרֵגָה כְּלָל וְלֹא תַּפְסִיד מְאוּמָה אִם לֹא תִּתְקָרֵב וְתִסַּע אֵלָיו. מַה שֶׁאֵין כֵּן הָרַבִּי שֶׁלִּי, גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד". וְכֵן טָעַן כָּל חָסִיד לַחֲבֵרוֹ.

פָּנָה אֲלֵיהֶם רַבִּי מָרְדְּכַי בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר לָהֶם: אִם כָּל חָסִיד מְדַבֵּר עַל שְׁאָר מְפֻרְסְמֵי הַדּוֹר וְטוֹעֵן שֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי מַדְרֵגָה כְּלָל, וְטוֹעֵן שֶׁרַבּוֹ הוּא הַגָּדוֹל, נִמְצָא שֶׁלְּפִי דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים גָּדוֹל הוּא רַבּוֹ מִכָּל הַמְּפֻרְסָמִים הַקְטַנִּים בְּמַעֲלָה, אִם כֵּן בַּמֶּה גָדְלָה מַדְרֵגַת רַבּוֹ? אוּלָם כְּשֶׁיַּחֲשִׁיב כָּל אֶחָד וְיוֹקִיר אֶת רַבּוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, וְיֹאמַר: "בֶּאֱמֶת רַבְּךָ גָּדוֹל וּמֻפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד, אוּלָם הָרַבִּי שֶׁלִּי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ לְסִבָּה זוּ וְזוּ" – אָז יִתְעַלֶּה מַדְרֵגַת רַבּוֹ מְאֹד, שֶׁגָּדוֹל הוּא מִכָּל צַדִּיקֵי וּגְדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁגְּדוֹלִים הֵם בְּמַעֲלָה מְאֹד כִּדְבָרָיו (שיש"ק ד, תקעה)

על אחת כמה וכמה כשמדובר ברבינו הקדוש; אשר ככל ששאר הצדיקים גדולים ומופלאים, בבחינת "רבות בנות עשו חיל", הרי ש"את עלית על כולנה", כאשר נתבאר.

* * *

נסיים את מאמרנו זה, במכתבו המאלף של רבי גדליה קעניג ז"ל, שמתייחס לשאלתו של יהודי שהרגיש אצל אנ"ש זלזול בגדולתם של צדיקים אחרים, בכך שטענו שגם הם צריכים להתקרב לרבינו…

וכך הוא כותב:

שָׁאַלְתָּ בְּמַה שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר הַקָּדוֹשׁ חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן בְּחֵלֶק גְּדֻלַּת הַשָּׂגָתוֹ בְּסִימָן נ"ט: "עָנָה וְאָמַר, קֹדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אֹפֶן כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו", עַד כָּאן. וֶהֱיוֹת שֶׁשָּׁמַעְתָּ אֵיזֶה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁבְּכֹחַ זֹאת הַשִּׂיחָה הֵם מְבַטְּלִים כַּמָּה גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקָשֶׁה זֹאת בְּעֵינֶיךָ, כִּי בְּעַצְמְךָ זָכִיתָ לִרְאוֹת כַּמָּה גְּדוֹלִים שֶׁנִּרְאִים כַּאֲנָשִׁים שְׁלֵמִים וַעֲנָוִים, בְּטֵלִים לְרָצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ אֵינָם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְכוּ'?

תְּשׁוּבָה: הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאוֹל, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ קָשֶׁה כְּלָל. כִּי כָּל שְׁאֵלָתְךָ הוּא עַל יְסוֹד אֵיזֶה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁשָּׁמַעְתָּ אוֹתָם 'מְבַטְּלִים' כַּמָּה גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁבְּעֵינֶיךָ הִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁהֵן אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים. אֲבָל אִם נֹאמַר שֶׁאֵיזֶה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַלָּלוּ שֶׁ'מְבַטְּלִים' כַּמָּה גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל – שׁוֹגִים הֵם, כִּי אֵין לַבִּטּוּל הַזֶּה שַׁיָּכוּת וְלֹא כְּלוּם לְהַשִּׂיחָה הַנַּ"ל שֶׁבְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן, כִּי שָׁם לֹא נִזְכָּר כְּלָל מֵעִנְיַן 'בִּטּוּל', אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב שָׁם; שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת "אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת" כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, וְאִי אֶפְשָׁר "לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת" בְּשׁוּם אֹפֶן כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. מִזֶּה מַשְׁמַע שֶׁדַּוְקָא "אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת" אוֹ "לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת", זֶה אִי אֶפְשָׁר בִּלְתִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. אֲבָל לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר סְתָם, וַאֲפִילוּ צַדִּיק – אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר, אֲבָל בְּלִי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי. כִּי אִלּוּ הָיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים הַלָּלוּ זוֹכִים לְהָבִין וּלְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, הָיוּ מַגִּיעִים וּמַשִּׂיגִים שְׁלֵמוּת יוֹתֵר אֲמִתִּי בַּעֲבוֹדָתָם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּבִלְתִּי הַצַּדִּיק הַנַּ"ל, עֲבוֹדָתָם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינֶנָּה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת.

וְזֶה מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר, וְזֶה צָרִיךְ לָנוּ לוֹמַר וּלְהוֹדִיעַ לְכָל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְהַצַּדִּיקִים, שֶׁאִם רְצוֹנָם חָזָק בֶּאֱמֶת לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִשְׁתַּדְּלוּ לְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, וְאָז יִזְכּוּ לִטְעֹם טַעַם אֲמִתִּי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ כְּלָל מִקֹּדֶם הִתְקָרְבוּתָם אֵלָיו, וְכַמְּבֹאָר בְּהַמַּעֲשֶׂה מֵהָרַב וּבֶן יָחִיד, עַיֵּן שָׁם.

אֲבָל צָרִיךְ לִרְאוֹת לְהַשְׁמִיעַ לָהֶם דְּבָרִים הַלָּלוּ בְּאִמְרֵי נֹעַם, בְּטוּב טַעַם וָדַעַת, שֶׁיַּכִּירוּ וְיֵדְעוּ שֶׁדּוֹרְשִׁים בָּזֶה טוֹבָתָם וְהַצְלָחָתָם הָאֲמִתִּית וְהַנִּצְחִית, בִּבְחִינַת נִכָּרִין דִּבְרֵי אֱמֶת. וְכַמְּבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק א' סִימָן נ"ח בְּהַתּוֹרָה תְּלַת נָפְקִין מֵחַד אוֹת ה' שֶׁיֵּשׁ לְדַקְדֵּק אֵיךְ לְהוֹצִיא דִּבְרֵי חָכְמָתוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִבְזִים, בִּבְחִינַת "דִּבְרֵי פִּי חָכָם חֵן".

וּבְטוּחֲנִי שֶׁכָּל תְּמִיהָתְךָ וּשְׁאֵלָתְךָ לֹא בָּאָה אֶלָּא בִּגְלַל שֶׁהַלָּלוּ אֵיזֶה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אָמְרוּ מַה שֶׁאָמְרוּ בְּצוּרָה שֶׁל זִלְזוּל. וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין זֶה אֱמֶת, וּצְרִיכִים כַּפָּרָה. כִּי שְׁתִיקָתָם יָפָה מִדִּבּוּרָם, כִּי עַל יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם שֶׁמְּפַטְפְּטִים בְּזִלְזוּל, הֵם גּוֹרְמִים לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב. וַאֲנַחְנוּ הַמְכֻנִּים בְּשֵׁם 'חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב', שֶׁעָלֵינוּ מוּטָל בַּדּוֹר הַזֶּה הַשְּׁלִיחוּת לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּדֻלַּת וּקְדֻשַּׁת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר, עָלֵינוּ נֶאֱמַר "לְתִקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלֹא לְעִוּוּתֵי".

וּבֶאֱמֶת יֵשׁ לְהַשְׁגִּיחַ הַרְבֵּה מְאֹד שֶׁלֹּא נִכָּשֵׁל בְּאִמְרֵי פִּינוּ עִם בְּנֵי אָדָם, וּבִפְרָט כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עִם גְּדוֹלִים אוֹ בְּנוֹגֵעַ לָהֶם. וּלְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּשְׁלַח דְּבָרוֹ הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן בְּפִינוּ וְנִמְצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ בָּנוּ שֶׁכַּוָּנָתֵנוּ לִכְבוֹד עַצְמֵנוּ, אֶלָּא יָבִינוּ שֶׁכָּל דְּבָרֵינוּ בָּזֶה עִמָּהֶם הוּא רַק בִּבְחִינַת "וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת" (אָבוֹת פֶּרֶק ו'), כֻּלּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְמַעַן טוֹבָתָם הַנִּצְחִית, שֶׁזֶּהוּ גַּם טוֹבַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, שֶׁיִּתְקָרְבוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. (שערי צדיק, חלק ו, מכתב רסט)

[א] הוא אינו חתום בעצמו על המכתב (אלא ג' מגדולי אנ"ש בטעפליק), אך הוא זה שניסח וכתב אותו, כפי שניתן להיווכח מכתב היד.

נושא המכתב הוא אודות שוחט חסיד ברסלב, שמחמת המחלוקת הגדולה הדיחו אותו ממשרתו. ובצר להם פנו חסידי ברסלב לרבי שלמה קלוגר (שהיתה מצודתו פרוסה על פני כל הארץ) שיעמוד לימין אביון.

[ב] שכן 'אין לבארם' לאלו שמבחוץ, אך חובה קדושה לבארם לאלו העומדים לפני ולפנים.

[ג] מאמרים יב-טו, וזה פרטם: "רבות בנות עשו חיל", בה ביארנו את אמונתנו בגדולתם של כלל הצדיקים שבכל דור. "ואת עלית על כולנה", בה ביארנו עניינה של נשמת 'משה משיח' העומדת מעל כל שאר הצדיקים. "השמש והירח והכוכבים משתחוים לי", בה ביארנו את חובת התבטלותם והתכללותם של כלל הצדיקים בנשמת הצדיק הגדול נשמת 'משה משיח'. "אל מול פני המנורה", בה ביארנו כיצד אמור להיראות האילן של כלל הצדיקים בהיותם מבוטלים אל הצדיק הגדול.

[ד] שכן, כפי שניווכח לראות במאמרים הבאים, ישנם כמה סוגי 'פרסום של שקר', וגם מי שאינו 'מפורסם של שקר' במובן הגס של רדיפה אחר כבוד ופרסום שקרי, והוא אף צדיק וכשר באמת – יכול גם הוא להיכלל לפעמים בקטגוריה זו.

[ה] אשר כידוע היה מקורב לאחד מגדולי אנ"ש, ואף לקח כמה מעיקרי שיטתו מתורת רבינו.

[ו] על אודות הסכנה הרוחנית בכך שפונים 'לשום אחד ממפורסמי הזמן', נדבר באחד המאמרים הבאים אי"ה.

[ז] בתוספת מילים ספורות מתוך הנוסח המקורי, שנשמטו בדפוס מטעמים מובנים.

[ח] הם 'לא האמינו בהם' במובן של אדמו"רים, כפי שהאמינו בהם חסידיהם. וכפי שיבואר להלן אי"ה.

[ט] הודפס בגליון 'אבקשה', חשון תשע"ט, עמוד 74.

[י] נדפסו לראשונה בקובץ 'שיבולים', ולאחר מכן נדפסו בספר הנפלא 'בצילו של הרבי', פרק 'התמימים והישרים'.

[יא] העיירה הפולנית 'סוכדניוב' שבאזור לובלין, שם כיהן כאדמו"ר הרה"ק רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ זצוק"ל מגזע 'היהודי הקדוש' מפשיסחא.

[יב] כפי שמשתמע מהמכתב, היה זה עקב נישואיו למשפחה מחסידות אחרת. ויש לציין שע"פ הידוע לנו, אותו אברך נשאר חסיד ברסלב כמקדם [ונסיעתו הייתה כנראה כלפי חוץ, מחמת אילוצים]. שכן, בשנת תרפ"ח, אנו מוצאים עדות על כך (בספר אור צדיקים עמוד מ"ז) שהתקיים בביתו שב'בנדין' שיעור בספרי רבינו… אך עצם העובדה כשלעצמה הספיקה לזעזע את רבי אהרן לייב…

[יג] = התחתן עם משפחה מהעיירה 'בנדין'.

[יד] חצר חשובה, שבראשה עמד אדמו"ר שלכל הדעות היה צדיק, ואף העריך ואהד את ברסלב.

[טו] על אלו שקשה להם להשלים עם המציאות שאין להם רבי שנמצא בתוך גוף גשמי ויושב בראש השולחן, ועל הקשר בין תחושה זו לתחושתם של בני ישראל בזמן חטא העגל כאשר טענו "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" – נדבר אי"ה במאמר אחר.

[טז] וכפי שהוא מספר על עצמו: "הבחנתי האמת, וזכיתי ליכנס באמונת חכמים, והסכימה דעתי עם החסידים שטוב להתקרב להצדיקים המפורסמים גדולי החסידים, כי הם אנשי אמת וה' עמם. ואז נמשך עלי יראה קצת ונשתניתי לטובה בכמה דברים הידועים לי, ועם כל זה עדיין הייתי תועה בדרך ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, כי לא היה לי מנהיג כראוי. וכל מה שעבר עלי בימים אלו קצרה היריעה לספר" (ימי מוהרנ"ת, א). עד אשר זכה "להתקרב לאדוננו מורינו ורבינו הקדוש והנורא הרב האמת מורינו רבי נחמן זכר צדיק וקדוש לברכה. והוא אחז בידי וקירבני ברחמיו המרובים, ונשא אותי כאשר ישא האומן את היונק" (שם, ב).

[יז] בקצירת האומר נציין, כי בפנימיות הדבר, עובדה זו קשורה לכך שנפשו של מוהרנ"ת – נפש ה"לבנה" ו"הנקודה התחתונה" – ייצגה וגילמה ושיקפה בתכלית השלימות את כל אותו מצב חשוך וקשה של אחרית הימים, שהוא הוא עומק מצבם האמיתי, ללא כחל ושרק, של כל נפשות הדורות שאחר התגלות אור רבינו הקדוש. (עניין שהינו גם המפתח להבין את התגלות לבבו הנשבר והשתפכות נפשו המיוחדת במינה בתפילותיו, כאילו היה הרחוק שברחוקים והגרוע שבגרועים). ולכן חש יותר מכל חבריו בני גילו ודורו, עד כמה כל רופאי הנפשות האחרים, ענקי ענקים ככל שיהיו, אינם יכולים להושיעו כדבעי, ואכמ"ל.

[יח] ומחמת אריכות הדברים לא ניכנס כאן לבירור פרט זה.

[יט] מלבד הסכנה בהתקרבות למי שאינו צדיק מושלם בתכלית השלימות, אשר עליה נדבר כאמור במאמר אחר אי"ה.

[כ] וכפי שיתבאר אי"ה במאמר הבא.

[כא] ראה במכתבו של רבי שמואל הורביץ: "כמו שאמר רבי נחמן מטולטשין: מיהו אחי? חסיד ברסלב! מיהו אבי? מי אשתי? וכו' וכו'" (מכתבי שמואל ח"ב, כה. תרגום חופשי מאידיש).

[כב] על היחס לאותם צדיקים שאינם יודעים מרבינו, ואף חולקים עליו במידה זו או אחרת – על כל סוגיהם ופרטיהם – נדון אי"ה במאמר בפני עצמו.

[כג] יתירה מכך שנינו בספר המידות: "אדם שהוא בחשיבות אין צריך לבזותו, אף על פי שהוא רשע" (ספר המידות, כבוד יט). אלא אם כן מדובר ברבנים אשר עליהם נאמר בספר המידות: "מתר לבייש את הרבנים ששוכרין את הרבנות, וראוי לבזותן ולהקל בכבודן, ואין עומדין בפניהם, ואין קורין אותן רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור" (ספר המידות, בושה ב) ומקורו בירושלמי (ביכורים ג, ג).