ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ו)

פרק י"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ו)

במאמר הקודם, הזכרנו ב' סיבות עיקריות מדוע חסידי ברסלב 'אינם פונים לשום אחד ממפורסמי הזמן', כשהסיבה הראשונה שמנינו היא: יש להם אצל רבם את הכל, וממילא אינם נצרכים לפנות לאף אחד אחר.

הזכרנו שם בקיצור נמרץ, עומק נוסף בדברים אלו, והוא: הם יודעים שהרפואה היחידה לתחלואי אחרית הימים נמצאת אך ורק אצל רבינו הקדוש.

עתה במאמרנו זה נרחיב מעט את הדברים, כפי שהם מבוארים בדברי רבינו, מוהרנ"ת, והתלמידים שלאחריו. ומתוך הדברים נבין גם, שגם צדיקים שאין בכוחם לרפאות בשלימות את כל נשמות ישראל, יכולים להיות גדולים ונוראים עד למאד, כשאין שום סתירה בין הדברים. שכן, גם מי שהוא צדיק גדול ונורא, לא בהכרח יש לו את הכח לרפאות בשלימות את כנסת ישראל מכל תחלואיה.

"ואני רופא אותה"

בסיפורי מעשיות, מספר הבעטלער 'בלי הידיים':

פַּעַם אֶחָד יָשַׁבְנוּ יַחַד אֵיזֶה אֲנָשִׁים, וְהָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִתְפָּאֵר בַּכֹּחַ שֶׁבְּיָדָיו. זֶה הִתְפָּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבוּרָה זוֹ בְּיָדָיו, וְזֶה הִתְפָּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבוּרָה פְּלוֹנִית בְּיָדָיו. וְכֵן כָּל אֶחָד הִתְפָּאֵר בַּגְּבוּרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדָיו. (סיפורי מעשיות, מעשה משבעה בעטלערס, היום השישי)

הראשון מתפאר שיש לו כח להחזיר ולהוציא חיצים גם לאחר שנורו ונתחבו, וכשהבעטלער שואל אותו איזה חיצים – מתוך עשרה מיני החיצים – הוא יכול להוציא, והלה עונה לו על יכולתו להוציא מין מסוים של חץ, קובע הבעטלער ואומר:

אִם כֵּן, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה, מֵאַחַר שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְשֹׁךְ כִּי אִם מִין חֵץ אֶחָד. עַל כֵּן אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה. (שם)

השני מתפאר בכך "שאצל מי שהוא לוקח ומקבל ממנו הוא נותן לו", וכשהבעטלער שואל אותו: "איזה צדקה – מתוך עשרה מיני הצדקה – אתה נותן", והלה משיב "שהוא נותן מעשר", קובע הבעטלער שוב ואומר:

אִם כֵּן אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה, כִּי אֵין אַתָּה יָכוֹל כְּלָל לָבוֹא לִמְקוֹמָהּ. כִּי אֵין אַתָּה יָכוֹל לִכָּנֵס כִּי אִם בְּחוֹמָה אַחַת (בַּמָּקוֹם שֶׁהִיא יוֹשֶבֶת שָׁם). וְעַל כֵּן אֵינְךָ יָכוֹל לָבוֹא לִמְקוֹמָהּ. (שם)

השלישי מתפאר בכך שיש לו כח בידיו להסמיך ולהשפיע חכמה, וכשהבעטלער שואל אותו "איזה חכמה – מתוך עשרה קבי החכמה – אתה יכול ליתן בידיך", והלה משיב "חכמה פלונית", קובע שוב הבעטלער ואומר:

אִם כֵּן, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה. כִּי אֵין אַתָּה יָכוֹל לֵידַע הַדֹּפֶק שֶׁלָּהּ, כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לֵידַע כִּי אִם דֹּפֶק אֶחָד. כִּי יֵשׁ יוּד מִינֵי דְּפִיקִין, וְאַתָּה אֵינְךָ יָכוֹל לֵידַע כִּי אִם דֹּפֶק אֶחָד. (מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן בְּיָדָיו רַק חָכְמָה אַחַת). (שם)

הרביעי מתפאר בכך שיש לו כח בידיו לעכב ולעצור רוח סערה, ולעשות לרוח משקל. וכשהבעטלער שואל אותו "איזה רוח – מתוך עשרה מיני הרוחות – אתה יכול לאחוז בידיך", והלה משיב "רוח פלוני", קובע שוב הבעטלער ואומר:

אִם כֵּן אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה. כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לְנַגֵּן לְפָנֶיהָ כִּי אִם נִגּוּן אֶחָד. כִּי יֵשׁ יוּד מִינֵי נְגִינָה, וְהַנְּגִינָה הוּא הָרְפוּאָה שֶׁלָּהּ, וְאַתָּה אֵינְךָ יָכוֹל לְנַגֵּן כִּי אִם נִגּוּן אֶחָד מֵיוּד הַנַּ"ל. (שם)

לאחר שחקר את כולם וקבע שאין הם יכולים לרפאות את הבת מלכה,

עָנוּ וְאָמְרוּ הֵם: מַהוּ הַיְכֹלֶת שֶׁלְּךָ? הֵשִׁיב: אֲנִי יָכוֹל מַה שֶּׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִים. הַיְנוּ, כָּל הַט' חֲלָקִים הַנַּ"ל (מִכָּל הַנַּ"ל) שֶׁאֵין אַתֶּם יְכוֹלִים, אֲנִי יָכוֹל הַכֹּל! (שם)

כך שהוא היחיד שיכול לרפאות את בת המלכה!

* * *

בת המלכה היא כנסת ישראל, אשר לאחר שברחה מפני המלך האכזר, היצר הרע, אל תוך ה"מבצר של מים", ציווה המלך לירות בה עשרה מיני חיצים, "ונפלה שם ונשארה חלשות".

וגם אם נמצאים צדיקים רבים, בעלי כוחות רוחניים נפלאים, הרי שהיחיד שמסוגל להיכנס לתוככי המבצר של מים ולרפאות אותה, הוא הבעטלער בלי הידיים.

כִּי מִי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי צְדָקוֹת הַנַּ"ל, אֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס לְתוֹךְ כָּל הָעֲשָׂרָה חוֹמוֹת הַנַּ"ל… וַאֲנִי יָכוֹל לִכְנֹס לְתוֹךְ כָּל הָעֲשָׂרָה חוֹמוֹת כַּנַּ"ל. וַאֲנִי יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְשֹׁךְ מִמֶּנָּהּ, הַיְנוּ מִן הַבַּת מַלְכָּה הַנַּ"ל, כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים. וַאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל הַיּוּד מִינֵי דְּפִיקִין עַל יְדֵי הַיּוּד אֶצְבָּעוֹת. כִּי בְּכָל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע מֵעֲשָׂרָה אֶצְבָּעוֹת, יוֹדְעִין דֹּפֶק מְיֻחָד מֵיוּד מִינֵי דְּפִיקִין. וַאֲנִי יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אוֹתָהּ עַל יְדֵי כָּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה. וְעַל כֵּן אֲנִי רוֹפֵא אוֹתָהּ! (שם)

באחרית הימים נורו בכנסת ישראל – לא חץ אחד ולא שניים. הבעל דבר ירה את כל מלוא החיצים שבאשפתו. כך שגם צדיקים שיש להם כח עצום לתקן ולרפאות מפגיעתו של חץ או שניים, אין להם את היכולת לרפאות בשלימות את כנסת ישראל מכל תחלואיה.

וְעַל כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הִתְפָּאֵר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא חֵץ, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, כְּלָלִיּוּת נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כִּי אִם חֵץ אֶחָד, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן כִּי אִם פְּגַם הַבְּרִית אֶחָד יָדוּעַ (= מסויים), אֲבָל יֵשׁ עֲדַיִן חִצִּים רָעִים כָּאֵלּוּ, שֶׁהֵם פְּגָמִים גְּדוֹלִים כָּאֵלּוּ, שֶׁגַּם הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָם וּלְתַקְּנָם.

אֲבָל זֶה שֶׁבְּלֹא יָדַיִם הִתְפָּאֵר בַּסּוֹף שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, שֶׁבָּהֶם כְּלוּלִים כָּל מִינֵי חֲטָאִים וְכָל מִינֵי פְּגַם הַבְּרִית שֶׁבָּעוֹלָם; כָּל הַחֲטָאִים וְהָעֲווֹנוֹת וְהַפְּשָׁעִים הַגְּדוֹלִים מְאֹד מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלַן – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל הוּא יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹצִיא וּלְתַקֵּן הַכֹּל. כִּי הוּא יָכוֹל לִכְנֹס לְתוֹךְ כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חוֹמוֹת שֶׁל מַיִם שֶׁשָּׁם מֻנַּחַת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁנָּפְלָה חַלָּשׁוּת זֶה כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת שָׁנִים, וְהוּא יָכוֹל לִכְנֹס לְשָׁם, לְתוֹךְ כָּל הָעֲשָׂרָה חוֹמוֹת שֶׁל מַיִם, וְיוֹדֵעַ לְהוֹצִיא כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, וְיוֹדֵעַ כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין, וְיוֹדֵעַ לְרַפְּאוֹתָהּ עַל יְדֵי כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה. (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, י)

רק רבינו הקדוש – אשר סיפר מעשה נוראה זו; גילה את התיקון הכללי המורכב מעשרה מיני הנגינה; קבע את מקום קבורתו באומן והבטיח מה שהבטיח[א] – הוא זה שיכול לרפאות בשלימות את כנסת ישראל מכל תחלואיה, מהחולי הגדול והמסוכן ביותר עד החולי הקטן והנעלם ביותר…

* * *

הצדיקים אשר עליהם מסופר במעשה זו, ואשר מתפארים בכח שבידיהם – אינם צדיקים בעלמא.

בהתבוננות קלה ניתן לגלות שמדובר בצדיקים נוראים ונשגבים,

שֶׁהָיוּ גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה מֻפְלֶגֶת מְאֹד מְאֹד, וְהָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כֹּחַ נִפְלָא וְנוֹרָא בְּיָדָיו מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא כָּזֹאת אֲפִלּוּ לְחַד בְּדָרָא כִּי אִם לִיחִידֵי גְּדוֹלֵי צַדִּיקִים נִפְלָאִים שֶׁהָיוּ חִדּוּשִׁים מְיֻחָדִים בְּכַמָּה וְכַמָּה דּוֹרוֹת!

כְּגוֹן, שֶׁאֶחָד הִתְפָּאֵר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא הַחִצִּים בְּיָדָיו אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁזָּרְקוּ אֶת הַחֵץ, וּלְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ הַחֵץ לְתוֹךְ מִי שֶׁנִּזְרַק לוֹ הַחֵץ. מִי שָׁמַע כָּזֹאת?! מִי שָׁמַע צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁיִּתְפָּאֵר אָדָם עִם חִדּוּשׁ כָּזֶה אֲפִלּוּ בְּגַשְׁמִיּוּת, שֶׁיּוּכַל הָאָדָם בִּמְקוֹמוֹ שֶׁזָּרַק הַחֵץ לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ הַחֵץ בַּחֲזָרָה לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה הַחֵץ וְנִזְרְקָה לְתוֹךְ הַנּוֹכְחִי שֶׁנִּזְרֶקֶת בּוֹ?! כִּי רַק ה' יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "בָּשָׂר וָדָם זוֹרֵק חֵץ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹרֵק חֵץ וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִירָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי".

וּבִפְרָט שֶׁבֶּאֱמֶת מְרַמֵּז עִנְיַן הַחִצִּים עַל כָּל הַפְּגָמִים שֶׁל הָעֲווֹנוֹת הַמַּגִּיעִים לְהַשְּׁכִינָה, שֶׁהֵם כְּחִצִּים הַנִּזְרָקִים וּפוֹגְמִים מְאֹד בְּנֶפֶשׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וְכָל אָדָם וְאָדָם, עַל כָּל עָווֹן וּפְגָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, וּבִפְרָט פְּגַם הַבְּרִית, הוּא זוֹרֵק חֵץ מַמָּשׁ לְנַפְשׁוֹ, וְכוּ'. וּבְוַדַּאי זֶה שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ הַחִצִּים לְאַחַר שֶׁהִשִּיגוּ וְהִגִּיעוּ לְתוֹךְ הַנִּזְרָק בּוֹ, בְּוַדַּאי הָיָה צַדִּיק נִפְלָא וְנוֹרָא, וְחִדּוּשׁ נִפְלָא שֶׁלֹּא נִמְצָא דֻּגְמָתוֹ בְּכַמָּה דּוֹרוֹת שֶׁיִּתְפָּאֵר שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן תִּקּוּן הַבְּרִית לְמִי שֶׁפָּגַם בּוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְהוֹצִיא הַחִצִּים מִמָּקוֹם שֶׁנִּזְרַק לְשָׁם.

וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁהִתְפָּאֵר בָּזֶה הָיָה חִדּוּשׁ נִפְלָא וְנוֹרָא כָּזֶה, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה נֶחֱשָׁב כְּלֹא נֶגֶד זֶה הַבֶּעטְלֶיר שֶׁהָיָה בְּלֹא יָדַיִם! כִּי זֶה בְּלֹא יָדַיִם שְׁאָלוֹ תֵּכֶף: אֵיזֶה מִין חִצִּים אַתָּה יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ לַחוּץ? וֶהֱשִׂיבוֹ: מִין פְּלוֹנִי. עָנָה וְאָמַר: אֵין אַתָּה יָכוֹל לְרַפְּאוֹת אֶת הַבַּת מַלְכָּה, עַיֵּן שָׁם. (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, י)

והדברים מבהילים!

מחד, מדובר ב"גדולים במעלה מופלגת מאד מאד", אשר יש לכל אחד מהם "כח נפלא ונורא בידיו מה שלא נמצא כזאת אפילו לחד בדרא, כי אם ליחידי גדולי צדיקים נפלאים שהיו חידושים מיוחדים בכמה וכמה דורות". אך מאידך, אין הם יכולים לרפאות את הבת מלכה.

גם צדיק שלפי התפארותו אנו מבינים ש"בודאי היה צדיק נפלא ונורא, וחידוש נפלא שלא נמצא דוגמתו בכמה דורות" – "אף על פי כן היה נחשב כְּלֹא נגד זה הבעטליר"!. ועל אף כוחו העצום והנורא "אף על פי כן עדיין אינו יכול לרפאות את הבת מלכה, שהיא השכינה, כלליות נפשות ישראל".

כך שהמתקרב אליו – על אף שיזכה להסתופף בצל צדיק נפלא ונורא שלא נמצא דוגמתו בכמה דורות – לא יזכה לרפואת נפשו בשלימות עד אשר יבוא אל הבעטלער…

* * *

רעיון זה, מופיע כבר בתיקוני זוהר, תיקונא עשרין וחמשא. שם מדבר רבי שמעון בר יוחאי על כנסת ישראל השוכבת מעולפת וחולה בגלות, ובתוך דבריו הוא מספר:

וְאִיהִי חוֹלָה בְגָלוּתָא, וְכַמָּה אַסְיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קָא מִשְׁתַּדְלָן לְגַבָּהּ, בְּכַמָּה בוּסְמִין וְרֵיחִין דְּשׁוֹשַׁנִּים תַּפּוּחִים וְאֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים, וְלָא אִתְחַזְרַת רוּחָא לְגַבָּהּ בְּהוֹן בְּגָלוּתָא בְּמַרְעָא דִילָהּ, וְלָא דְפִיקוּ אִתְחַזְרַת לְגַבָּהּ. עַד דְּיֵיתֵי רַעֲיָא מְהֵימְנָא רְחִימוּ דִילָהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, וְאַיְיתֵי לָהּ תַּפּוּחַ, וְשַׁוִּי לְחוֹטָמָא, וְאַרְחָא בֵיהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדְעַת לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, מִיָּד חָזְרַת רוּחָא וּדְפִיקוּ לְגַבָּהּ. (תיקוני זהר דף ע ע"ב)

כמה וכמה צדיקים מנסים להתעסק ברפואת נשמות ישראל, "וכמה אסיין תלמידי חכמים קא משתדלן לגבה", כשכל אחד מנסה את כוחו להחיות את השכינה המעולפת, ולהחזיר לה את רוח החיים.

הם לא סתם מנסים, אלא יש להם גם מה להציע: "בוסמין וריחין דשושנים, תפוחים, אגוזים, ורימונים" – השגות והארות רוחניות נשגבות, מכל הסוגים והמינים[ב].

אך למרות הכל, "לא אתחזרת רוחא לגבה בהון בגלותא במרעא דילה, ולא דפיקו אתחזרת לגבה. עד דייתי רעיא מהימנא רחימו דילה". כל זמן שהצדיק הגדול, נשמת 'משה משיח', אינו מגיע אליה, אין לה רפואה…[ג]

ובהגיעו, הוא מוציא את הרפואות המיוחדות מִשֶּׁלּוֹ, ו"מיד חזרת רוחא ודפיקו לגבה".

בְּהַהוּא זִמְנָא שַׁבַּחַת לֵיהּ "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים". (שם)

השכינה משבחת אותו ואומרת: ישנם הרבה בנים, צדיקים נשגבים, אך "דודי" – הצדיק הגדול, נשמת משה משיח – "כתפוח בעצי היער" ביניהם…

מ"י ירפא לך

עתה נפנה נא אל נבואתו וקינתו של ירמיה, ונראה כיצד רמז שם על הסוד בו אנו עוסקים.

ירמיה הנביא מקונן על כלל ישראל, ואומר:

מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ. (איכה ב, יג)

ע"פ פשט, "מי ירפא לך" נאמר בלשון שאלה ותמיהה; מאחר ששברך גדול כים, מי הוא זה שיוכל לרפאות אותך?! אך ע"פ סוד, נאמרים הדברים בניחותא; מאחר ששברך גדול כים, לכן רק ה"מי", הוא זה שירפא לך![ד]

"מי" – מספרה חמישים – ומרמזת על ספירת הבינה, ורק היא זו שיכולה להביא רפואה ומזור לַשֶׁבֶר הגדול כ"ים". וכדברי הזוהר:

גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ. וְאִי תֵימָא דְּלֵית לָךְ קַיָּימָא וְאַסְוָתָא, מִ"י יִרְפָּא לָךְ! וַדַּאי הַהוּא דַרְגָּא סְתִימָאָה עִלָּאָה דְכֹלָא קַיְּימָא בֵּיהּ, יִרְפָּא לָךְ וְיוֹקִים לָךְ. (זוהר ח"א דף א ע"ב)

שכן, כגודל השבר – גודל הרפואה, ומאחר שהשבר גדול כ"ים" – שמספרו חמישים, ומרמז על שער החמישים שמצד הטומאה – חייבת גם הרפואה לבוא אך ורק מה"מי", שער החמישים שבקדושה.

כִּי הִיא אֲשֶׁר עַל יָדָהּ כָּל רְפוּאַת מַחֲלָתֵנוּ אֲשֶׁר נֶחֱלִינוּ וְנִשְׁבַּרְנוּ בְּמַחֲלָה אַחַר מַחֲלָה, בְּשֶׁבֶר אַחַר שֶׁבֶר, עַד כִּי גָּדַל כַּ"יָּם" שִׁבְרֵנוּ. (זֶה הַ"יָּם", גִּימַטְרִיָא נוּן, רוֹמֵז עַל שַׁעַר הַנּוּן דְּסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר זֶה לְעֻמַּת זֶה הוּא כָּלוּל מִכָּל מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבֵי הַנֶּפֶשׁ עַד אֵין תַּכְלִית). (כוכבי אור, חכמה ובינה, טז)

ובאחרית הימים, כאשר "הָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (ישעיה נז, כ), וגלי משברי הים גועשים ורועשים, שוטפים ומטביעים – אין מי שיוכל לרפאות את השבר הנוראי, אלא הצדיק שהשיג את שער החמישים, ועליו נאמר "מי ירפא לך"!

אילו לא היה השבר גדול כ"ים", היינו יכולים להסתפק ברפואתם של כל שאר רופאי הנפשות, שזכו להשיג ולגלות רפואות יקרות ונפלאות, הנמשכות אף הן בשורשן מספירת החכמה והבינה. אך מאחר שהשבר גדול כ"ים", אנו חייבים את הנשמה שהשיגה את ה"מי" בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו, נשמת 'משה משיח', רבינו הקדוש.

וְעַתָּה מֵאֵלֵינוּ נֵדַע וְנָבִין פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם בַּמֶּה שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם "נַחַל נוֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה", שֶׁזֶּה הוּא הַשֵּׁם שֶׁל מִדַּת הַבִּינָה כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן. כִּי אִם "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מֵאִתָּהּ וּמִמִּדַּת הַחָכְמָה וְכוּ', אֲבָל לְהִדָּבֵק וּלְהִכָּלֵל בָּהּ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, לֹא יָקוּם עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל זוּלַת "הֶעָלִית עַל כֻּלָּנָה", כַּיָּדוּעַ וּמוּבָן כָּל זֶה בְּסִפְרֵי אֱמֶת. (שם, הקדמה)

וּמֵאֲשֶׁר הִשִּׂיג זֹאת רַבֵּנוּ זַ"ל בְּמִלּוּאוֹ דְּמִלּוּאוֹ שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִזֶּה, עַל כֵּן הִתְפָּאֵר בִּרְפוּאַת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁמְּרַמֵּז עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל! (שם, יד)

כִּי עַל כֵּן מִלּוּאוֹ דְּמִלּוּאוֹ כָּזֶה: "מֵם, מֵם יוּד וָאו דָּלֶת" עִם הַתֵּבוֹת וְהַכּוֹלֵל בְּמִסְפַּר "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה" עִם הַתֵּבוֹת. וְעִם שְׁנֵי כּוֹלְלִים הוּא כְּמִסְפַּר "נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה". וְזֶה אֲשֶׁר גַּם כְּתִיבָתוֹ פָּשׁוּט וּמָלֵא כָּזֶה: "מִי, מֵם יוּד" בְּמִסְפַּר שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ "נַחְמָן" עִם הָאוֹתִיּוֹת. (שם)

* * *

ומי שיתעקש לקבל רפואה לְשִׁבְרוֹ הגדול כים, באמצעות רפואותיהם וגילוייהם של שאר הצדיקים הנוראים והנשגבים – גם אם יקבל מהם הארה נפלאה, ורפואות רבות למחלות וותיקות – יישארו תחלואיו של אחרית הימים, חשוכות מרפא.

שכן, גם אם המחלות הישנות והוותיקות, ניתן למצוא להם רפואה בשאר מקומות. הרי ש"המחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדיין בעולם", אין אפשרות להתרפאות מהם אלא באמצעות ה"רפואות ותחבושות יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדיין מעולם", "והבלתי מתרפא בהם אבדה תקוותו חס ושלום".

וכדברי רבי אברהם ב"ר נחמן:

מְבֹאָר מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל לְעִנְיַן הַצַּדִּיקִים יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת, שֶׁקֹּדֶם יְרִידַת הַצַּדִּיקִים לְזֶה הָעוֹלָם, יֵשׁ בַּיְכֹלֶת לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר וְעוֹבֵד אֶת ה', גַּם זוּלַת זֶה הַצַּדִּיק וְתוֹרָתוֹ, וּמִשֶּׁבָּא לְזֶה הָעוֹלָם אֵין בַּיְכֹלֶת כְּלָל לִזְכּוֹת זוּלָתוֹ וְזוּלַת תּוֹרָתוֹ לְמַה שֶּׁצָּרִיךְ לִזְכּוֹת[ה].

וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּהַנְהָגַת הָעוֹלָם זֶה לְעֻמַּת זֶה. וּבִירִידַת הַצַּדִּיק הָרוֹפֵא נְפָשׁוֹת לְזֶה הָעוֹלָם, בִּרְפוּאוֹת וְתַחְבּוֹשׁוֹת יְקָרוֹת וְנִפְלָאוֹת שֶׁלֹּא נִתְגַּלּוּ עֲדַיִן מֵעוֹלָם, נִתְחַדְּשִׁים כְּנֶגֶד זֶה מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ עֲדַיִן בָּעוֹלָם, וְשֶׁאֵין בַּיְכֹלֶת לַעֲמֹד כְּלָל כְּנֶגְדָּם, אִם לֹא בִּסְגֻלּוֹת וּרְפוּאוֹת הַצַּדִּיק שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ וְיָרְדוּ כְּנֶגְדָּם בְּאֵלֶּה הָעִתִּים, וְהַבִּלְתִּי מִתְרַפֵּא בָּהֶם אָבְדָה תִּקְוָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וּלְפִי כָּל זֶה תָּבִין וְתִתְבּוֹנֵן בְּרֹב וְעֹצֶם חִיּוּב וְהֶכְרֵחַ הַלִּמּוּד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּנִסְתָּר שֶׁזָּכִינוּ עַל־יְדֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. כִּי הֵן הֵמָּה הַתַּבְלִין הַמֻּכְרָחִים לְהַיֵּצֶר הָרָע שֶׁבָּעֵת הַזֹּאת. שֶׁעַל זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל 'בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי תּוֹרָה תַּבְלִין' (מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין דַּף ל' ע"ב). (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, יא)

גם אם אולי לא 'אבדה תקוותו' להיות צדיק רגיל, אבל להתרפא מה"מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדיין בעולם", אבדה תקוותו…

הרפואות החדשות לאחרית הימים

ואכן, הרפואות שבספרי רבינו הם רפואות חדשות שלא נודעו מעולם, ומיועדים במיוחד למחלות החדשות שאף הן לא נודעו מעולם…

כִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ עֲדַיִן רְפוּאוֹת הַנֶּפֶשׁ כָּאֵלֶּה שֶּׁמּוֹעִילִים אֲפִלּוּ לְחוֹלִים אֲנוּשִׁים שֶׁבָּעִתִּים הַלָּלוּ בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא. (עלים לתרופה, מכתב מיום א' וישב תקצ"ד)

ורפואות אלו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר, שכן "אין כל מלאך ושרף ולא שום איניש די ביבשתא" שהשיג אותם בשלימות, ורק בספרי רבינו ניתן למוצאם.

וכפי שמתבטא רבי שמואל הורביץ וכותב:

שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁהוּא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְהָרוֹפֵא נְפָשׁוֹת עַד בִּיאַת מָשִׁיחַ, הֵנִיחַ כָּל הָרְפוּאוֹת שֶׁל כָּל חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, וְכָל הָאוֹצָרוֹת הַגְּנוּזִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וְשָׂרָף וְלֹא שׂוּם אִינִישׁ דִּי בְּיַבַּשְׁתָּא הִגִּיעַ לָהֶם בִּשְׁלֵמוּת, הֵנִיחַ זֹאת בְּתוֹךְ תּוֹרָתוֹ וּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים! (מכתבי שמואל, ו)

וּמַה שֶּׁנִּתְגַּלּוּ בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ בְּעוּקְבוֹת דִּמְשִׁיחָא סוֹדוֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלּוּ, הוּא כְּעֵין שֶׁמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק א' סִימָן ל': 'כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ רוֹפֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר' … וְעַתָּה עַתָּה שֶׁאֲנַחְנוּ יָרַדְנוּ בְּעִקְבוֹת דִּמְשִׁיחָא לְמַדְרֵגָה נְמוּכָה וּשְׁפָלָה עוֹד יוֹתֵר מִגָּלוּת מִצְרַיִם, בִּבְחִינַת 'כִּי גָדוֹל כַּיָּ"ם שִׁבְרֵךְ' , לָכֵן אֲנַחְנוּ צְרִיכִין לְהַתִּקּוּן 'וּמִ"י יִרְפָּא לָךְ' – לְהַמְשִׁיךְ תִּקּוּנִים מִשַּׁעַר הַנּוּן, לָכֵן נִתַּן רְשׁוּת לְגַלּוֹת דְּבָרִים נוֹרָאִים כָּאֵלּוּ וְכוּ'. (תולדות שמואל, שנת תרע"ג, ט"ז אדר ב')

* * *

גם אם מדורו של רבינו, התחדשו – לפי ראות עינינו – עוד מחלות ממחלות שונות ומשונות, אשר לא שערום אבותינו אף לפני כמה עשרות שנים, הרי שרבינו הקדוש צפה את כל זאת מראש, והקדים בתורותיו מעשיותיו ושיחותיו תרופה למכותינו. שכן,

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנִּשְׂגָּב וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה יָדַע כָּל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ עַד הַסּוֹף, וּכְבָר הִקְדִּים רְפוּאוֹת נוֹרָאוֹת לְמַכּוֹתֵינוּ הָאֲנוּשׁוֹת, עַל יְדֵי כָּל הַתּוֹרוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַשִּׂיחוֹת וְהַהִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת שֶׁהֵאִיר בְּדַעְתֵּנוּ. (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' במדבר תקצ"א)

והוא דואג גם לאחר הסתלקותו, לפקוח עיני המקושרים אליו, למצוא בספריו הקדושים את הרפואות המוכרחות לנפשם בכל עת ועת. וכדברי רבי געצ'י במכתבו:

וְעוֹד יֵשׁ כָּאן יִתָּרוֹן לְטוֹבָה, שֶׁגַּם אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ לְזַכֵּךְ נֶפֶשׁ הַמְּקֻשָּׁרִים אֵלָיו, לִפְתֹּחַ עֵינָיו בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, לְכַוֵּן כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, לִמְצוֹא כָּל הָרְפוּאוֹת הַמֻּכְרָח לְנַפְשׁוֹ בְּכָל עֵת! (מכתב רבי געצ'י)

מִכָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל מוּבָן כִּי עָלֵינוּ מוּטָל לְהַשְׁלִיךְ מֵאִתָּנוּ שֵׂכֶל עַצְמֵנוּ לְגַמְרֵי וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ לָבוֹא לְבֵית הַסֵּפֶר הַכּוֹלֵל בּוֹ כָּל מִינֵי תִּקּוּנֵי הַדַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי עֶרְכּוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, הוּא לִמּוּד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. וּכְשֶׁיְּזַכֵּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַחְתֹּר וְלַחְפֹּר בָּהֶם בֶּאֱמֶת עַל מְנָת לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם. וּבִפְרָט לְקַיֵּם צִוּוּי רַבֵּנוּ זַ"ל לַעֲשׂוֹת מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, וְעַל כָּל פָּנִים לִקְבֹּעַ לְעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם אֵיזֶה שָׁעָה בְּהַתְּפִלּוֹת הַמְּיֻסָּדוֹת עַל הַלִּקּוּטֵי מוֹהַרַ"ן הַקָּדוֹשׁ, אָז בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי נִמְצָא רְפוּאוֹת וְתִקּוּנִים לְנַפְשֵׁנוּ, כְּפִי הָעֵת וְהַזְּמַן כְּפִי תְּשׁוּקַת לְבָבֵנוּ. (גבורות שמשון, מכתב כב)

וככל שנשקיע בכך יותר, כך נזכה יותר ויותר לרפואת הנפש בשלימות.

וְזֶה בָּרוּר אֶצְלֵנוּ, אֲשֶׁר רַבֵּנוּ זַ"ל עוֹסֵק לְרַפְּאוֹת אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַחֲלוּשׁוֹת, וּבִפְרָט לְהַמְּקֹרָבִים אֵלָיו. וְכַמּוּבָן, כְּפִי מִדַּת הַהִתְקָרְבוּת לְהָרוֹפֵא כֵּן מְקַבְּלִים הָרְפוּאוֹת! לָכֵן צְרִיכִים לְהַשְׁקִיעַ כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁצָּעַק "אוּן אִיךְ הֵייל זִי" [= וַאֲנִי רוֹפֵא אוֹתָהּ] וּלְקַבֵּל מֵאִתּוֹ אֶת הָעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה שֶׁמְּחַזֵּק וּמְרַפֵּא אֶת כָּל מִינֵי חוֹלִים, וְכָל מִינֵי חִצִּים שֶׁנִּזְרְקוּ בּוֹ. (שארית יעקב, מכתב לז)

וּלְהִנָּצֵל מִזֶּה הָעוֹלָם הַנִּסָּיוֹן, אֵין עֵצָה עַתָּה בַּדּוֹרוֹת הָאֵלּוּ כִּי אִם לַעֲסֹק בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ עַתָּה. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהֶם בִּתְמִידוּת, אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הוּא חַי?! כִּי כָּל תּוֹרָה וְכָל הֲלָכָה הוּא רִיצֶעפְּט (= מִרְשָׁם)אַחֵר לְהַחֲיוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף בָּזֶה וּבַבָּא. וְאָנוּ נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת מְאֹד שֶׂהַס"ם לוֹעֵס אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם בְּשִׁנָּיו, וְרַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ הֵם דָאקְטוֹרִים כָּאֵלּוּ, שֶׁיְּכוֹלִין לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת הַלְּעוּסִים מִבֵּין שִׁנֵּיהֶם, וְלַעֲשׂוֹת 'אָדָם לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא', רַק אִם יְקַבְּלוּ הָרִיצֶעפְּטִין (= מרשמי הרפואה) שֶׁלָּהֶם. וְלִהְיוֹת בְּקִיאִים בַּהֲלָכָה וְשֶׁלֹּא לִפּוֹל מִשּׁוּם דָּבָר, רַק נַתְחִיל בְּכָל עֵת לְקָרֵב עַצְמֵנוּ מֵחָדָשׁ לְרַבֵּנוּ זַ"ל בְּחֵשֶׁק חָדָשׁ וּלְעַיֵּן הֵיטֵב בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ אֵיךְ הֵם רוֹצִים לְהַחֲיוֹת אוֹתָנוּ וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם לְהֵפֶךְ, וּבְוַדַּאי יִהְיֶה לָנוּ אַחֲרִית טוֹב. (נתיב צדיק, מכתב עט)

* * *

כך שהמסקנה הברורה העולה מכל הנ"ל, היא – מה שהיה פשוט וברור אצל כל אנשי שלומנו לדורותיהם – שהרפואה היחידה לכל תחלואי נפשנו, נמצאת אך ורק אצל רבינו הקדוש ולא בשום מקום אחר!

שכן:

מֵעֵת שֶׁנִּתְגַּלָּה דֶּרֶךְ רַבֵּנוּ זַ"ל אֵין לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֵר, אֶלָּא דַּרְכּוֹ וְעִנְיָנוֹ. וְהוּא נִקְרָא הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הַזֶּה, וְכָל תִּקּוּנֵנוּ תָּלוּי אַךְ בּוֹ. כִּי הוּא כְּבָר הֵכִין רְפוּאוֹת לְמַחֲלוֹת שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּדּוֹר הַזֶּה דַּיְקָא, וְעַל כֵּן אֵין רְפוּאָתֵנוּ אֶלָּא עַל יָדוֹ! (מכתבי שמואל, כא)

וְתֵדַע אָחִי נ"י, שֶׁעַתָּה אֵין יָכוֹל לְרַפְּאוֹת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁהִיא נַפְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אִם מִי שֶׁיָּכוֹל לְשׁוֹרֵר עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם כָּל הַתּוֹרוֹת וְכָל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת. וּבִלְעָדָיו לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ לְרַפְּאוֹת עַצְמוֹ בְּסַם אַחֵר! רַק כְּשֶׁמְּקַבְּלִים מִקֹּדֶם אֵלּוּ הָרְפוּאוֹת, אֲזַי בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין. (שארית יעקב, מכתב לז)

חולה גדול חייב רופא גדול…

כשאנו רואים לנגד עינינו "צדיק נפלא ונורא, וחידוש נפלא שלא נמצא דוגמתו בכמה דורות"[ו] – אנו יכולים לטעות ולחשוב שההתקרבות אליו היא זו שתביא לנו את רפואת נפשנו. שהרי אם הוא צדיק שכזה, "הלוואי שאהיה מקודם כמוהו" ואז אלך לחפש אולי אחר הבעטלער שגדול ממנו…

אך טעות היא זו. שכן:

כָּל מַה שֶּׁהַחוֹלֶה נֶחֱלֶה בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ רוֹפֵא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, עַל כֵּן אֵין לְהָאָדָם לוֹמַר: "דַּי לִי אִם אֶהְיֶה מְקֹרָב אֵצֶל אִישׁ נִכְבָּד וִירֵא ה', אַף שֶׁאֵינוֹ מֻפְלָג בְּמַעֲלָה, כִּי הַלְוַאי שֶׁאֶהְיֶה מִקֹּדֶם כָּמֹהוּ". אַל יֹאמַר כֵּן! כִּי אַדְּרַבָּא, כְּפִי מַה שֶּׁיֵּדַע אֱנָשׁ בְּנַפְשֵׁהּ גֹּדֶל פְּחִיתוּתוֹ וְגֹדֶל רִחוּקוֹ שֶׁנִּרְחַק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ. וּכְמוֹ כֵן כָּל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻחָק בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ לְנַפְשׁוֹ רוֹפֵא גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, הַגָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּיוֹתֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזִיר וִיבַקֵּשׁ תָּמִיד לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לְהָרַבִּי הַגָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. (ליקוטי מוהר"ן, ל)

חולה אנוש החולה במחלה הנחשבת לחשוכת מרפא אצל כלל הרופאים, וישנו רק 'יחיד מומחה', פרופסור גדול המתמחה בריפוי מחלה זו – יכול גם הוא לטעות ולחשוב בראותו רופא מוצלח ובריא לנגד עיניו: "מה לי לחפש אחר הפרופסור הגדול, די לי אם אתקרב לרופא פשוט זה, כי הלוואי שאהיה מקודם בריא כמוהו"…

אך לאמתו של דבר, לשוטה גמור ייחשב. שכן, גם אם הרופא שלנגד עיניך הוא אכן בריא ושלם, הוא לא מסוגל לרפאות אותך מתחלואיך, ולגרום לך להיות בריא כמותו…

כִּי בֶּאֱמֶת, מִי שֶׁמְּקָרֵב עַצְמוֹ לְקָטָן בְּמַעֲלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טוֹב מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה וּכְנֶגְדּוֹ הוּא צַדִּיק, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ[ז], מֵחֲמַת שֶׁהוּא חוֹלֶה גָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁקָּטָן בְּמַעֲלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְרַפְּאוֹת חֳלָיֵי נַפְשׁוֹ הָעֲצוּמִים.

(ליקוטי הלכות, בשר בחלב ה, א)

ואף אם לא מדובר ב"קטן במעלה", אלא ב"צדיק נפלא ונורא, וחידוש נפלא שלא נמצא דוגמתו בכמה דורות" – הרי שכלפי המחלות החדשות של אחרית הימים: "אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה!"…

כך שבימינו אלה, מי שלא יחפש "אחר הצדיק הגדול ביותר דווקא", הבעטלער בלי הידיים – ימצא את עצמו חשוך מרפא חס ושלום.

וכך אמר רבינו הקדוש:

הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ דַּוְקָא לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת, לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר דַּוְקָא! וּכְבָר מְבֹאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים שֶׁצָּרִיךְ לְחַפֵּשׂ דַּיְקָא אַחַר הַצַּדִּיק וְהָרַבִּי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן ל'). (שיחות הר"ן, נא)

וַאֲנַחְנוּ חוֹלִים גְּדוֹלִים עַל הַנֶּפֶשׁ, לָכֵן אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לֵילֵךְ לְהָרוֹפֵא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ נַ'חַל נֹ'בֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה, וְלִנְסֹעַ אֵלָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאוּמַאן. (תולדות שמואל, שנת תרס"ב, פרשת עקב)

* * *

ואף לגבי כוחות המרפא הגנוזים גם באוצרותיהם של כל שאר הצדיקים – הרי שגם אם הם נראים לעיני כל קורא בספריהם בכל הדרתם ויפעתם – עדיין אנו חסרים את ה'אמצעים' שירפאו אותנו ויתנו לנו את האפשרות לזכות אליהם.

וכפי שכבר כותב מוהרנ"ת בדורו:

כָּל הַמְחַבְּרִים שֶׁל עַכְשָׁו רוֹצִים לְחַזֵּק וּלְעוֹרֵר אֲבָל אֵין לָהֶם כְּלֵי אָמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין גִּיצַייג וְכוּ'. וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עַל פְּנֵי הַשָּדֶה. (עלים לתרופה, מכתב מיום ו' בלק ת"ר)

שונה מכך רבינו הקדוש, שמלבד המדרגות הנשגבות והנוראות עליהם הוא מדבר, הוא גם נותן לנו את העצות כיצד להגיע אליהם, מהמקום הנמוך שלנו. וכפי שאמר:

אֲנִי יָכוֹל לַעֲשֹוֹת כֵּלִים נִפְלָאִים מְאֹד, רַק הַחִסָּרוֹן שֶׁאֲנִי בְּעַצְמִי מֻכְרָח לַעֲשֹוֹת בְּעַצְמִי אֶת הַכְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁקּוֹרִין 'גִּיצַייג'. (חיי מוהר"ן, שיא)

הוא לא רק משווק 'כלים נפלאים מאד', אלא גם עושה בעצמו את ה'כלי אומנות' שבאמצעותם מייצרים את אותם כלים.

כְּלוֹמַר, שֶׁרַבֵּנוּ נָתַן לָנוּ וְהִשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁפַע וּבְיַד רְחָבָה, שֶׁלֹּא רַק אֶת עֶצֶם הָעֵצוֹת הוּא נָתַן לָנוּ, אֶלָּא גַּם אֶת כְּלֵי הַמְּלָאכָה, אֶת הַ"גִּיצַייג" כֵּיצַד לְבַצֵּעַ אֶת עֵצוֹתָיו. (דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה כח)

בחנותו של רבינו ניתן למצוא, לא רק את הסחורות היקרות והנדירות ביותר שלא נמצאות בשום חנות אחרת בעולם, אלא אף עצות ו'תבלין' כיצד לסחור עם אותן סחורות יקרות…

וכפי שכותב רבי נתן ב"ר יהודה, לאחר שמאריך לתאר במכתבו [שהעתקנו במאמר הקודם] את נפלאות הסחורות שבחנותו של רבינו:

וְעוֹד נִמְצָא שָׁם כָּל מִינֵי תַּבְלִין לְהַסְּחוֹרוֹת, לִזְכּוֹת לִסְחֹר הַסְּחוֹרוֹת! (נתיב צדיק, מכתב יב)

* * *

זהו אחד החילוקים הבולטים בין תורת הצדיק הגדול נשמת 'משה משיח', לתורותיהם של שאר הצדיקים.

וְזֶה הַחִלּוּק שֶׁבֵּין נְבוּאַת כָּל הַנְּבִיאִים לִנְבוּאַת משֶׁה וְכוּ', וְזֶהוּ הַחִלּוּק גַּם עַכְשָׁיו בֵּין הַצַּדִּיקִים, שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁכָּל סִפְרֵיהֶם וְדִבְרֵיהֶם הֵם רַק הִתְעוֹרְרוּת וְכוּ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה טוֹב מְאֹד, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֵין מְקַבְּלִין מִשָּׁם עֵצָה. אֲבָל עִקָּר הוּא הַצַּדִּיקִים שֶׁזּוֹכִין לְקַבֵּל מִתּוֹרָתָם וְסִפְרֵיהֶם עֵצוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נְבוּאַת משֶׁה שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ עֵצוֹת, שֶׁנִּמְשָׁכִין מִיִחוּד הַפְּנִימִי וְכוּ'. (ליקוטי הלכות, תחומין ה, כא)

כך שגם אם בשאר הספרים והחצרות ניתן למצוא הארות ומדרגות רוחניות, התעוררות נפלאה והתלהבות עצומה וכיו"ב,

אֲבָל זֶה יָדַעְנוּ מִכְּבָר שֶׁאֵין נִמְצָא בְּשׁוּם מָקוֹם עֵצוֹת נִפְלָאוֹת אֲמִתִּיּוֹת כְּמוֹ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְמוֹ הַדִּבּוּרִים שֶׁנִּדְבְּרוּ בֵּינֵינוּ שֶׁנּוֹבְעִים מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁקִּבַּלְנוּ בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה[ח]. (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' למב"י תקצ"ו)

ועל אף שכולם עוסקים לחזק את נפשות ישראל ולהורותם את הדרך הישר, אבל:

לֹא נִמְצָא מִי שֶׁיְּחַזֵּק כָּל כָּךְ בְּעֵצוֹת נִפְלָאוֹת כָּאֵלוּ כְּמוֹ אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זַ"ל, אֲשֶׁר מְחַזֵּק וּמֵקִים וּמֵשִׁיב אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲפִלּוּ הַיְרוּדִים מְאֹד מְאֹד, בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת עֲמֻקִּים וּתְמִימִים. וְכֻלָּם נִלְקָחִים מִמָּקוֹם שֶׁנִּלְקָחִים, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא תַּמָּן. (שם)

* * *

סוף דבר הכל נשמע:

הרפואה היחידה לְשֶׁבֶר אחרית הימים הגדול כ"ים", אינו אלא ה"מי" – רבינו הקדוש, אשר צפה מראש את תחלואי הנפש החדשים, והכין רפואות חדשות אשר לא נודעו מעולם.

ואם לא די בכך, אף הכין לנו את ה"גיצייג" – העצות והחיזוק שנותנים לנו את היכולת להשתמש עם אותן תרופות יקרות וחדשות.

"שם נמצא צדיק, ושם, ושם"…

אחר כל הדברים האלה, נפתח לנו הפתח להבין את תכסיסו הערמומי של הבעל דבר, בראותו את האדם נוסע אל הבעטלער הגדול:

הוא מַפְנֶה אותו לנסוע ולהסתופף בצילם של כל "מפורסמי הזמן", גם אם הם "גדולים במעלה מופלגת מאד מאד" – העיקר לא לרופא הגדול ביותר…

גם אם שאר 'מפורסמי הזמן' הם שנואי-נפשו, הרי שכשניתן להשתמש בהם להסיט את האדם מדרכו אל הרופא היחיד שמסוגל לרפאותו, ולהשאירו חולה, הוא מוכן לעשות גם את זאת…

וכפי שרמז לנו רבינו ב"מעשה מרב ובן יחיד":

שם מסופר על בן יחיד שנכסף לנסוע אל הצדיק האמת, המאור הגדול, והבעל דבר מתגבר בכל כוחו למנעו מדרכו:

… וְנָסְעוּ וּבָאוּ לִקְרֶעטְשְׁמֶע לָלוּן, וּמָצְאוּ שָׁם סוֹחֵר, וְהִתְחִילוּ לְסַפֵּר עִמּוֹ כְּדֶרֶךְ הַסּוֹחֲרִים, וְלֹא גִּלּוּ לוֹ שֶׁהֵם נוֹסְעִים לְשָׁם, כִּי הָרַב הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁנּוֹסֵעַ לְאוֹתוֹ הַצַּדִּיק. וְהָיוּ מְדַבְּרִים מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם, עַד שֶׁבְּסִבּוּב הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ לְסַפֵּר מִצַּדִּיקִים, הֵיכָן נִמְצָאִים צַדִּיקִים, וְסִפֵּר לָהֶם שֶׁשָּׁם נִמְצָא צַדִּיק, וְשָׁם, וְשָׁם. וְהִתְחִילוּ הֵם לְדַבֵּר מֵהַצַּדִּיק שֶׁנָּסְעוּ אֵלָיו. הֵשִׁיב לָהֶם: זֶה? (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ) הֲלֹא קַל הוּא! … עָנָה אָבִיו וְאָמַר לִבְנוֹ: הֲרָאִיתָ בְּנִי, מַה שֶׁזֶּה הַסּוֹחֵר מְסַפֵּר לְפִי תֻּמּוֹ, וַהֲלֹא הוּא נוֹסֵעַ מִשָּׁם. וְחָזְרוּ לְבֵיתָם. (סיפורי מעשיות, מעשה מרב ובן יחיד)

בהמשך התברר ש'סוחר' זה אינו אלא הס"מ בעצמו.

וְזֶה הַסּוֹחֵר הַנַּ"ל הָיָה הַס"מ בְּעַצְמוֹ, שֶׁנִּדְמָה לְסוֹחֵר וְהִטְעָה אוֹתָם. (שם)

אך אז כבר היה מאוחר; הבן כבר הסתלק, ולא נשאר לאביו אלא לצעוק "חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין".

וכאן מגלה לנו רבינו הקדוש את דרכו של הבעל דבר:

הוא יספר לך על כל הצדיקים שבדור. הוא אף ימסור לך את הכתובות המדויקות – "שם נמצא צדיק, ושם, ושם". העיקר, אל תיסע אל הצדיק אשר אצלו נמצאת רפואתך…

וכך כותב הרה"ק מטשעהרין, ברמזיו על מעשה זו:

סִפּוּר נִפְלָא וְנוֹרָא וּמוּסַר הַשְׂכֵּל, אֵיךְ הַבַּעַל דָּבָר מִתְגַּבֵּר וּמִשְׁתַּדֵּל בְּתַחְבּוּלוֹתָיו לִמְנוֹעַ מִלְּהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְהָעִקָּר מֵהַצַּדִּיק שֶׁבּוֹ תָּלוּי כָּל תִּקְוַת יִשְׂרָאֵל. וְכָל מַה שֶׁהָאָדָם גָּדוֹל בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ בּוֹ מַדְרֵגָה וּבְחִינָה גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר מִתְגַּבֵּר עָלָיו לְמָנְעוֹ בְּיוֹתֵר

… וְעִקַּר הַהִתְגַּבְּרוּת הָיָה לְמָנְעוֹ מִלְּהִתְקָרֵב לְצַדִּיק זֶה דַּוְקָא, אֲבָל גַּם הַבַּעַל דָּבָר הָיָה מְרֻצֶּה שֶׁיִּתְקָרֵב לְצַדִּיקִים אֲחֵרִים, וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁסִּפֵּר לָהֶם הַבַּעַל דָּבָר (בְּפָגְעָם בּוֹ מִתְּחִלָּה) שֶׁשָּׂם נִמְצָא צַדִּיק וְשָׁם וְשָׁם – יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם גַּם כֵּן הָיוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת [!] רַק שֶׁלֹּא הָיוּ בְּמַדְרֵגַת וּמַעֲלַת זֶה הַצַּדִּיק שֶׁבּוֹ הָיָה תָּלוּי שְׁלֵמוּת נַפְשׁוֹ שֶׁל בֶּן הָרַב וּשְׁלֵמוּת תִּקּוּן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. (רמזי המעשיות, מעשה מרב ובן יחיד)

בצר לו, מוכן הבעל דבר להפנות את האדם "ליחידי גדולי צדיקים נפלאים שהיו חידושים מיוחדים בכמה וכמה דורות" – כשכל כוונתו הרעה היא אך ורק שלא ימצא האדם את הרפואות החדשות למחלותיו החדשות…

וכך כותב רבי שמואל הורביץ:

עַל עִנְיַן הַהִתְקָרְבוּת לְהַצַּדִּיק וְהַהִתְכַּלְלוּת בְּשֵׁם הַצַּדִּיק צָרִיךְ לְהִתְאַזֵּר בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבוֹדוֹת, וְעַל זֶה מַנִּיחַ עַצְמוֹ הַבַּעַל דָּבָר לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְיַנִּיחַ לוֹ לַעֲבוֹד כָּל מִינֵי עֲבוֹדוֹת, וְגַם יְסִיתֵהוּ וְיֹאמַר לוֹ שֶׁפֹּה יֵשׁ צַדִּיק וְכוּ' וּפֹה יֵשׁ צַדִּיק וְכוּ' (כַּמּוּבָא בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל רַב וּבֶן יָחִיד). וְגַם יְדַמֵּהוּ וְיַּרְאֵהוּ שֶׁפֹּה מִתְפַּלְּלִים יוֹתֵר בְּכַוָּנָה וְכוּ' וּפֹה אַהֲבַת חֲבֵרִים וְכוּ', וּבִלְבַד שֶׁיַּפְרִידֵהוּ וְיַעַקְרֵהוּ מִמְּקוֹר חִיּוּתוֹ, מֵהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי.

… כִּי לְהַבַּעַל דָּבָר כְּדַאי הַכֹּל, וּבִלְבַד לְהַפְרִידוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ מֵהַצַּדִּיק וּמִשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ. וְעַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַשְׂכִּיל וּלְהָבִין הַהֵפֶךְ, שֶׁבְּמַחֲשַׁבְתּוֹ צָרִיךְ לְוַתֵּר אֲפִילוּ עַל הַכֹּל, וּבִלְבַד שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק וּלְהִקָּרֵא עַל שְׁמוֹ! (מאמר התקשרות לצדיק האמת)

* * *

לכבוד חג הפורים הקרב ובא, נסיים בדבריו המבהילים של מוהרנ"ת על אודות הצדיק הגדול, ה"ראש בית", "הראש של כל הראשים שבעולם", אשר רק הוא יכול להביא את העולם לתיקונו בשלימות.

וזה לשונו:

עִקַּר מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל עֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ הִיא רַק דַּיְקָא נֶגֶד הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַזֶּה, שֶׁהוּא הָרֹאשׁ בַּיִת. כִּי עֲמָלֵק הוּא בְּחִינַת רֵאשִׁית דְּסִטְרָא אָחֳרָא בְּחִינַת 'רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק', וְעַל כֵּן כָּל מִלְחַמְתּוֹ הִיא רַק כְּנֶגֶד זֶה הָ'רֹאשׁ בַּיִת' הָאֱמֶת, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת נִמְשָׁכִין מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ. כִּי עֲמָלֵק אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִלָּחֵם לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַגָּדוֹל, כִּי אִם עִם הָרֹאשׁ בַּיִת בְּעַצְמוֹ … וְזֹאת הַקְּלִפָּה הָרָעָה שֶׁהִוא הָמָן עֲמָלֵק, כָּל תַּחְבּוּלוֹתָיו וְכָל מִלְחַמְתּוֹ הִיא: לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים שֵׁם הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הַזֶּה, שֶׁהוּא הָרֹאשׁ בַּיִת הָאֲמִתִּי.

כִּי קְלִפַּת עֲמָלֵק מְרֻצָּה שֶׁיִּתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְכָל הָרָאשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא מִבַּעְיָא הָרָאשִׁים שֶׁל הַסִּטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ … בְּוַדַּאי הֵן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ, וְעַל זֶה מַנִּיחַ עַצְמוֹ בְּוַדַּאי לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ. אֶלָּא אֲפִלּוּ רָאשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בַּקְּדֻשָּׁה, שֶׁהֵם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים קְצָת, וַאֲפִלּוּ אִם הֵם צַדִּיקִים [!] רַק שֶׁאֵין לָהֶם כֹּחַ לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מֵרַע לְטוֹב. עַל כֵּן מְרֻצֶּה עֲמָלֵק שֶׁכָּל אֵלּוּ הָרָאשִׁים יִהְיוּ גְּדוֹלִים וּמְפֻרְסָמִים בְּשֵׁם גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וְיִהְיֶה לָהֶם הִתְנַשְּאוּת גָּדוֹל, וְכָל כַּוָּנָתוֹ הָרָעָה רַק כְּדֵי לְהַעֲלִים עַל יְדֵי זֶה שֵׁם הָרֹאשׁ בַּיִת הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא הָרֹאשׁ שֶׁל כָּל הָרָאשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם, וְהוּא הַבַּעַל הַבַּיִת הָאֲמִתִּי שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁעִקַּר תִּקּוּן כָּל בְּנֵי עוֹלָם לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ הוּא עַל יָדוֹ דַּיְקָא (ליקוטי הלכות, שבת ד, ט)

[א] דברינו אלה הם ע"פ דברי רבי נחמן מטולטשין במכתבו הידוע, בו הוא מקשר בין כל אלו הגילויים, וכותב: "אחר פורים קורין פרשת פרה, בתחילה הוא פור כי פורים על שם הפור ואחר כך נעשה פרה. וכל זה הכנה לפסח, שפתותיו שושנים וכו' וכו'. ומרומז בתורה הקדושה צירוף פורים בהפסוק שמדבר מענין פסח. ותנועת הניגון ברמיזות העיניים והידיים הקדושים והנוראים שהיה מראה לנו תלמידו הקדוש, מורי ורבי מוהרנ"ת זצוק"ל, גם כן אי אפשר לבאר אפילו פנים אל פנים, מכל שכן בכתב. ובפרט מה שהתחיל אחר כך בקול רם וחזק: בתחילה היה כל התחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. "און היינט" [= והיום] ומשך בקול נעימה "און היינט" כמה רגעים, ונשאר בשתיקה. מה נאמר ומה נדבר, אשרינו שאוזנינו זכו לשמוע כל זאת, ובפרט איך שגילה לנו מרן מוהרנ"ת ז"ל עד היכן שמתנוצץ בלבו הזך כל זאת בכמה צירופים. ואחר כך תיכף גילה התיקון של היוד מזמורים בפרטיות, והזהיר אז לדורות בהבטחה גדולה בעדים נאמנים שיעמוד בעזרתנו סלה תמיד כל מי שיבוא על קברו הקדוש והנורא וכו', ואחר כך תיכף סיפר המעשה הנוראה ביראה עילאה דעילאה של הזיין בעטלירס, ואחר כך תיכף אחר פסח נסע לאומאן. וכל זאת גילה רמזים מורנו ורבנו מוהרנ"ת ז"ל, שהכל אחד והכל קשר אחד וכלול בהדיבור "און היינט". ובההמשכה הקדושה שמשך תיבת "און היינט" באריכות נועם. און היינט צריכין לגלות המזמורים בפרטיות ולהבטיח הבטחה הנ"ל, און היינט צריכין לספר המעשה הנ"ל ולסיים "און איך הייל זיא" [= ואני מרפא אותה], און היינט צריכין לנסוע לאומאן ולנטוע מקום קדושתו לדורות עולם באומאן. טוב להודות לה' על אשר זכינו לידע מכל זה ולהתנוצץ בלבבנו איזה מעט כמציץ מן החרכים. ולבאר כל זאת אי אפשר בכתב" (עלים לתרופה, מכתבי רנ"ט, ה).

[ב] וכמבואר שם בזוהר ובמפרשים, כיצד כל אלו מרמזים על הארות רוחניות מהספירות העליונות: "בוסמין וריחין דשושנים" הם הארה מנה"י דאימא הנקראת שושנה העליונה, "תפוחים" הם הארה מחג"ת, "אגוזים" הם הארה מיסוד, ו"רימונים" הם הארה מנצח והוד.

[ג] וראה עוד בזוהר פרשת פנחס: "וכען צריך אסיא, למנדע בכמה דרגין אסתלק דפיקו דההוא חולה בגלותא דאדום, דאתמר עליה שחולת אהבה אני. דהא כמה אסיין אתכנשו עליה, למנדע קץ דמרעא דיליה, באלין דפיקין. ולא הוה חד מנייהו דאשתמודע בהון, דדפיקו דההוא חולה, לא כל אסיא בקי לאשתמודע ביה!" (זוהר הקדוש ח"ג דף רטו ע"ב).

[ד] כך הוא גם ע"פ דברי חז"ל במדרש: "כי גדול כים שברך, א"ר חולפאי מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך, א"ר אבין מי שאמרתם לו שירה על הים זה אלי ואנוהו הוא ירפא לך" (איכה רבה, פרשה ב).

[ה] "פעם אחת דיבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור. ענה ואמר: קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו" (חיי מוהר"ן, רצט).

[ו] כלשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות המובא לעיל.

[ז] לשונו המדויק הוא: "אף על פי כן לא די שאינו מועיל לו, מחמת שהוא חולה גדול ביותר שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה". אך אנו לא ציטטנו את המודגש, אלא את החלק הראשון, כי את החלק של הנזק בהתקרבות לצדיק שאינו הגדול ביותר במעלה, נבאר במאמר נפרד אי"ה.

[ח] וראה במכתב אחר: "ותהילה לאל קיבלוני בכבוד קצת בבראד ודיברתי עם החסידים דשם כמה דברי תורה מאדמו"ר זצ"ל והיה יקר בעיניהם מאד, וכמה אמרו בפירוש שהחייתי מאד את נפשם הרעבה לדיבורים כאלה שאינם נמצאים בשום מקום" (עלים לתרופה, מכתב מיום ה' פנחס ת"ר).