קונטרס 'על כסאו לא ישב זר' פרק ח’ – שיחות וסיפורים
לגלות מי הוא הרופא באמת
"אמר מוהרנ"ת זכרונו-לברכה, וישא משלו ויאמר: למה אני דומה, לאיש אחד שעשה כרוז בכל העולם, מי בכם כל איש מנוגע וידוע חולי יבוא אלי וארפאהו ורצו כלא עלמא אבתרא. ואמר לאחד מהם: מה כואב לך? ואמר: הראש, ענה ואמר: לי כואב הראש כפלי כפלים ממך, וכן לכל אחד ואחד שאל לו מחלותיו וענה, כי בו כל מחלה ומחלה של כל אחד ואחד מכל באי-עולם, אצלו הוא בכפלי כפלים, אךְ שלחתי אחריכם, כי אני ידעתי מרופא אחד גדול במעלה, פראפעסער שיכול לרפאות גם אותי מתחלואי העצום, ומכל שכן שיוכל לרפא אתכם, שכאבכם ומחלתכם קטנה מכאבי. והנמשל: כי זה כל מגמת מוהרנ"ת זכרונו-לברכה, לגלות מי הוא הרופא באמת, שעל-ידי סבה נתוודע ממנו, לא מחמת שהוא חושב עצמו לגדול מכל בני-עולם. אדרבה כנזכר לעיל רק על-ידי עצם כאבו ומחלתו, חתר עד שמצא הרופא, ורוצה להיטיב לאחרים" (נחלי אמונה כ'). הראש השנה של רבינו ז״ל הוא נצחי דרכו של מוהרנ״ת לאחר הסתלקות רבינו ז״ל, היתה לומר הלכה מליקוטי הלכותיו בקיבוץ הקדוש בראש השנה, באותו זמן בו היה רבינו ז״ל בחייו אומר תורתו הק׳, היינו בבין השמשות שביום א׳ דראש השנה. אמירת ההלכה היתה בהתעוררות עצומה וכל אנ״ש השתוקקו מאוד לשמוע אותה.
בראש השנה האחרון לחיי מוהרנ״ת לא הופיע מוהרנ״ת לומר את ההלכה ויהי לפלא בעיני הקהל. נכנס רבי אפרים ב״ר נפתלי לחדר מוהרנ״ת (אכסנית מוהרנ״ת באומן היתה אצל ר׳ נפתלי אביו, שדירתו היתה בבניין בית המדרש שלנו באומן) ושאלו מדוע אינו בא לומר ההלכה כשכל אנ״ש משתוקקים כל כך לשומעה. דחה אותו מוהרנ״ת בטצדקי כי הוא חש עתה ברגליו. אך ר׳ אפרים הביו כי מוהרנ״ת מתחמק מלגלות את הסיבה האמיתית שבגללה נמנע הפעם מלומר ההלכה. ולכשהפציר, גילה מוהרנ״ת את נימוקו באמרו לר׳ אפרים: ״הנה כבר זקנתי ומי יודע מה יתרחש בשנה הבאה… ושמא ישנם אנשים שבאים לראש השנה רק בכדי לשמוע ההלכה ממני ואילו כשאפסוק לומר את ההלכה שוב לא יבואו לר״ה, לכו אין ברצוני לומר בשנה זו, כי הראש השנה של רבינו ז״ל הוא נצחי ואינו תלוי כלל במאמר ההלכה שלי״… (מבועי הנחל, ד')
מה הם רוצים ממני שאחבוש נחשים ועקרבים על ראשי?!
"מוהרנ"ת לא הסכים אף לחבוש שטריימל בשבת, אותו היו לובשים בימים ההם הרבנים והאדמורי"ם )אלא היה לובש דאשיקל – כובע מצחיה, כשאר האנשים הפשוטים(. מסופר, כי פעם קנו לו כמה אנשיו שטריימל בתור 'משלוח מנות' לפורים, הם התעקשו שמוהרנ"ת יתעטר בו. בלית ברירה, בכדי לא לצער אותם יהודים שכל כך רצו זאת, חבש מוהרנ"ת את השטריימל, אולם הוא הזדעק בינו לבין עצמו: וואס ווילן זיי פון מיר, איך זאל אנטאן נחשים ועקרבים אויפן קאפ?!… (מה הם רוצים ממני שאחבוש נחשים ועקרבים על ראשי?)הכיבוד המעט הזה ייסר אותו כנחשים ועקרבים… אולם רק לזמן קצר ביותר התעטר בשטריימל זה. כי פעם בעת שמוהרנ"ת הוריד את השטריימל בשביל להיכנס לבית הכסא, נגנב השטריימל. מוהרנ"ת שמח בכך, והכיר טובה לאותו גנב…" (באש ובמים בשם ר' נחמן בורשטיין שיחי').
שהגדלות שלכם לא תסתיר את יופיו של רבינו
מוהרנ"ת אמר פעם לאנ"ש: "הנכם צריכים להשגיח שהגדלות שלכם לא תסתיר את יופיו של רבנו, "איר דארפט זיךְ היטן אז אייער גרוסקייט זאל נישט פארשטעלן דעם רעבנס שיינקייט".
כמו כן אמר: "צריכים אתם להזהר שהקטנות שלכם לא תסתיר ותעלים את יופיו של רבנו". "אייער קלייניגקייט זאל נישט פארשטעלן דעם רעבינס שיינקייט". (שיח שרפי קודש ב–תקעח)
דברי אמת נוקבים מפי איש פשוט "ספר רבי מרדכי באבריניצער: פעם כשנסעו מאנ"ש לקבוץ על ראש השנה באומאן, נשאלה ביניהם באמצע נסיעתם השאלה המפורסמת, מדוע אין לנו חסידי ברסלב רבי (מלובש בגוף) כשאר החסידים, וכל אחד מהנוסעים אמר טעם אחר. נסע עמהם אז גם איש פשוט אחד שהתפרנס מעשית אוכפים ופרסות לחמורים וסוסים, הנקרא "רימר" בלע"ז, נענה אף הוא ואמר, "נגד האמת הגדולה שהיתה ברבנו מי הוא כיום שיכול לקום ולומר על עצמו 'אני' הרבי", "נאךְ אזא אמת"
וואס איז גיווען ביים רעבן קען זיךְ היינט איינער אוועק שטעלן און זאגן איךְ בין דער רבי"? ומלים נוקבים אלו שיצאו מפי איש פשוט, הדהימו את הנוכחים בפשטות אמתותם, וקבלו כלם דעתו".
(שיש"ק ד-תנ)
הרבנות השארתי בטשערין
מנהגו של הרב הגאון רבי נחמן מטשערין ז"ל היה שבהיותו באומן בראש השנה לא היה משיב שום דבר לשואליו בדבר הלכה כשאירע איזה שאלה, באמרו: "רק את עצמי הבאתי לאומן אבל הרבנות השארתי בטשערין". וגם אמר שאין להתפאר כלל בגדולה אצל רבינו ז"ל משום "אל תתהדר לפני מלך" ואומר רבינו ז"ל בתורה כ' שהוא בחי' ארחא מליא דלא אתחזיא עיי"ש. פעם בחזירתו לביתו אחר ראש השנה נסע עם בעל עגלה אחד מאנ"ש שהיה ירא שמיים ולמדן, ולא ראו עליו מאומה כי היה נראה אדם פשוט, ובדרך לנו באיזה אכסניא ואירע שם איזה שאלה של כשרות וגם שם לא רצה ר' נחמן להשיב, כי הרבנות עדיין נשארה בטשערין, ואמר להם תשאלו את הבעל עגלה וכאשר יגיד לכם כן תעשו, והבעל עגלה הכשיר את השאלה. והרב מטשערין לא פקפק כלל בפסיקתו ואכל ושתה מהאוכלין בלי שום חשש. ושאר אנשי החבורה הנלווים אליו כשראוהו אוכל, גם הם אכלו עמו. (ר' אליהו חיים רוזין ז"ל)
ממנו עד משיח לא יהיו חדשות
…ואחר-כך החל ניצוץ הגאלה בימי האר"י הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, ואחר-כך נכמרו רחמיו על הדורות שהולכים ומתמעטים והעמיד את הבעל-שם-טוב הקדוש החבריא שלו, ואחר-כך כשהלכו ונתמעטו הלבבות עוד בימי רבינו שהתחיל אור הבעל-שם-טוב לשקוע, אז נכמרו רחמי השם יתברך מאוד ושלח את רבינו הקדוש שאמר שכבר הכין כלים למשיח צדקנו, ואמר שממנו כבר לא יהיה עוד חדשות עד משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו ותהיה גאולה שלמה, אמן. (סיפורים ומשלים)
היצר הרע של הכשרים
כשחזרו מקבורת מוהרנ"ת ז"ל ולבם היה מלא דאגה וצער מהסתלקותו, היה אחד בשם הר' נחמן פסחליס שהיה באמת חסיד ויראת שמים אבל טעות נזרקה בו שהוא מרשה למנהיג לאנשי שלומנו, לממלא מקום מוהרנ"ת ז"ל ובכן היה מדבר אליהם אז דברי נחומים לבל ידאגו, וה' לא יעזבם ) ואינם יודעים אז כונתו. ואחר כשסיפר הר' נחמן טולטשינר ז"ל שמוהרנ"ת ז"ל קודם הסתלקותו אמר, העיקר התקשרות להצדיק, "לכו אל יוסף את כל אשר יאמר לכם תעשו", אמר על זה הר' נחמן פסח'ילס הנ"ל שכוונת מוהרנ"ת ז"ל הוא עליו, ובכן התחיל להתגדל כדרך המפורסמים, ובנה לו בברסלב בית המדרש מיוחד בשבילו ובשביל איזה אנשים שנמשכו בטעות אחריו. וכן בשנה זו נסע לארץ הקדושה, וחזר לביתו על ראש השנה, וכמובן שבארץ ישראל השיג איזה מדרגה גבוהה וזכה למוחין דגדלות, והוא היה יודע לתקוע שופר, ובכן פעל אצל אנשי שלומינו שהוא יהיה הבעל תוקע שנה זו באומן. בראש השנה עלה על הבימה לתקוע, ואנ"ש כבר היו במקוה וגמרו כל מה שאומרים קודם התקיעות, והוא זה עתה התחיל לומר הזוהר שקודם התקיעות, ובאמת מעומק בלב בקול ובכי בדמעות שליש ומלה במילה, אבל מאחר שכל הציבור היו כבר מוכנים לשמוע התקיעות, ועוד להם לבלות זמן רב עם תפלת המוסף כמנהג אנ"ש באומן ביום הדין, ובפרט בדור הקודם ובכן היה מטיל בזה על הצבור טרחה יתירה. ובכל זאת מאימת יום הדין לא נמצא אז מי שירהיב עוז בנפשו להפריע לו שיברך ויתקע ואפילו הר' נפתלי ז"ל שחי עוד אז, והוא היה אז הגדול והזקן שבאנ"ש תלמיד רבינו ז"ל והוא היה בטבעו קפדן, בכל זאת מאימת יום הדין שתק לדבר זה ולא אמר כלום, כולם סבלו והמתינו עד שגמר את אמירת הזוהר, בירך את הברכה נתן על פיו השופר מתחיל לתקוע, ואין קול תקיעות, עשה כל הפעולות לזה ואי אפשר לתקוע. עד שהציבור ראו שעפ"י שו"ע כבר כמעט גדול ההפסק מהברכות להתקיעות. ושם היה אחד מאנ"ש הר' מאיר ליב בלכער מברסלב וידוע הוא לאנ"ש לתוקע אומן על כן ציוו עליו שילך לתקוע. והוא היה למדן וידע שאין מסרבין להציבור ועלה על הבימה וברגע שנתן השופר לפיו התחיל לתקוע ותקע כל התקיעות עד גמירא וכל אנ"ש היושבעי רצון ומאז היה כל ימי חייו לבעל תוקע באומאן אצל אנ"ש. בכל זאת לא נפל הר' נחמן פסח'ילס הנ"ל בדעתו ואדרבא הגדיל עוד יותר בעיניו והא ראיה שהשטן כל כך מתגרה עליו. בקיצור אומרים שהנהלותיו בדרך המפורסמים היה למורת רוח כמעט לכל אנ"ש ובפרט לאנשי אמונה בדעת. ובכן נמצאו אחדים שידעו שאם הר' נחמן טולטשינר ז"ל יתחיל לרדפו יהיו דבריו נשמעים לבטלו. ובכן פנו אליו ושאלו אותו מדוע הוא אדרבא שותק לזה. על זה אמר להם: אתם יודעים שאלוקים יבקש את הנרדף ואפילו צדיק רודף את הרשע, איך פארגין איהם גאר ניט אז איך זאל זיין דער רודף און ער דער נרדף (איני מפרגן לו שאני יהיה הרודף והוא הנרדף) סוף דבר שעם הזמן מאליו נעשה בטל ומבוטל. ולבד הטעות הזה היה באמת חסיד וירא שמיים. וכבר אמר רבינו ז"ל: היצר הרע של הכשרים בוודאי הוא דיבוק. והאמת קיים לעד" (אבניה ברזל) נראה מהסיפור הזה שר' נחמן פסחליס היה ברסלבר חסיד ונסע על ראש השנה לאומן אבל החזיק את עצמו לממשיך בתור צדיק וכל אנ"ש היו כנגדו עד שהתבטל. ואנ"ש ברחו מפרסום כמו מאש וכתוב באבניה ברזל כ': "כשבא ר' נחמן מטולשין עם הליקוטי הלכות לביתו נהנה מוהרנ"ת מאוד וגם אנשי שלומנו ואמרו אנ"ש כעת צריכים אנו לנהג כבוד בהר' נחמן מטולשין ואמר מוהרנ"ת בדרך הלצה "וויס איך וואס, נעמט און שמייסט אים אפ" (מה פתאום, קחו אותו והכו אותו) ואמר כך מפני שלדבר רבינו זצוק"ל היו צריכין להיות נקי מן הקנאה והתאוה והכבוד מכל וכל לגמרי, אך מה יכולים לעשות אם הוא מקנא או נכשל בתאוה הלוא אנוס פעם אחת, ועל כן מקרב אותו רבינו זצוק"ל, אבל כשרוצה עוד כבוד נו שטיזשע אין דער זייט (נו תעמוד בצד) ומוהרנ"ת ז"ל אמר פעם אחת קנאה תאוה – הרבי מקבל אותך, אבל כבוד מוכרח לזרוק לגמרי". (אבניה ברזל) ועוד יש מעשיות רבות מאנשי שלומנו בכל הדורות, איך היו בורחים בכל נפשם ומאודם משררה ומכבוד, כי ידעו כי רק כך יזכו להישאר מקורבים אליו באמת וגם לקרב אחרים אליו.