ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש

פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש

מִי שֶׁבָּא אֶצְלִי וּמְסַפֵּר לִי חֶסְרוֹנוֹ אֲנִי יָכוֹל לְתַקְּנוֹ

במאמרנו הקודם דיברנו על כך שרבינו נוכח בציונו ואפשר לדבר אתו ואף לקבל מענה ממנו. במאמרנו זה נבאר אי"ה את השלב הראשון בדרך לקבלת הדרכה ברורה מרבינו, אצל ציונו הקדוש

הדרך העיקרית, כיצד לקבל הדרכה ברורה ומפורטת מרבינו הקדוש, היא: "וידוי דברים". וכפי שגילה לנו רבינו בליקוטי מוהר"ן שכשמתוודים בפני הצדיק הרי הוא מפריש לאדם דרך ישרה לפי שורש נשמתו.

וכלשונו הקדוש, בתורה ד', שם הוא מונה את שלשת הבחינות בהתקרבות לצדיקים, וכותב:

הַבְּחִינָה הַשְּׁלִישִׁית: כְּשֶׁמִּתְוַדֶּה וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַתַּלְמִיד חָכָם מַדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. (ליקוטי מוהר"ן, ד)

במאמרנו זה נבאר בס"ד מהי "וידוי דברים" וכיצד עורכים אותה, ובמאמרנו הבא [שיתפרסם אי"ה לקראת ראש השנה הבעל"ט] נבאר בס"ד באיזה צורה אנו מקבלים מענה והדרכה ברורה מאת רבינו, לאחר שהתוודינו בפניו על ציונו הקדוש.

וידוי דברים לפני הצדיק

את ענין הוידוי בפני הצדיק, גילה רבינו לראשונה בחג השבועות שנת תקס"א [או תקס"ב[א]], אז אמר 'תורה' שמבארת את סוד וידוי הדברים לפני הצדיק, כשלפני התורה הוא אף סיפר סיפור מזקנו הבעל שם טוב:

קֹדֶם שֶׁאָמַר הַתּוֹרָה 'אָנֹכִי' בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן ד', סִפֵּר מַעֲשֶֹה זוֹ:

מַעֲשֶֹה בְּאִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנֶחֱלָשׁ מְאֹד, וְשָׁלַח אִישׁ אֶחָד לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל שֶׁיְּבַקֵּשׁ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל שֶׁיִּסַּע אֵלָיו, הַיְנוּ שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל יִסַּע לְהַחוֹלֶה. וְכֵן הֲוָה. וּבָא הָאִישׁ הַשָּׁלִיחַ הַנַּ"ל לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַנַּ"ל שֶׁזֶּה הָאִישׁ הוּא חוֹלֶה, וְשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּסַּע אֵלָיו, וְנָסַע אֵלָיו הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל.

בַּדֶּרֶךְ שָׁאַל הָאִישׁ הַשָּׁלִיחַ לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל: אֵיךְ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִכֶּם שֶׁכְּשֶׁאָדָם עוֹשֶֹה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּוַדַּאי לֹא יָמוּת קֹדֶם זְמַנּוֹ, וְזֶה הָאִישׁ הַחוֹלֶה כִּמְדֻמֶּה שֶׁעָשָֹה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת וְהוּא אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, וַעֲדַיִן לֹא בָּא בַּיָּמִים כָּל כָּךְ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא יִתְרַפֵּא מֵחָלְיוֹ? הֵשִׁיב הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל לְהַשָּׁלִיחַ: אֱמֶת, כָּךְ אָמַרְתִּי, וּבְוַדַּאי כֵּן הוּא. וְזֶה הָאִישׁ הַחוֹלֶה הַנַּ"ל גַּם כֵּן עָשָֹה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת עַל כָּל חֲטָאָיו. וְזֶה שֶׁלֹּא נִתְרַפֵּא עֲדַיִן, הוּא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הִתְוַדָּה חֲטָאָיו לִפְנֵי צַדִּיק אֲמִתִּי. וְזֶה שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ אֵלָיו, בִּכְדֵי שֶׁיִּתְוַדֶּה. וּבְאִם שֶׁיִּתְוַדֶּה לְפָנַי, תֵּכֶף יִתְרַפֵּא. וּבְאִם שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהִתְוַדּוֹת לְפָנַי, תֵּכֶף יִכְבַּד עָלָיו חָלְיוֹ, וְיַתְחִיל לִצְעֹק 'אוֹי וַאֲבוֹי' עַל כָּל אֵיבָרָיו וְיָדָיו וְרַגְלָיו, וְיָמוּת. (חיי מוהר"ן, נח. עיי"ש ההמשך)

לאחר הסיפור אמר רבינו 'תורה' – הלא היא התורה הרביעית בליקוטי מוהר"ן – שם גילה את עומק סוד התיקון הנעשה על ידי וידוי דברים לפני הצדיק דווקא[ב], אשר על ידי זה מחריבים את כל הצירופים והבניינים הטמאים שנבנו על ידי העוונות ובונים מחדש את הצירופים והבניינים של המלכות דקדושה, ובסופו של דבר: זוכים על ידי כך לקבל מהצדיק "דרך ישרה לפי שורש נשמתו"[ג].

הוידוי'ניקים…

ואכן, אצל רבינו הפך הדבר – משך זמן מה[ד] – למנהג קבוע: אנשיו היו מתוודים לפניו על כל מעשיהם, והוא היה מורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

הדבר היה בולט בין שאר החסידים, עד אשר דבק בחסידי ברסלב הכינוי "וידוי'ניקים"…

וכמסופר: רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל בָּא לִבְרֶסְלֶב בְּיוֹם ג', וְאָז הָיָה יוֹם הַשּׁוּק [יָרִיד], וּבָאוּ אֲנָשִׁים וְסִפְּרוּ עִנְיַן רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שֶׁהוּא מְמָאֵס בְּמִנְהֲגֵי הַמְפֻרְסָמִים שֶׁעָשׂוּ הַהִתְאַסְּפוּת שֶׁל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עִקָּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה, וְהוּא מְצַוֶּה לְהִתְוַדּוֹת לְפָנָיו. וְאֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ וָואלְטְשִׁי נְתַנְאֵל'ס, אָמַר עַל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: אֲנִי רָאִיתִי וִדּוּי'נִיק! וְכָל זֶה סִפֵּר לִגְנַאי בְּדֶרֶךְ לֵצָנוּת. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַע זֹאת רַבִּי נַפְתָּלִי, אָמַר: אֶת זֶה אַתָּה מְבַזֶּה? זֹאת חֶפְצִי וּרְצוֹנִי דַּיְקָא!

(אבניה ברזל, ו) המתנגדים כינו את הברסלבאים "וידוי'ניקעס" לשם גנאי[ה], אך אצל מחפשי האמת כרבי נפתלי, היה זה כינוי חיבה… זה מה שהם חיפשו; צדיק ששופכים בפניו את כל מסתרי הלב, והוא מדריך בדרך הישר והאמת. 

כך מסופר גם על אחד מתלמידיו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א, שהתקרב לרבינו, דווקא בזכות הכינוי "וידוי'ניקעס" שדבק בחסידיו:

רַבִּי יִצְחָק חֲתַן הַמַּגִּיד זַ"ל הָיָה אִישׁ מְצֻיָּן וּמֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת, לַמְדָן גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וְעָסַק בַּעֲבוֹדַת ה' כָּל יָמָיו, וְנִתְגַּדֵּל בְּבֵית הַצַּדִּיק יְסוֹד עוֹלָם הָרַב ר' זוּסְיָא זַצַ"ל, וְקֹדֶם פְּטִירַת הַצַּדִּיק וְהַטָּהוֹר הַנַּ"ל שָׁאַל אוֹתוֹ: לְאֵיזֶה צַדִּיק אֶתְקָרֵב? וְהֵשִׁיב לוֹ: לְזֶה הַצַּדִּיק שֶׁיַּעֲסֹק בְּוִדּוּי דְּבָרִים! הַיְנוּ שֶׁיְּצַוֶּה לִמְקֹרָבָיו שֶׁיִּתְוַדּוּ לְפָנָיו וְיִתֵּן לָהֶם תִּקּוּנִים עַל כָּל דָּבָר.

וְשָׁמַע שֶׁקּוֹרִין לְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ "דִּי וִדּוּי'נִיקֶעס" [= הַוִדּוּי'נִיקִים]. וּכְשֶׁנָּסַע בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְרָאָה שֶׁאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ יוֹצְאִים וְדִמְעָתָם עַל לֶחְיָם מֵהַוִּדּוּי דְּבָרִים, וּבָא לְהַבֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהָיוּ אָז שָׁם עוֹד הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, וְרָמַז רַבֵּנוּ זַ"ל אֶל כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּצְאוּ לַחוּץ, וְהֵסִירוּ כֻּלָּם הַטַּלִּית וְהַתְּפִלִּין מֵעֲלֵיהֶם וְיָצְאוּ. וְרָצָה ר' יִצְחָק הַנַּ"ל גַּם כֵּן לָצֵאת, וְלָקַח רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֶת הַקְּלִיאַמְקֶע [= הַיָּדִית] וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת, וְלֹא נִשְׁאַר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ רַק אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְר' יִצְחָק הַנַּ"ל. וְרַבֵּנוּ זַצַ"ל עִשֵּׁן אֶת הַלִּילְקָא [= הַמִּקְטֶרֶת] וְהָלַךְ אָנָה וָאָנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְנָפַל עַל ר' יִצְחָק הַנַּ"ל אֵימָה וּפַחַד גָּדוֹל, וְהִתְחִיל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם קַטְנוּתוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא. וְנִגַּשׁ אֵלָיו רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: הַיְינְט זָאג! [= עַתָּה תֹּאמַר] וְהִתְחִיל לְהִתְוַדּוֹת לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ. וְרַבֵּנוּ זַ"ל דִּבֵּר עִמּוֹ מַה שֶּׁדִּבֵּר, וּמֵאָז נִתְקָרֵב אֶל רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהִתְקָרְבוּת עָצוּם וְנִפְלָא, וְעָסַק כָּל יָמָיו בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, וְהָיָה אִישׁ צַדִּיק וִירֵא אֱלֹקִים כַּנּוֹדָע לְכָל מַכִּירָיו. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, כד)

במיוחד בערב ראש השנה [באותה תקופה, בה היה נהוג להתוודות בפני רבינו] היו כל אנשי שלומנו מתוודים לפניו.

שכן, התיקון של "וידוי דברים לפני הצדיק", הוא במיוחד בימים אלו של ראש השנה – אשר בהם עוסקים לבנות ולגלות את המלכות דקדושה – וכפי שכותב הרב מטשעהרין כאשר הוא מתייחס למנהג זה שהתחדש ביתר שאת אחר הסתלקותו של רבינו על ציון קברו הקדוש וכדלהלן:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָנוּ עוֹסְקִין בְּבִנְיַן הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה וְחֻרְבַּן מֶמְשֶׁלֶת הָעַכּוּ"ם כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְפַּלְּלִין עַל זֶה הַרְבֵּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֲמִתִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, עַל כֵּן צְרִיכִין לִיזָּהֵר בְּיוֹתֵר לִנְסֹעַ לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹ עַל כָּל פָּנִים לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה כַּמְּבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ. כִּי גְּדוֹלִים צַדִּקִים בְּמִיתָתָם וְכוּ', כִּי אָז הֵם נִכְלָלִים כִּבְיָכוֹל בָּאֵין סוֹף יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ. וְעַל יְדֵי הַוִּדּוּיִם שֶׁמִּתְוַדִּים עַל קִבְרֵיהֶם, וְעַל יְדֵי הַתְּפִלּוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים שֶׁמַּרְבִּים שָׁם, עַל יְדֵי זֶה מַחֲזִירִין הַמַּלְכוּת לְשָׁרְשָׁהּ, הַיְנוּ אֶל רָצוֹן אֵין סוֹף, כַּמְּבֹאָר בִּפְנִים. (ירח האיתנים, סימן ד)

וכך היה סדר הדברים, בחיי רבינו:

בֵּאֵר פַּעַם רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל בָּעִנְיָן הַמֻּפְלָא שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל רַבֵּנוּ, בְּשָׁנִים אֵלּוּ שֶׁנָּהַג בְּהַנְהָגַת הַ"וִדּוּי דְּבָרִים", שֶׁלִּכְאוֹרָה אֵיךְ יָכְלוּ כַּמָּה מֵאוֹת אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָׁנָה לִכָּנֵס אֵלָיו וּלְהִתְוַדּוֹת לְפָנָיו וְלִפְרֹשׂ בַּקָּשָׁתָם וְיִפְרֹשׂ לָהֶם אָז רַבֵּנוּ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה כָּרָאוּי לָהֶם בִּזְמַן מוּעָט כָּזֶה שֶׁל עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה? וּבֵאֵר: שֶׁלְּפִי הַיָּדוּעַ, הָיָה דֶּרֶךְ הַוִּדּוּי דְּבָרִים בְּאֹפֶן כָּזֶה: רַבֵּנוּ הָיָה עוֹמֵד בְּחַדְרוֹ כְּשֶׁפָּנָיו אֶל הַכֹּתֶל, וְנִכְנַס הַנִּכְנַס וְהָיָה מַתְחִיל בְּוִדּוּי דְּבָרָיו. וְאַחַר הַזְכִּירוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה פְּרָטִים, הֵרִים רַבֵּנוּ אֶת יָדוֹ כְּאוֹת לְסִיּוּם דְּבָרָיו, וְנִזְכָּר כְּבָר זֶה הָאָדָם בְּזִכְרוֹנוֹ כָּל מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מֵעוֹדוֹ וְנִתְעוֹרֵר בִּבְכִיָּה עֲצוּמָה, וְהָיָה יוֹצֵא לַחוּץ. וְלֹא לָקַח הַדָּבָר כִּי אִם זְמַן מוּעָט מְאֹד. (שיש"ק ג, צה)

הנהגה זו – של וידוי דברים בפני רבינו – נמשכה עד לתקופת נסיעתו ללמברג, בשנת תקס"ח[ו]. ולאחר שחזר משם, פסקה הנהגה זו, ושוב לא התוודו בפניו אנשיו.

וכמסופר: ר' יְהוּדָה אֱלִיעֶזֶר שֶׁנָּסַע עִם מוֹהֲרַנַ"ת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִתְקָרֵב תְּחִלָּה לְרַבֵּנוּ זַ"ל בְּסוֹף יָמָיו, וְהִתְחִיל לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי רַבֵּנוּ זַ"ל. וּבְאוֹתוֹ הָעֵת לֹא הָיָה נוֹהֵג עוֹד רַבֵּנוּ זַ"ל לִשְׁמֹעַ וִדּוּי דְּבָרִים, מֵהַטְּעָמִים הַכְּמוּסִים אִתּוֹ. אֲבָל ר' יְהוּדָה אֱלִיעֶזֶר הַנַּ"ל לֹא יָדַע מִזֶּה, וְהִתְחִיל לְהִתְוַדּוֹת, וְהִפְסִיק אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל וְהוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין נוֹהֵג כָּעֵת בְּזֹאת הַהַנְהָגָה. רַק [מֵחֲמַת] שֶׁכְּבָר הִתְחִיל קְצָת לְהִתְוַדּוֹת, אָמַר לוֹ קְצָת תִּקּוּנִים. וְעַל הַשְּׁאָר צִוָּה עָלָיו לְדַבֵּר עִם מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל (וּבְדֶרֶךְ כְּלָל, וְלֹא לְפָרֵט לְפָנָיו אֶת הַחֲטָאִים[ז]). (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, נו)

הוידוי על ציונו הקדוש אך לאחר הסתלקותו, חזרה הנהגה זו לחסידי ברסלב, ובבואם על ציונו – מתוודים אנשי שלומנו בפני רבינו הקדוש, מתוך אמונה שלימה וידיעה ברורה, שכל מה שנאמר בתורת רבינו על אודות ה"וידוי דברים לפני הצדיק", תָּקֵף ביתר שאת ויתר עוז לאחר הסתלקותו.

וכך מסר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל בשם אנ"ש באומן:

רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זַ"ל אָמַר שֶׁמַּה שֶׁבִּטֵּל רַבֵּנוּ זַ"ל הָעִנְיָן שֶׁל וִדּוּי דְּבָרִים – זֶה רַק בְּחַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים, אֲבָל אֵצֶל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ כֵּן צְרִיכִין לְהִתְוַדּוֹת וִדּוּי דְּבָרִים. וּרְאֵה בְּפַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה מֵהָרַב מִטְּשֶׁעהְרִין זַצַ"ל עַל תּוֹרָה ד' שֶׁמַּאֲרִיךְ שָׁם שֶׁהַתִּקּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי הַוִּדּוּי לִפְנֵי הַצַּדִּיק, נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו עַל קִבְרוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, עַיֵּן שָׁם. וְכֵן הָיוּ נוֹהֲגִין אֲנַ"ש. (שיחות מהרלוי"צ, סעיף נד)

וזה לשון הרה"ק מטשעהרין:

מַה שֶׁמְּבֹאָר שָׁם שֶׁהַצַּדִּיק מַפְרִישׁ וּמְבָרֵר לוֹ דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁגַּם עַכְשָׁו נַעֲשֶׂה עִנְיָן זֶה … כְּשֶׁבָּא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וּמְפָרֵשׁ כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים וְוִדּוּיִם וְכוּ', וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹרֵהוּ הַדֶּרֶךְ הַנָּכוֹן וְהַיָּשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, שֶׁיִּזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיְּכַפֵּר לוֹ עַל כָּל מַה שֶׁפָּגַם וְכוּ', בִּפְרָט בִּזְכוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ. וְאוֹמֵר הַוִּדּוּיִם מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ עַד שֶׁהַדִּבּוּרִים יוֹצְאִים מִתּוֹךְ עַצְמוֹתָיו בִּבְחִינַת 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה', הַיְנוּ שֶׁהַדִּבּוּרִים יוֹצְאִים מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּתוֹ וְעַצְמוֹתָיו שֶׁל הַמִּתְוַדֶּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא נִמְשָׁךְ גַּם כֹּחַ כָּל הָאֵבָרִים וְכָל הָעֲצָמוֹת מַמָּשׁ לְתוֹךְ הַדִּבּוּרִים.

וְעוֹשֶׂה אֶת כָּל הַנַּ"ל עַל סְמַךְ דַּעְתּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, וּבְהִתְקַשְּׁרוּת גָּמוּר אֵלָיו בְּכָל לְבָבוֹ, וְשֶׁהוּא יַעֲשֶׂה וְיִגְמֹר כָּל הַתִּקּוּנִים הַצָּרִיךְ לְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ – אֲזַי יַאֲמִין בְּבֵרוּר שֶׁבְּוַדַּאי נֶחְרְבוּ עַל יְדֵי זֶה כָּל בִּנְיָנֵי הַמַּלְכוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא וְהוֹצִיא מֵהֶם כָּל הַצֵּרוּפִין וְנִבְנוּ בִּנְיָנֵי הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְאָז מִמֵּילָא יֵדַע הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְפָנָיו לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת' רֶמֶז עַל חֻרְבַּן מֶמְשַׁלְתָּם, 'וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ', כַּמְּבֹאָר שָׁם בְּמַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כז)

ואכן, משך כל הדורות, היו אנ"ש מתוודים בפני רבינו הקדוש, בבואם על ציונו הקדוש. וכפי שמשורר על כך רבי יצחק ברייטער הי"ד ב"שיר ידידות": וִדוּי דְּבָרִים שֶׁל כָּל אֶחָד לְפָנָיו, הֵם יְכַפְּרוּ עֲווֹנוֹתָיו, יָאִירוּ לוֹ אוֹר אֵין סוֹף, לָדַעַת שֶׁלְּטוֹבָה כָּל מְאֹרְעוֹתָיו. (שיר ידידות)

וכפי שמספר לדוגמא רבי שמואל הורביץ, על השתטחותו הראשונה על ציון רבינו הקדוש:

וַאֲנִי תֵּכֶף הָיָה לִי הִשְׁתַּטְחוּת, וּוִדּוּי דְּבָרִים, וְהָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל וְכוּ' וְכוּ', וְהָיִיתִי שָׁם עַד הָעֶרֶב. וְזֶה פַּעַם הָרִאשׁוֹן שֶׁזָּכִיתִי לְמַה שֶׁכָּסַפְתִּי זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, וְהִשְׁלַכְתִּי נַפְשִׁי מִנֶּגֶד כַּמָּה אֲלָפִים פְּעָמִים. (ימי שמואל, פרק נד)

וכשרבי שמואל הורביץ מתאר את עבודתם של ה'עובדים' הגדולים שבאומן, הוא מספר שענין זה של 'וידוי דברים' תפס אצלם מקום נכבד ועיקרי, וכך הוא כותב:

הֵם מְסוּרִים לְגַמְרֵי בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, רַק לְשַׂבֵּר הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת, וְלַעֲשׂוֹת הָעֲבוֹדוֹת בְּכָל הַיְּגִיעוֹת וְהַטִּרְחוֹת בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ וּבְמִּצּוּי הַנֶּפֶשׁ. וְהֵם עוֹסְקִין הָעִקָּר בְּוִדּוּי דְּבָרִים עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת מַמָּשׁ, רוֹב הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה! (ימי שמואל, פרק רב)

גם הוא עצמו הלך בדרכם, והיה מבלה זמן רב על הציון הקדוש בוידוי דברים, וכפי שהוא מספר בהמשך:

וְהִרְגַּשְׁתִּי חִיּוּת גָּדוֹל עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ … וְאָז נִתְחֲבַּרְתִּי גַּם עִם הָעוֹבְדִים הַנַּ"ל, וּבִפְרָט עִם רַבִּי צְבִי אַרְיֵה, וְהָעִקָּר הָיָה אֶצְלִי וִדּוּי דְּבָרִים, כַּמָּה וְכַמָּה שָׁעוֹת רְצוּפִים. [רַבִּי מָרְדְּכַי מִבַּבְּרִינִיץ אָמַר לִי: לֹא לְחִנָּם לֹא הֵנִיחַ הַבַּעַל דָּבָר לִשְׁמוּאֵל לָבֹא, כִּי יָדַע שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח עַל הַצִּיּוּן שֶׁבַע שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וְכוּ', וְיַעֲבֹד שָׁם רוֹב הַיּוֹם וְכוּ']. (ימי שמואל, פרק רג)

וכשהוא מדריך את אחד מאנ"ש, מהו הסדר כיצד לנהוג בציון, הוא כותב:

רֵאשִׁית כָּל, לוֹמַר הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים בְּהִתְקַשְּׁרוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְהַפְרָשַׁת פְּרוּטָה לִצְדָקָה עֲבוּר נִשְׁמַת רַבֵּנוּ זַ"ל. וְאַחַר כָּךְ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְלִבּוֹ לִפְנֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְהָעִקָּר מִכֹּל – וִדּוּי דְּבָרִים מִכָּל מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם עָמְדוֹ עַל דַּעְתּוֹ (כַּמּוּבָא בְּהַתּוֹרָה ד' אָנֹכִי בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן) כָּל חֲטָאָיו וְכוּ' וְכוּ' וְכָל מַה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו כָּל לִבּוֹ (וְהַכֹּל בְּלַחַשׁ כְּמוֹ יוֹם כִּפּוּר בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה). (מכתבי שמואל, סה)

* * *

הסיבה מדוע 'וידוי דברים' היא העיקרית מכל העבודות שעל הציון הקדוש, היא מפני שרק על ידה זוכה האדם לקבל מרבינו 'דרך ישרה לפי שורש נשמתו'. וכל זמן שאין האדם מתודה לפני רבינו, גם אם הוא מתקרב אליו וזוכה למה שזוכה, עדיין הוא מגשש באפילה.

כִּי קֹדֶם שֶׁהִתְוַדָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֵצֶל הַתַּלְמִיד חָכָם, וְנָתַן לוֹ מָמוֹן, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶהוּ דֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ, כִּי "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת". אֲבָל 'כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים – זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹם הַמִּיתָה', הַיְנוּ וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, אֲזַי נִצּוֹל מִכֻּלָּם (ליקוטי מוהר"ן, ד)

רוֹצֶה לוֹמַר: כִּי הֲגַם שֶׁכְּבָר זָכָה לְתַקֵּן כָּל הַמִּדּוֹת הַנִּמְשָׁכִין מֵהַד' יְסוֹדוֹת, אַף עַל פִּי כֵּן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִתְוַדָּה לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם לֹא תִּקֵּן עֲדַיִן מַה שֶׁפָּגַם כְּבָר עַד הֵנָּה, וַעֲדַיִן לֹא נֶחֶרְבוּ הַבִּנְיָנִים וְהַצֵּרוּפִים הָרָעִים שֶׁנִּבְנוּ עַל יְדֵי עֲווֹנוֹתָיו שֶּׁחָטָא קֹדֶם שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֶל הַצַּדִּיק, וַעֲדַיִן יֵשׁ לְהַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲחִיזָה וִינִיקָה מֵהֶם. עַל כֵּן אֵין יוֹדֵעַ עֲדַיִן בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ, כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר וְכוּ', כִּי יְכוֹלָה הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו עֲדַיִן לְהַפִּילוֹ מִמַּדְרֵגָתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁמִּתְוַדֶּה לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, עַל יְדֵי זֶה נֶחְרָבִין הַבִּנְיָנִים וְהַצֵּרוּפִים רָעִים וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְאָז הַצַּדִּיק מְבָרֵר וּמַפְרִישׁ לוֹ דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. (פרפראות לחכמה, תורה ד, אות יג)

ואכן, אנ"ש שלא זכו לבוא לציונו הקדוש, היו מקוננים על כך שנבצר מהם להתוודות בפני רבינו, ולקבל ממנו 'דרך ישר לפי שורש נשמתם'. וכפי שכותב אחד מאנ"ש בפולין [רבי משה דוד טעביל אייזנמן] שהתקרב לחסידות ברסלב לאחר שנסגרו הגבולות, ומבכה על כל אלו שלא זכו להיות אפילו פעם אחת על הציון ולהתוודות בפני רבינו:

בְּוַדַּאי כָּל אֲנַ"ש צְרִיכִין לִישׁוּעָה, אֲבָל עָלֵינוּ הָרַחְמָנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי אֲנַחְנוּ לֹא זָכִינוּ עֲדַיִן לִהְיוֹת אֲפִילוּ פַּעַם אַחַת עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה טוֹב מְאֹד כְּשֶׁהָיָה זוֹכֶה לָבוֹא עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ לְנַעֵר מֵעַצְמוֹ אֶת הָעַפְרוּרִית עַל יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ', וּבִפְרָט לִזְכּוֹת לְוִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְפָרָשַׁת דְּרָכִים לֵידַע בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ לְהַלֵּךְ, מַה שֶׁאָנוּ כָּעֵת כְּעִוְרִים הַמְּגַשְּׁשִׁים בָּאֲפֵלָה, כְּעוֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר. (אור צדיקים, מכתב לב)

גם רבי שמואל הורביץ, מקונן במכתבו משנת תרפ"ח בפני אנ"ש באומן, על כך שאינו יכול לבוא לציון רבינו ולהתוודות בפניו:

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ צִיּוּן קָדוֹשׁ, שֶׁצְּרִיכִים לִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ – מִי שֶׁרוֹצֶה לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ וּלְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, לְעוֹלָם וָעֶד וּלְנֵצַח נְצָחִים, צָרִיךְ לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ – לָבוֹא לְשָׁם, וּלְהִתְוַדּוֹת שָׁם 'וִדּוּי דְּבָרִים'. אֲשֶׁר לִפְנֵי זֶה, אֲפִילוּ אִם רוֹאִים כְּבָר אֶת אוֹר פְּנֵי הַצַּדִּיק וּכְבָר נָתְנוּ לוֹ צְדָקָה, כָּל זְמַן שֶׁעוֹד לֹא הָיָה לוֹ 'וִדּוּי דְּבָרִים', אֲזַי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת רַחֲמָנָא לִיצְלָן. (מכתבי שמואל ח"ב, מ. תרגום מאידיש

וכך הוא כותב [לאחר שזכה להיות בציון הקדוש משך כמה שנים] לאנ"ש בפולין שלא זכו להשתטח על ציון רבינו:

וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם, וְלֹא הָיָה לוֹ וִדּוּי דְּבָרִים פַּעַם אַחַר פַּעַם, בֶּאֱמֶת אַחַר כָּל הָעִנְיָנִים עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ, כַּמּוּבָא בְּתוֹרָה ד', וְרוֹאִין אֶת זֶה בְּחוּשׁ וְכוּ'. וּבְוַדַּאי אָסוּר לָנוּ לִשְׁקֹט עַל זֶה מֵהִתְפַּלֵּל בֹּקֶר וָעֶרֶב, כִּי זֶה מַמָּשׁ גְּאֻלַּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁזֶּה יוֹתֵר עִקָּרִית מֵהַגְּאֻלָּה בִּכְלָלִיּוּת. (ימי שמואל, פרק קצט)

* * *

ואכן, אנשי שלומנו שנבצר מהם להגיע לציון רבינו הקדוש, היו עושים כל טצדקי שבעולם לזכות ל"וידוי דברים לפני הצדיק" כפי יכולתם.

היו כאלה שהיו שולחים מכתבים לאומן, ובו כתבו 'וידוי דברים' על מנת שיקריאו אותם על ציון רבינו הקדוש. וכפי שכותב רבי שמואל הורביץ לאנ"ש שבפולין, באותם שנים בהם לא יכלו להגיע לאומן:

צְרִיכִים לִכְתֹּב בְּכָל פַּעַם בְּמִכְתָּבִים עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ בְּוִדּוּי דְּבָרִים בִּכְלָלִיּוּת, (לֹא בִּפְרָטִיּוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרְאוּ הָאֲנָשִׁים) וּבְבַקָּשַׁת רַחֲמִים וְכוּ'. (ימי שמואל, שם)

וכך אכן היה עושה רבי יצחק ברייטער הי"ד; הוא היה שולח מדי שנה 'וידוי דברים' בכתב לרבינו[ח], כדי שיקריאו זאת על ציונו הקדוש. וכך הוא כותב בראש מכתבו לרבינו בשנת תר"צ:

אֶל כְּבוֹד נִשְׁמַת רַבֵּנוּ זַ"ל! אֶשְׁלַח בָּזֶה הַוִּדּוּי דְּבָרִים שֶׁלִּי עַל יְדֵי שְׁלִיחִים מֵאֲנַ"ש דְּעִיר אוּמַן, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹהֵג בְּזֶה הַמִּנְהָג שָׁנָה בְּשָׁנָה … עַתָּה כַּאֲשֶׁר נִסְגַר הַדֶּרֶךְ מִבּוֹא אוּמַנָה וּלְהִתְוַדּוֹת. (שארית יצחק החדש, עמוד קכז)

בתוך דבריו הוא מתנצל על כך שהוא שולח את ווידויו באופן שמתפרסם לרבים, ומנמק את זה כדלהלן:

אֲבָל עַל צִיּוּנְכֶם הַקָּדוֹשׁ אֲנִי מֻכְרָח לִשְׁלֹחַ וּלְפָרֵשׁ אֶת כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עִמִּי, וְאַתֶּם תְּתַקְּנוּנִי כַּאֲשֶׁר אַתֶּם יְכוֹלִים. (שם, עמוד קלא)

* * *

מלבד שיגור 'מכתבי וידוי' לרבינו, היו מאנ"ש שהיו מקיימים עניין זה או באמצעות "התבודדות בהתקשרות לרבינו" או ע"י כך שהיו מקשרים את עצמם לרבינו הקדוש בעת ההתבודדות, ומתוודים לפניו מריחוק מקום וקירוב לב. וכפי שמסיים רבי יצחק ברייטער בעצמו, בסיום מכתב הוידוי, וכותב:

וְאֵין לִי פְּנַאי עַתָּה לְדַבֵּר יוֹתֵר, וְאֶזְכֶּה לִגְמֹר הַכֹּל עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּהִתְקַשְּׁרוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל, אָמֵן וְאָמֵן. נְאוּם תַּלְמִידְכֶם, יִצְחָק בֶּן אֶסְתֵּר בְּרֵיינְדְל. (שם, עמוד קלד)

שכן, גם כשמתוודים בריחוק מקום, אך מכוונים את הלב ומתקשרים לרבינו הקדוש – יש בכך מעין "וידוי דברים לפני הצדיק". ולכן היו מאנ"ש שהיו מתוודים בערב ראש השנה, ומכוונים את לבם ומתקשרים לרבינו הקדוש.

וכפי שכותב רבי שמואל הורביץ:

וְהִנֵּה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה צָרִיךְ לִתֵּן עַל פִּדְיוֹן כְּמִנְהַג אֲנַ"ש לִתֵּן אֶחָד לַחֲבֵרוֹ פִּדְיוֹן, וְלוֹמַר הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים בְּהִתְקַשְּׁרוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל, וְהַוִּדּוּי דְּבָרִים בְּהִתְקַשְּׁרוּת לְרַבֵּנוּ זַ"ל (וְיוֹתֵר טוֹב לִקַּח סֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן בִּשְׁעַת הַוִּדּוּי דְּבָרִים), כְּאִלּוּ אֲמָרָם בְּצִיּוּן רַבֵּנוּ זַ"ל בְּאוּמַאן. (מכתבי שמואל, מז[ט])

וכך הוא כותב במכתב אחר:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", רֶמֶז שֶׁצָּרִיךְ לְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְעַצְמוֹת יוֹסֵף, לְקֶבֶר הַצַּדִּיק, וְלִקַּח עִמּוֹ קֶבֶר הַצַּדִּיק[י] אֵפוֹא שֶׁהָאִישׁ הוּא, יְדַמֶּה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד אֵצֶל קֶבֶר הַצַּדִּיק, וּלְהִתְוַדּוֹת וִדּוּי דְּבָרִים. וּלְהִתְקַשֵּׁר עִמּוֹ, וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ שֶׁיְּקַרְבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי קְדֻשַּׁת הַצַּדִּיק בְּכָל הָעוֹלָם, כַּמּוּבָא בִּתְפִלַּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זַ"ל[יא]. (מכתבי שמואל, פח)

וכשאחד מידידיו בארה"ב מספר לו בשנת תשכ"ו שייתכן שיזכה להיות על ציון רבינו בערב ראש השנה, הוא כותב לו:

וְהִנֵּה בְּעִנְיַן הַזְּכִיָּה לִהְיוֹת עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זַ"ל, בְּוַדַּאי הוּא זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה. וְהִנֵּה נִתְקַשֵּׁר בָּזֶה; שֶׁאֲנִי אֲבַקֵּשׁ בְּעַד כְּבוֹדוֹ שֶׁיִּזְכֶּה לָזֶה וְכֵן שְׁאָר בַּקָּשׁוֹת לְטוֹבַת כְּבוֹדוֹ. וּכְבוֹדוֹ אִם יִּזְכֶּה לִהְיוֹת עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, יֵטִיב לִהְיוֹת גַּם שְׁלוּחִי לְרַבֵּנוּ זַ"ל בִּשְׁמִי, שֶׁאֲנִי שְׁמוּאֵל בֶּן פֵיְגֶא עוֹשֶׂה כְּבוֹדוֹ לִשְׁלִיחַ שֶּׁיֹּאמַר גַּם בַּעֲבוּרִי (וְאִם אֶפְשָׁר בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה) תִּקּוּן הַכְּלָלִי, וּלְהַפְרִישׁ פְּרוּטָה צְדָקָה גַּם עֲבוּרִי כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן, וְגַם יֹאמַר שֶׁהַוִּדּוּי דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אֶתְוַדֶּה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א בְּמִירוֹן יְהֵא נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִתְוַדֵּיתִי זֹאת עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ זַ"ל בְּאוּמַן, וִיקַבֵּל זֹאת, וְיַעֲשֶׂה בָּזֶה כָּל הַתִּקּוּנִים מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאִם הָיִיתִי עוֹשֶׂה זֹאת עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ מַמָּשׁ. (מכתבי שמואל, סה)

ומה נשיב לה' כל תגמולוהי עלינו, אשר פתח לנו שערי ציון הנעולים, ואנו יכולים להתוודות בפשיטות גמור לפני רבינו הקדוש, על ציונו הקדוש, פנים בפנים.

"לספר כל לבו"

יש לציין ולהדגיש, שכשמדברים על "וידוי דברים", אין הכוונה רק על פירוט 'יבש' של החטאים והעוונות, אלא בעיקר על שפיכת הלב, ולספר את כל אשר על לבו לפני הצדיק. וכלשון רבינו שם בתורה ד': וְזֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וּמְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ. (ליקוטי מוהר"ן, ד)

ובכתב יד, הגירסא היא: וְזֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁתָּבוֹא אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם, תְּסַפֵּר לוֹ כָּל הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ. (שם, כת"י)

כך גם כותב מוהרנ"ת בליקוטי עצות:

קֹדֶם שֶׁהִתְוַדָּה וְסִפֵּר כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֵצֶל הַתַּלְמִיד חָכָם וְנָתַן לוֹ מָמוֹן, עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ, כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. אֲבָל עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵי הַתַּלְמִיד חָכָם, עַל יְדֵי זֶה הַתַּלְמִיד חָכָם מַדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ וְנִתְתַּקֵּן הַכֹּל. (ליקוטי עצות, וידוי דברים, ג

ובסעיף שלאחריו הוא כותב:

בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא אֵצֶל הַתַּלְמִיד חָכָם יְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה אַתָּה נִכְלָל בָּאֵין סוֹף. (שם, ד)

שכן, ה"וידוי דברים" בפני הצדיק, היא חלק מההתקרבות אליו[יב]. והווידוי נעשה מתוך התקשרות ואהבה אליו, שבאים ושופכים בפניו את הלב כמו בפני אוהב נאמן, וכפי שמתאר זאת רבי שמואל הורביץ:

זֹאת הִיא הָעִקָּר מִכֹּל – הִתְקַשְּׁרוּת לַצַּדִּיקִים, וְזֶהוּ קִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁמְּרֻמָּז בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְכֵן בְּתוֹרָה ד' חֵלֶק א' אָנֹכִי (עִקַּר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ הַמּוּבָא שָׁם) עַיֵּן שָׁם שֶׁמְּדַבֵּר מֵהִתְקַשְּׁרוּת לַצַּדִּיקִים, וּוִדּוּי דְּבָרִים לִפְנֵיהֶם, וְשֶׁמְּדַבֵּר לִפְנֵיהֶם כָּל לִבּוֹ כְּמוֹ הָאוֹהֵב לַחֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּהוּ הִתְקַשְּׁרוּת אַהֲבָה. (מכתבי שמואל, צד)

כך הוא גם מתאר זאת במקום אחר:

בְּהִתְקָרְבוּת לְהַצַּדִּיק מְשַׁבְּרִים כָּל הַתַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת וְכוּ' עַד שֶׁעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁמְּדַבֵּר לְפָנָיו וּמְסַפֵּר לְפָנָיו אֶת כָּל לִבּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמוֹ שֶׁמְּדַבְּרִים לִידִידוֹ וְאוֹהֲבוֹ בֶּאֱמֶת, עַל יְדֵי זֶה נִכְלָלִים בְּהַצַּדִּיק וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ כָּל הַצֵּרוּפִים רָעִים שֶׁל הָעֲווֹנוֹת, וּמַעֲלֶה הַמַּלְכוּת לְאֵין סוֹף וְזוֹכֶה הָאָדָם לִהְיוֹת נִכְלָל בָּאֵין סוֹף בְּרָצֹא וָשׁוֹב. (מאמר התקשרות לצדיק האמת)

ואכן, על אף שרבינו יודע כל מה שקורה עם האדם,

וַאֲנִי יוֹדֵעַ וּמַאֲמִין בֶּאֱמֶת, שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ יוֹדֵעַ הֵיטֵב בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶֹה עִם כָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִיּוֹם בְּרֹא אֱלהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ עַד הֵנָּה וְעַד הַסּוֹף הָאַחֲרוֹן. וְיוֹדֵעַ כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל הַיְדִיעוֹת הַלָּלוּ הֵם אֶצְלוֹ דָּבָר קָטָן, כִּי הִשִּיג הַשָּגוֹת אֱלהוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס בְּמַחְשָׁבָה כְּלָל. (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' יתרו תר"ב)

אף על פי כן, רק כשבאים ומספרים לפניו, כל מה שמעיק וחסר – רק אז הוא יכול לעזור ולתקן, וכפי שאמר רבינו בעצמו:

אֲנִי אֵין לִי מַה לַּעֲשֹוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל, כִּי בִּשְׁבִילִי אֵינִי צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת כְּלָל. רַק בָּאתִי לְהָעוֹלָם לְקָרֵב נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֲבָל אֵינִי יָכוֹל לְקָרֵב כִּי אִם מִי שֶׁבָּא אֶצְלִי 'וּמְסַפֵּר לִי חֶסְרוֹנוֹ' אֲנִי יָכוֹל לְתַקְּנוֹ. (חיי מוהר"ן, שז)

אולי אזכה לפרש שיחתי…

ואכן, לא לחינם, ההתגברות על כך היא קשה וכבדה עד למאד. והיצר הרע מתגבר מאד בכל מיני אופנים, למנוע את האדם ולהכביד עליו, לבל ישפוך את לבו לפני רבינו הקדוש. וכל כך היה ידוע קושי זה אצל אנ"ש, עד כדי כך, שכשזכו לשפוך את לבם בציון הקדוש, הייתה זו אצלם שמחה מיוחדת. וכמסופר:

בְּעֵת שֶׁזָּכוּ לִשְׁפּוֹךְ לִבָּם כַּמַּיִם בְּצִיּוּן רַבֵּנוּ, אָמְרוּ בְּצַחוּת: "הַיּוֹם הִנִּיחָנִי רַבֵּנוּ לָגֶשֶׁת אֵלָיו", "הַיְינְט הָאט מִיר דֶּער רַבִּי צוּ גִילָאזְט צוּ זִיךְ". (שיש"ק ד, קד)

כי אכן, לא כל יום אפשר "לגשת" לרבינו; פעמים רבות באים לציונו, ונשארים לעמוד מרחוק…

גם מוהרנ"ת מתבטא במכתב:

וְשָׁם [בְּאוּמַן] אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה אֶתְמַהְמֵהַּ. כִּי כָּל מְגַמָּתִי וְכָל תְּשׁוּקָתִי וְתִקְוָתִי הוּא רַק לִהְיוֹת עַל צִיּוּן הַקָּדוֹשׁ הַרְבֵּה פְּעָמִים, אוּלַי אֶזְכֶּה לְפָרֵשׁ אֶת שִֹיחָתִי לִשְׁפֹּךְ לִבִּי כַּמַּיִם נוֹכַח פְּנֵי ה'. (עלים לתרופה, מכתב מיום ד' וארא תר"ג)

ללמדך, שגם הוא, לא זכה תמיד לשפוך לבו כמים בציון הקדוש[יג].

הפלא הוא, שגם בחיי רבינו, לא היה קל לפרש שיחה לפניו. וכפי שסיפרו אנשי רבינו הקדוש, שהיה קשה עליהם מאד לפרש את לבם לפני רבינו, ולפעמים לא יכלו לפתוח פיהם כלל. וגם אם הצליחו לדבר, לא יכלו לפרש שיחתם כראוי.

כפי שמעיד מוהרנ"ת בשם אחד מאנ"ש:

עוֹד שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַנַּ"ל שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים נִכְנַס אֵלָיו וְרָצָה לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ. וּפַעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד וּמְשַׁמְּשׁוֹ, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ מִיָּד, אֲבָל לֹא הָיָה יָכֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל. וְאַחַר כָּךְ צִוָּה רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁיּוֹשִׁיט לוֹ מִנְעָלָיו לְנָעֳלָם לִכְבוֹד שַׁבָּת. כִּי הָיָה אָז אַחַר יְצִיאָה מֵהַמֶּרְחָץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאָז בְּעֵת שֶׁהוֹשִׁיט לוֹ מִנְעָלָיו עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל מֵעַצְמוֹ וְאָמַר לוֹ: תַּרְגִּיל עַצְמְךָ לְדַבֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָז תּוּכַל אַחַר כָּךְ לְדַבֵּר עִמִּי גַּם כֵּן. אַחַר כָּךְ בְּעֵת שֶׁזָּכָה לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָז כְּשֶׁנִּכְנַס אֵלָיו וְרָצָה גַּם כֵּן לְדַבֵּר וְהָיָה קָשֶׁה עָלָיו מְאֹד לְדַבֵּר. (שיחות הר"ן, רלב)

יותר מכך: אפילו להיכנס לחדרו של רבינו – גם כשהיה מדובר במקורביו ואפילו בניו – היה כבד וקשה מאד!

וכפי שאמר רבינו בעצמו:

אָמַר: לִכְנֹס אֶצְלִי וּלְהִתְקָרֵב אֵלַי הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד! וַאֲפִלּוּ בָּנַי עַצְמָם, וְכִי יֵשׁ יוֹתֵר מְקֹרָב מִבָּנִים?! אֲפִלּוּ הֵם, כָּל אֵימַת שֶׁרוֹצִים לִכְנֹס אֶצְלִי, יֵשׁ עַל זֶה כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּמַחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וְכַיּוֹצֵא. וְהָעִקָּר בִּשְׁעַת הַהַתְחָלָה. וְכָל זְמַן שֶׁנִּקְרָא הַתְחָלָה אָז הוּא קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְקָרֵב, וְגַם אַחַר כָּךְ נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, אַךְ בַּהַתְחָלָה, כָּל זְמַן שֶׁנִּקְרָא הַתְחָלָה, הוּא דָּבָר נִמְנָע וְקָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד לִכְנֹס וּלְהִתְקָרֵב. (חיי מוהר"ן, שיח)

ולכן, גם היום; הכניסה לחדרו / ציונו של רבינו, ועל אחת כמה וכמה לגשת אליו ולספר ולשפוך לפניו את הלב – קשה וכבד מאד. וצריכים רחמים רבים והתגברות גדולה, להתגבר על הכבדות והקושי, ולפרש שיחתו ולשפוך לבו לפני הצדיק. ולא לחינם הוא כך, שכן הבעל-דבר יודע כמה הוא יפסיד אם זה יקרה…

אמנם, יש לדעת ולזכור שהמניעה והכבדות הזאת, אינה אלא שטות, וצריכים עזות גדולה לשבור אותה ולהתגבר עליה. וכפי שכבר המשיל זאת רבינו לאותו אחד שהיה קשה לו לדבר ולשפוך את לבו לפניו:

עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר: גִּבּוֹר אֶחָד חָגַר מָתְנָיו לִכְבֹּשׁ חוֹמָה חֲזָקָה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא אֶל הַשַּׁעַר, הָיָה אָרוּג עַל הַשַּׁעַר מַטְוֶה מִקּוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁסָּתַם הַשַּׁעַר. וְכִי יֵשׁ שְׁטוּת מִזֶּה, שֶׁיִּהְיֶה חוֹזֵר מִמִּלְחַמְתּוֹ מֵחֲמַת הַסְּתִימָה שֶׁל הַקּוּרֵי עַכָּבִישׁ?! (וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן). וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ: הָעִקָּר הוּא הַדִּבּוּר, שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר יְכוֹלִין לִכְבֹּשׁ הַכֹּל וּלְנַצֵּחַ כָּל הַמִּלְחָמוֹת. וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִין לְהִתְבּוֹדֵד בְּמַחֲשָׁבָה, אֲבָל הָעִקָּר הוּא הַדִּבּוּר.

וּמְבֹאָר הַנִּמְשָׁל מִמֵּילָא לְעִנְיַן מַה שֶׁקָּשֶׁה עַל הָאָדָם לְדַבֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ לִפְנֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ, וְכָל זֶה מֵחֲמַת בּוּשָׁה וּכְבֵדוּת שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין לוֹ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּוַדַּאי הוּא שְׁטוּת גָּדוֹל. כִּי הֲלֹא הוּא רוֹצֶה לִכְבֹּשׁ בְּדִּבּוּרוֹ מִלְחָמָה חֲזָקָה שֶׁהוּא מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לַדָּבָר, וְלִכְבֹּשׁ וּלְשַׁבֵּר חוֹמוֹת וְלִפְתֹּחַ שְׁעָרִים עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, וּבִשְׁבִיל מְנִיעָה קַלָּה מֵחֲלִישׁוּת דַּעְתּוֹ וְכַיּוֹצֵא, יִמָּנַע חַס וְשָׁלוֹם מִלְּדַבֵּר?! כִּי הֲלֹא הַמְּנִיעָה הַזֹּאת נֶחֱשֶׁבֶת לִסְתִימָה שֶׁל קוּרֵי עַכָּבִישׁ כְּנֶגֶד הַחוֹמוֹת שֶׁרוֹצֶה לְשַׁבֵּר בְּדִבּוּרוֹ. (שיחות הר"ן, שם)

ולכן, בראות האדם שמתגבר עליו כבידות הלב – יזכיר את עצמו איזה כוח עצום יש לדיבוריו לפני הצדיק כאן בציון הקדוש, ואיזה מלחמות הוא יכול לכבוש ולנצח על ידי שיתגבר על הכבידות וישפוך את לבו. ועל ידי זה יאזור חיל לבלי להיבהל מכבידות הלב, רק להתגבר לספר את לבו לפני הצדיק.

אופן הוידוי

מדברי רבינו בתורה ד', אנו למדים שהוידוי בפני הצדיק, צריך להיאמר בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". שכן, רק אז יוצאים הצירופים הרעים החקוקים על העצמות, וכלשון רבינו:

וַעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הֵם עַל עַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם". וְכָל עֲבֵרָה יֵשׁ לָהּ צֵרוּף אוֹתִיּוֹת, וּכְשֶׁעָבַר אֵיזֶה עֲבֵרָה, אֲזַי נֶחְקָק צֵרוּף רַע עַל עַצְמוֹתָיו וְעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיס בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל הַלָּאו הַזֶּה שֶׁעָבַר בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה … לְמָשָׁל, אִם עָבַר עַל דִבּוּר שֶׁל הַלָּאו "לֹא יִהְיֶה לְךָ" אֲזַי מַחֲרִיב הַצֵּרוּף הַטּוֹב שֶׁל הַדִּבּוּר, וּבוֹנֶה צֵרוּף רַע, וְנֶחְקָק הַצֵּרוּף הַזֶּה עַל עַצְמוֹתָיו, וְנוֹקֵם בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה", וּכְתִיב "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה". וְעַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי. כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה", וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע, וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. (ליקוטי מוהר"ן, ד)

ומזה מובן שדיבורי הוידוי צריכים להיאמר באופן של "כל עצמותי תאמרנה", כפי שמבאר הרה"ק מטשעהרין [בתוך דבריו שהובאו לעיל]:

וְאוֹמֵר הַוִּדּוּיִם מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת לְבָבוֹ עַד שֶׁהַדִּבּוּרִים יוֹצְאִים מִתּוֹךְ עַצְמוֹתָיו בִּבְחִינַת כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁהַדִּבּוּרִים יוֹצְאִים מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּתוֹ וְעַצְמוֹתָיו שֶׁל הַמִּתְוַדֶּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא נִמְשָׁךְ גַּם כֹּחַ כָּל הָאֵבָרִים וְכָל הָעֲצָמוֹת מַמָּשׁ לְתוֹךְ הַדִּבּוּרִים. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כז)

וכפי שמתבטא רבי שמואל הורביץ וכותב:

וִדּוּי דְּבָרִים עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, שֶׁיֵּצֵא מִפִּיו בְּכֹחוֹת כְּמוֹ אֵשׁ מַמָּשׁ, שֶׁיָּבִיאוּ לִבְחִינַת בִּטּוּל. (ימי שמואל, פרק ר)

כמו כן: הזכרת העוונות, צריכה להיעשות מתוך חרטה ובושה והתמרמרות, אשר אז נעקר הרע משורשו, וכפי שמתאר זאת רבי שמואל הורביץ:

מַתְחִילִים לְהַרְגִּישׁ עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ כְּאֵב הָעֲווֹנוֹת וּבָאִים לַחֲרָטָה גְּמוּרָה הָעוֹקֵר הַדָּבָר מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא הָיִיתִי נִבְרָא וְלֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁכָּזֶה. וְהוֹלֵךְ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַן שֶׁמִּתְמַרְמְרִים בִּמְרִירוּת כָּזֶה עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וְהָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ [הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ] עוֹשֶׂה נִתּוּחַ אֶת הָרָע עַד הַשֹּׁרֶשׁ. (שם)

כך הוא גם מתאר בשפתו הלבבית, בהקדמתו לספר "ציון המצוינת":

וּבִפְרָט כַּיָּדוּעַ בֶּאֱמֶת לְכָל מִי שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, אֶת הַהִרְהוּר תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת וְהַחֲרָטָה גְּמוּרָה מִלֵּב וְנֶפֶשׁ, וְהַצְּעָקָה וְהִתְמַרְמְרוּת בְּכָל מִצּוּי הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, שֶׁזּוֹכֶה שָׁם כָּל זֶה הַזּוֹכֶה לָבוֹא לְשָׁם. אֲשֶׁר מַמָּשׁ מַרְגִּישִׁים צַעַר הָעֲווֹנוֹת עַד אֵין לְשַׁעֵר עַד שֶּׁשָּׁבִים הַתְּשׁוּבָה הַגְּמוּרָה הַמּוּבָא בְּרַמְבַּ"ם 'שֶׁיּוּכַל לְהָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁמִּתְחָרֵט בְּלֵב שָׁלֵם וְגוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לָזֶה לְעוֹלָם'. הַיְנוּ שֶׁמִּתְחָרְטִים וּמִצְטַעֲרִים כָּל כָּךְ מַה שֶׁבָּא לָזֶה הָעוֹלָם וְעָשָׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ, וּמְרֻצִּים בְּלֵב שָׁלֵם אֲפִילוּ לְהִסְתַּלֵּק תֵּכֶף חַס וְשָׁלוֹם וּבְלִי לְהִתְגַּשֵּׁם עוֹד, וְאִם כֵּן מִתְחָרְטִים כָּל כָּךְ עַד שֶׁעוֹקְרִים הָרָע מֵעַצְמוֹתָיו מִשָּׁרְשׁוֹ. כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים אֲנַ"ש שֶׁצִּיּוּן רַבֵּנוּ זַ"ל הוּא "בֵּית הַחוֹלִים" שֶׁעוֹשִׂים שָׁם נִתּוּחַ, שֶׁמְּנַתְּחִים הָעֲווֹנוֹת מֵהָעֲצָמוֹת! וּכְמוֹ שֶּׁיָּדוּעַ לְכָל הַזּוֹכִים לָבוֹא לְשָׁם, כִּי מַמָּשׁ רוֹאִים בְּחוּשׁ שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵיךְ נַעֲשָׂה פָּנָיו מְאֻדָמִים מֵעֹצֶם הַבּוּשָׁה וְהַחֲרָטָה. (ציון המצוינת, הקדמה)

זאת מלבד מה שאחת הסיבות העיקריות מדוע צריך הוידוי להיעשות דוקא בפני הצדיק, היא הבושה מפניו. כפי שכותב רבי אברהם ב"ר נחמן בביאורו על תורה ד':

וְלָמָּה לֹא יִסְתַּפֵּק עַל יְדֵי זֶה, בְּוִדּוּי דְּבָרִים בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ? … כְּבָר הִקְדַּמְּתִּי קְצָת תְּשׁוּבָה לְזֹאת הַפְּלִיאָה, שֶׁנִּמְצָא הֶכְרֵחַ לְהַוִּדּוּי בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ וְיַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְפָנָיו בְּוִדּוּי דְּבָרָיו, 'אָשַׁמְתִּי' וְכוּ', אֲשֶׁר בָּזֶה יַגִּיעַ יוֹתֵר לְמִדַּת הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת, הַמֻּכְרַחַת לְכַפָּרַת הֶעָוֹן. (ביאור הליקוטים, תורה ד, אות יז)

כך שהוידוי בפני הצדיק אמור לגרום למתוודה בושה והשפלה, שתביא אותו לידי ענוה ושפלות, "המוכרחת לכפרת העוון".

* * *

ולכן באמת, תיקון זה של "וידוי דברים" נעשה אצל כל אחד כפי מדרגתו. כי ככל שהאדם מתאמץ יותר להתוודות מכל לבו, בהתעוררות ובכוונה יתירה, ובהתקשרות אמיתית לצדיק – כמו כן נמשכת עליו הארה יתירה מהצדיק האמת, להחריב בנייני הסטרא אחרא, ולהדריכו בדרך הישר והאמת.

וכלשון הרה"ק מטשעהרין:

וְגַם זֶה מוּבָן מִמֵּילָא, כִּי הַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה, וְאַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים. וְכָל מַה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה וּמִשְׁתַּדֵּל בְּהַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בְּהִשְׁתַּדְּלוּת בְּיוֹתֵר, וּבְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב וְכַוָּנָתוֹ, וּבְהִתְקַשְּׁרוּת גָּדוֹל בְּיוֹתֵר – בְּוַדַּאי נִמְשָׁכִין עָלָיו כָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת יוֹתֵר. (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות כט)

אמנם בוודאי שכל זמן שאין האדם זוכה לזה, יעשה מה שביכולתו. וגם אם לעת עתה, אינו זוכה להתוודות כראוי מעומק הלב, אל יפול בדעתו. רק יאמין באמונה שלימה, שאיך שהוא, גם אם הוידוי נעשה במדרגה נמוכה מאד – נעשים גם על ידי זה תיקונים נפלאים. כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, ופותח יד בתשובה לקבל פושעים וחטאים, גם אם הם כמו שהם.

וכמו שממשיך וכותב הרב מטשעהרין:

אַךְ אַף עַל פִּי כֵּן, צְרִיכִין לְהַאֲמִין גַּם כֵּן, שֶׁאֵיךְ שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו הֶאָרַת תִּקּוּנִים הַנַּ"ל, אֲפִילוּ אִם הָאָדָם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא וְהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵּן בְּוַדַּאי נִמְשָׁךְ עָלָיו גַּם כֵּן אֵיזֶה הֶאָרָה מֵהַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַמְצֵם אֶת עַצְמוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית, וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, אֲפִילוּ מִמַּדְרֵגָה שְׁפֵלָה שֶׁבִּשְׁפֵלוֹת. (שם)

והשם יתברך יודע את לבבנו, שאפילו כשאנחנו אומרים "חטאתי עוויתי פשעתי", הלב שלנו מלא בבלבולים ומחשבות זרות. כלשון מוהרנ"ת בתפילתו:

כִּי "מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי". כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת לְבָבֵנוּ, כִּי הַלֵּב מְעֻרְבָּב בִּפְסֹלֶת וּבִפְנִיּוֹת הַרְבֵּה, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מִתְוַדֶּה וְאוֹמֵר 'חָטָאתִי' לְפָנֶיךָ, גַּם אָז בָּאִים בְּלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִי לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד בֶּאֱמֶת כָּרָאוּי. וַאֲפִלּוּ לְהִתְוַדּוֹת עַל חַטֹּאתַי מַה שֶּׁחָטָאתִי וּפָשַׁעְתִּי בֶּאֱמֶת לְפָנֶיךָ, גַּם זֶה נִמְנַע מִמֶּנִּי. (ליקוטי תפילות, ו)

ולכן אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, רק עלינו להשתדל לעשות את שלנו, כפי יכולתנו, ואת השאר ישלים ה' באהבה.

ועיקר מעלת הוידוי הוא – לאו דווקא ההתלהבות אלא בעיקר – נקודת האמת שבלב. שמתוודה בכל לבו, מתוך הכרת האמת שאכן לא התנהג כראוי, ומקבל על עצמו לחזור בתשובה שלימה.

כִּי עִקַּר מַעֲלַת הַוִּדּוּי שֶׁחָשׁוּב בְּעֵינֵי ה' יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁמִּתְוַדִּין לְפָנָיו, הוּא הָאֱמֶת, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. שֶׁזֶּהוּ עִקַּר לְשׁוֹן 'וִדּוּי' מִלְּשׁוֹן 'מוֹדֶה'. דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה שֶׁחָטָא וּפָשַׁע נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשָׂה, שֶׁזֶּה יָקָר בְּעֵינֵי ה' יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁעַל כָּל פָּנִים מַכִּיר חֶטְאוֹ וּמַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וּמוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל הָאֱמֶת שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכָךְ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם'. דְּהַיְנוּ, מִי שֶׁהוּא שַׁקְרָן וּמְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ. אֲבָל הַהֵפֶךְ, כְּשֶׁאֵינוֹ שַׁקְרָן וְאֵינוֹ מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו בְּשֶׁקֶר, רַק שֶׁהוּא מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל הָאֱמֶת וּמַכִּיר חֶטְאוֹ וְעוֹזֵב אוֹתָם, יְרֻחָם. (ליקוטי הלכות, קריאת שמע שעל המטה, ב)

וגם אם לבו אטום לגמרי, ואינו מצליח כלל לעורר את לבו ברגשי חרטה ובושה. אף על פי כן עצם הוידוי, מה שמתגבר ומוציא מפיו את דיבורי הוידוי ומזכיר את חטאיו בפה – חשובה מאד לפני ה', ונחשבת לתשובה. שהרי בפנימיות לבבו רוצה לשוב, רק שמרוב כבידות הלב הרי הוא כאנוס ואינו יכול להתעורר. וכלשונו הזהב של בעל ה'יד הקטנה'[יד]:

וְעוֹד יֵשׁ עִנְיָן גָּדוֹל בָּזֶה, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֲפִילוּ עִנְיַן וִדּוּי הַפֶּה לְבַד הִיא רַב וְגָדוֹל לִמְאֹד. וְהוּא, כִּי כְּבָר יִמָּצֵא אִישׁ, אֲשֶׁר הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים עָבְרוּ רֹאשׁוֹ, וְגָבְרָה הַתַּאֲוָה עָלָיו לִמְאֹד וְהַשְׁמֵן לְבָבוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן לִשְׁבֹּר אֶת לְבָבוֹ הָרַע לְהִתְחָרֵט בְּלֵב שָׁלֵם עַל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר פָּשַׁע נֶגֶד ה' וְכוּ' – צִוָּה עָלָיו בְּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, כְּלוֹמַר, הֲגַם אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁלְטוֹן וּמֶמְשָׁלָה עַל חֹזֶק כֹּבֶד לְבָבוֹ לְהַטּוֹתָהּ בֶּאֱמֶת, עַל כָּל פָּנִים עִם כָּל זֶה כַּאֲשֶׁר יַעֲבוֹר עַל נַפְשׁוֹ רוּחַ טָהֳרָה מַה, תֵּכֶף יַעֲשֶׂה אֶת אֲשֶׁר בִּיכֹלְתוֹ לַעֲשׂוֹת, וְהוּא לָכֹף אֶת גּוּפוֹ וְרוּחַ אִמְרֵי פִּיו לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאָיו לִפְנֵי ה'.

וּבָזֶה אֲשֶׁר הִתְחִיל בְּשׁוּם עִנְיָן מַה לָכֹף וּלְהַתִּישׁ כֹּחַ יִצְרוֹ הָרַע, עַל כָּל פָּנִים לִתְשׁוּבַת הַפֶּה, וְגַם לְקַיֵּם רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר צִוָּנוּ עַל כָּכָה, הֲרֵי אַף אִם אֵין לְבָבוֹ שָׁלֵם עִמּוֹ, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי כְּבָר נְקוּדַת רְצוֹנוֹ הָאֲמִתִּי הִיא לִתְשׁוּבָה, אֶלָּא דְּאַרְיֵה הוּא דִּרְבִיעַ עֲלֵיהּ, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁבֹּר אֶת לֵב הָאֶבֶן הֶחָזָק, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ אָנוּס מִן חֹזֶק כֹּבֶד לְבָבוֹ, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲמִתַּת רְצוֹנוֹ הִיא לִתְשׁוּבָה. וַהֲרֵי זֹאת וִדּוּי פֶּה כְּבָר הִיא תְּשׁוּבָה בְּפֶה וּבְרָצוֹן, וְלָכֵן אַף הַוִּדּוּי לְבַד לִתְשׁוּבָה יֵחָשֵׁב! (יד הקטנה על הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק א סימן קד)

והוא הדין לגבי ה"וידוי דברים" בציון רבינו – גם אם לבו של האדם סתום ואטום, יעשה את שלו. ואם יעשה את שלו, תבוא גם ההתעוררות. וכפי שאמר רבינו בעצמו, וכמסופר:

פַּעַם אַחַת דִבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסֹק הַרְבֵּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ'. וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אֵיךְ לוֹקְחִין לֵב? רְצוֹנוֹ לוֹמַר, אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדִּבּוּרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב. הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: תֹּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב? הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה! רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה, וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא. (חיי מוהר"ן, תמא)

ואם ירבה האדם להתוודות ולספר את לבו, כפי יכולתו, יזכה עם הזמן להגיע ל"וידוי דברים" שתיאמר בהתעוררות עצומה, באופן של "כל עצמותי תאמרנה". וכפי שאמרו אנ"ש:

שָׁאֲלוּ אֲנַ"ש: אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לִבְחִינַת וִדּוּי כָּזֶה שֶׁל "כָּל עַצְמוֹתַי"? וְתֵרְצוּ שֶׁמִּשּׁוּם כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְוַדּוֹת בְּכָל פַּעַם, וְעַל יְדֵי רוֹב וְהֶרְגֵּל הַוִּדּוּי יָבוֹא פַּעַם לִבְחִינַת וִדּוּי כָּזֶה שֶׁל בְּחִינַת "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה", שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹצִיא כָּל צֵרוּפָיו הָרָעִים הַחֲקוּקִים בְּעַצְמוֹתָיו (בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶר זַצַ"ל). (נחל שורק, אות ע)

ויש להתאזר בסבלנות, ולבוא שוב ושוב על ציונו הקדוש של רבינו, להתוודות לפניו, ולספר לפניו את כל אשר על הלב.

וְגַם זֶה מוּבָן מִמֵּילָא, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִגְמֹר גְּמַר כָּל הַתִּקּוּנִים הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת בְּפַעַם אַחַת, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה גַּם בְּחַיִּים חִיּוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק צְרִיכִין לָבוֹא אֵלָיו בְּכָל פַּעַם, וּלְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ, וְכַמְּבֹאָר בְּמַאֲמָר זֶה אוֹת ט'. וְיֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים עֲמוּקִים. וּבִפְרָט, כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲלוֹת בְּכָל פַּעַם מִמַּדְרֵגָתוֹ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה בְּיוֹתֵר וְכַמּוּבָן, וְכָל זֶה נוֹהֵג גַּם עַכְשָׁיו (פרפראות לחכמה, סימן ד, אות ל)

וְאִם יִהְיֶה הָאָדָם חָזָק בְּדַעְתּוֹ בָּזֶה בֶּאֱמֶת, בְּוַדַּאי סוֹף כָּל סוֹף יִּזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְתִקּוּן גָּמוּר! (שם, אות כט)

במאמרנו הבא נבאר בס"ד, כיצד אנו מקבלים מענה והדרכה ברורה מרבינו הקדוש, לאחר שהתוודינו בפניו. 

[וכל הרוצה להרוות צמאונו בענין זה, ובכל שאר העניינים הנוגעים לציון רבינו הקדוש, יעיין נא בספר "הציון הקדוש במשנת ברסלב", אשר שם נתבארו כל העניינים בטוב טעם ודעת, מכל ספרי רבינו הקדוש ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, בקיצור נמרץ כשולחן ערוך. והוא בבחינת "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב שם"].

[א] בחיי מוהר"ן מובא: "מאמר 'אנכי', סימן ד', נאמר בזלאטיפליע בשבועות" (חיי מוהר"ן, נט). אך לא ברור באיזה שנה, כי רבינו שהה בזלטיפולי שנתיים, מחודש אלול תק"ס עד לחודש אלול תקס"ב, כך ששהה שם פעמיים בחג השבועות, תקס"א ותקס"ב. 

[ב] כאן המקום לסכור את פיהם של חסרי הדעת הפוערים פיהם בגאוה ובוז, בראותם את דברי מוהרנ"ת שכותב בתפילתו על תורה זו: "ריבונו של עולם, ה' אלוקים, אתה ידעת כי לכל המעלות האלה היינו יכולים לזכות על ידי צדיקי אמת, ובכן תחננו ברחמיך הרבים לגלות לנו ולהראות לנו את צדיקי האמת שבדור הזה, ולזכות אותנו להתקרב אליהם, למען תזכה אותנו על ידם לכל אשר ביקשנו מלפניך. ואם ח"ו חטאתינו המרובים גרמו לעשות מסך המבדיל בינינו ובין הצדיקי אמת, שיהיו נעלמים ונסתרים מעינינו ח"ו, ואין אנו יכולים להוציא לאור תעלומות והסתרת צדיקי האמת, יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שאתה בעצמך ברחמיך הרבים תזכה אותנו ותעזור לנו לזכות ולהגיע לכל מה שביקשנו מלפניך, ווידוי דברים שהתוודיתי לפניך, יהיה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו התוודיתי לפני החכם והצדיק האמת שבדור. וכל המעלות ומידות טובות וביטול תאוות ומידות רעות וכל שאר המעלות טובות, שהיינו יכולים לזכות על ידי צדיקי האמת, הן מה שביקשנו מלפניך והן מה שלא הזכרנו לפניך, על הכל תעזור לנו ה' אלקינו ברחמיך הרבים. כי אתה אבינו ואין לנו על מי להישען כי אם עליך אבינו שבשמים. כי גלוי וידוע לפניך שרצוני וכוספי חזק מאד להתקרב לצדיק האמת, אך בעוונותיי הרבים איני זוכה לדעת מי הוא ואיפה הוא. מי יתן ידעתי ואמצאהו, הייתי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות לבוא להתקרב אליו" (ליקוטי תפילות, ד). ואותם חסרי הדעת תמהים ושואלים: היתכן כזאת לומר לפני הקב"ה שהוידוי שמתוודים לפניו יהא חשוב כאילו מתוודים בפני הצדיק?!

אך כסיל לא יבין את זאת, שמוהרנ"ת מדבר על אודות התיקונים המיוחדים אשר עלה ברצונו יתברך שהם לא ייעשו אלא ידי וידוי דברים לפני הצדיק דייקא. ועל כך מתחנן מוהרנ"ת, שכל זמן שאין אנו יודעים מיהו הצדיק הזה, יקבל השם יתברך את הוידוי שלנו לפניו, ויעשה עבורנו גם את התיקונים שאינם נעשים אלא כשמתוודים בפני הצדיק.

הא למה זה דומה? לאחד שהצליח לקבץ יחד עמו תשעה אנשים למניין וחסר לו 'עשירי למניין', וכאשר הוא נוכח לראות שצרתו צרה והוא ממתין עד בוש ואינו מוצא אדם בשר ודם שישלים את מניין העשרה הנדרש לפי ההלכה, הוא יעמוד ויתפלל לפני הקב"ה: יהי רצון מלפניו שהעובדה שהוא יתברך בוודאי שוכן בבית זה יחד עם תשעת בני האדם, וכפי ששכינתו מתפשטת בכל חלל הבריאה ו"מלוא כל הארץ כבודו", תיחשב כאילו היה כאן איש יהודי עשירי והתפילה תעלה ותתקבל לרצון כאילו היתה מתקיימת עם מניין אנשים בשר ודם. ויבוא הכסיל ויתמה: וכי עשירי בשר ודם חשוב יותר מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שאתה מתפלל שצירוף הבורא תיחשב כצירוף אדם מן השוק?! והדברים פשוטים ומבוארים בתכלית (וביותר לפי המבואר בתורה זו עצמה לגבי הכרח "צמצומי האותיות" לקבלת "אור אין סוף" כפי שעלה ב"רצונו" להתגלות ע"י צמצומים ותנאים אלו בדווקא, ודי לחכימא).  

[ג] וכפי שמבואר שם בתורה, חייבים להקדים לכך את ביטול המידות הרעות הנמשכות מהד' יסודות, וזאת ע"י ראיית פני הצדיק ונתינת צדקה, עיי"ש.

[ד] כפי אשר יפורט להלן.

[ה] וכפי שמספר גם רבי אברהם שטערנהארץ: "אלו שהיו נוסעים לרבינו ז"ל מקודם, היו נקראים וידוי'ניקעס, והיו אצל המתנגדים לחרפה ולבזיון" (טובות זכרונות, ה).

[ו] אם אנו משערים שתחילת הנהגה זו היה מעת אמירת התורה "אנכי" בחג השבועות תקס"א או תקס"ב, הרי שהנהגה זו נמשכה בסביבות 7-8 שנים. 

[ז] שכן, הוידוי אסור להיעשות בפני אדם אחר, גם אם הוא מגדולי תלמידיו של רבינו וכיו"ב! "ומי לנו גדול ממוהרנ"ת, שכל כך רגיל היה בוידוי דברים ובשיחה לפני קונו, ואף חיבר ספר שלם מלא וגדוש בתפילות ותחינות, ריצויים, פיוסים ווידוי דברים לכל סוגי האנשים, אף על פי כן היה מונע את האנשים מלבוא ולהתוודות לפניו, והיה שולח את כולם להשי"ת" (דיבורי אמונה ח"ב, שיחה כח. עיי"ש באריכות).

[ח] ואגב; ה'וידוי דברים' שנשאר לפליטה, הוא בזכות רבי שמואל הורביץ שהיה באותה שנה באומן, והוא זה שלקח את הוידוי ושלח אותו לארץ ישראל כדי שיצניעו אותו באמתחת הכתבים אשר אסף. וכך הוא כותב במכתבו מיום ערב סוכות: "הנני שולח לך רצוף פה הוידוי דברים של ר' יצחק ברייטער ששלח להניח על הציון, ותצניע בין הכתבים" (מכתבי שמואל ח"ב, נז).

[ט] וענין זה חוזר על עצמו במכתביו, כמעט מדי ערב ראש השנה, עיי"ש.

[י] אמנם, זה פשוט שכשאפשר לנסוע לציון רבינו הקדוש, צריכים לבוא למקום מנוחת עצמותיו של הצדיק, אשר זה עיקר הכוונה בפשיטות ב"ויקח משה את עצמות יוסף", וכמו שכתב הרה"ק מטשעהרין: "מה שמבואר בסימן רי"א שמה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים הוא כי עיקר המתקת הדינים הוא על ידי קדושת המחשבה בחינת מוחין זכים וטהורים, ולזה זוכין על ידי התקשרות לצדיקים בבחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו – ובזה גילה דעתו בפירוש שכוונתו להתאסף יחד גם על קברו ז"ל להתפלל שם, כי עצמות יוסף הוא בחינת קבר הצדיק ממש" (פרפראות לחכמה, תורה סא, אות יד). "ועצמות יוסף הוא בחי׳ קבר הצדיק שמונחים וגנוזים שם עצמותיו הק', ושם מסוגל ביותר להתקשר אליו ולהתפלל להשי״ת בזכותו" (ספר ההשתטחות, אות א).

[יא] כוונתו על מה שכתוב בליקוטי תפילות בראש התפילה לל"ג בעומר: "תפילה זאת מיוסדת על פי הסוד הנורא שגילה (רבינו ז"ל) על גדולת רשב"י ז"ל, שהבטיח לישראל שלא תשכח התורה על ידו כי בזוהר דא יפקון מן גלותא, ע"ש בתחילת הספר, ומה טוב לאומרה על קברו הקדוש של רשב"י ז"ל, מי שזוכה לבוא לשם, אך גם בכל מקום האומרה לא הפסיד, כי התפשטות נשמת הצדיק הוא בכל העולם כמובן בזוה"ק" (ליקוטי תפילות ח"ב, מז).

[יב] כמבואר שם מתוך דברי התורה, עיי"ש.

[יג] לפי מדרגתו, כמובן. והלוואי שיהיה לנו במצבים הכי טובים, את ההרגשה הכי "גרועה" שהייתה למוהרנ"ת בציון… ומן הענין לציין שגם בהיותו במירון, הוא כותב בענוותנותו העצומה: "ובאנו למירון סמוך לחצות היום, ונכנסנו להמדרש הנורא של רבי שמעון בן יוחאי ובנו רבי אלעזר, ואמרנו שם תהילים ותחינות ובקשות על קבריהם הנוראים. אבל הייתי אז חלוש מאד, ולא זכיתי לשפוך לבי שם כרצוני. משם הלכנו והיינו על קבר התנא רבי יוחנן הסנדלר, ובסמוך אצלו שם הבור שלו שהיה מעבד עורות שם. ועל קבר רבי יוחנן הנזכר לעיל עזרני השם יתברך שנתעוררתי יותר קצת. משם הלכנו ובאנו למערה של הלל הזקן ותלמידיו ונכנסנו לשם ושתיתי מהמים הנובעים שם בתוך כמה קברי תלמידיו, ועל ידי זה נתחזקתי קצת ונכנסתי עד מקום הלל הזקן אשר מקומו נסגר, ושם שפכתי שיחתי קצת בהתעוררות" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, ק).

[יד] על אודות ספר זה, ראה שיחות הר"ן שיחה קמ"ה: "ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך הנקרא 'יד הקטנה', ובסוף מבאר שם כמה עניינים בלשון תפילה שמדבר להשם יתברך ומתחיל כל ענין 'אלוקי' וכו'. וקרא אותי וציווה לעיין בו בפנים. ורמז לי אז כמדבר: ראה שזה המחבר מדבר כמה עניינים מדרושיו להשם יתברך בלשון תפילה. ורמז לי שתשוקתו מאד לעשות כן מתורותיו הקדושות, לעשות מכל התורות תפילות".

ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק א' הצדיק ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ז' – התלמידים שבכל דור (ג) – איך נראה תלמיד אמיתי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ב – ההתייחסות לשאר הצדיקים (א) – האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה ספר בעקבי הצאן יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)