אומן ראש השנה תשע"ט היתה עבור אלפים ורבבות חסידי ברסלב, מלבד כל התיקונים הנשגבים וההתעוררות וההתחזקות שאין דומה לה, גם עוד הזדמנות להיווכח עין בעין בקריסת אימפריית השקר של המתועב ברלנד. המפלצת האגדית, המבצר האימתני של פעם, הופך מול העיניים לפירורים. לאבק פורח. מתרסק ומתנדף כאילו לא היה.
בשנים עברו, כשהצגת הצדיקוּת של ברלנד הצליחה לכסות על הטומאה והתועבה הנוראה שהסתתרה מתחת לטלית המתעתעת – אומן היתה הבמה השנתית הגדולה שלו. מאות רבות היו נוהרים אחריו כל אימת שהיה נראה ברחוב, אלמלי המאבטחים האכזריים היה המון האדם באמת מוחץ אותו. הדמיון חגג עד הרקיע ורבים רבים האמינו שברכה מפיו, או אפילו רק מבט שלו, יכול לחולל ניסים ולהחיות מתים. לכל הרבבות שמסביב, הדבר הסב סבל עצום, דחיפות, הכאות, פולחן שהריח עבודה זרה – אך מלבד אנחה לא יכלו לעשות הרבה.
השנה לא נשאר מכל זה שום דבר מלבד זֵכֶר והד קלוש. ברלנד יוצא מהבית וחוץ מעשרות פרחחים – איש לא בא ללוות אותו. גם זאת רק אחרי שהם מזעיקים אחד את השני ברשתות החברתיות ומתחננים ללוות את המזיק בשירת אור צרוע. הוא עומד בציון, ברוב חוצפתו הידועה והמוכרת מימים ימימה: עם הגב אל קודש הקדשים והפנים אל הקהל, מנסה בכל יום להרעיד את כתפיו, להרים את ראשו אל על במשחקי דבקות, לשיר, ליצור איזה משהו דמוי- אקסטזה – ושוב: מלבד עשרות של פרחחים ותמימים אומללים – איש מכל האלפים הרבים שממלאים את המקום אפילו לא מתעניין, אפילו לא מסובב את הראש, אפילו לא שואל מי ומה, כולם יודעים: זה ההוא, המתועב, ברלנד הנודע לשמצה ולקלון, ברלנד העובר על האיסורים הכי חמורים בריש גלי, שבא לקושש כאן עוד מנה של תשומת-לב ילדותית. רק פה ושם נשמעים הערות על ההפרעה והבלגן.
אין אש, אין התלהבות, אין סחף. ברלנד שייך כבר להיסטוריה. חסידיו, מתרפקים על תפארת העבר שנגוזה לבלי שוב, מנסים בכוח רב להנשים פגר מובס ומחרחר.
אלמלי היינו מחוזקים השכם והערב מפי גדולי ישראל בחובת השירוש המוחלט אחר כל שמץ של עבודה זרה, ואלמלי היינו שומעים חדשים לבקרים עד כמה נזקים וחורבנות הוא מחולל גם בעיצומו של הפרכוס שלאחר שחיטת שני הסימנים – ייתכן מאד שמצבו של ברלנד באומן, מצבו העלוב והמדולדל כל כך שנגלה לעינינו בבהירות שכזו, היה מביא אותנו למחשבה שהגיע הזמן להפסיק את המערכה. פשוט אין כבר עם מי ללחום. פגר. נבלה. בר-מינן.
כנראה שכפי שהמצב הוא לגבי הטומאה בכלל שאכן אין לה שום מציאות אמתית כלל וכלל וכולה דמיון של הבל וריק, כך גם לגבי אבי אבות הטומאה ברלנד. גם כאן, אנחנו עדיין צריכים להקדיש הרבה זמן וכוח כדי להילחם בכך שנתאמץ להסביר לציבור כמה שיותר עד כמה לאמיתו של דבר אין בכלל עם מי להילחם וכל המפלצת הברלנדית הזו היא, כפי שהיתה תמיד, פוחלץ אחד גדול של אפס אחד גמור.