הרחמנות המטופשת לקשור את הנוסעים האומללים בספינה הטובעת למושבים
בשנת תרצ"ח נולד בבית משפחת ברלנד בחיפה ילד שמיום עמדו על טירוף-דעתו חלם להיות רב חובל.
בברית קראו לו אליעזר.
הוא עצמאי, הוא מקורי, הוא יצירתי, הוא שובב, הוא נועז. הוא לבד יאסוף קרשים, לבד יאסוף מסמרים, לבד יבנה את הספינה.
היא תהיה ענקית, מרשימה, גרנדיוזית, והוא, רק הוא, ינהיג אותה.
באותם ימים עוד הסתובבו בנמל קברניטים אמיתיים. הספינות שלהם היו בנויות לתפארה, לא כל כך ענקיות, לא כל כך בולטות וצרחניות ומנקרות עיניים אבל תקינות ובטיחותיות באופן מושלם, ונוסעיהם היו יוצאים על גביהם להפלגות ארוכות, יוצאים בשלום וחוזרים בשלום.
הספינה של ברלנד נראתה ליד ספינותיהם קריקטורת זוועה.
ברלנד היה עובר אז ליד כל קברניט כזה, לאחד מהם קראו ר' לוי יצחק בנדר למשל, ומשתחווה לפניו מלוא קומתו, לעיתים גם בפישוט ידיים ורגליים. מתבטל, נכנע, אפילו שואל "כיצד מעשרין את התבן ואת המלח" ברצינות תהומית, באותה רצינות והתרגשות שבה הוא סיפר לפקידי הדלפקים ברומניה שרומניה היא הגן-עדן, ולפקידי הדלפקים ביגוסלביה שיגוסלביה זה הרקיע שמעל הרקיע השביעי.
את הנוסעים הפוטנציאליים שלו שאותם אסף מכל מקום היה מושיב בקפידה על המושבים בספינתו של הקרבניט הוותיק. מסתיר לחלוטין את תוכניותיו ואת חלומו. שואף רק לדבר אחד, ללגיטימציה. לאישור. לחותמת כשרות.
לאט לאט החל לרכוש ביטחון. הקרבניט הזקן כבר הפליג לעולם שכולו טוב. "רב החובל" שלנו שמעולם לא הצליח להצדיק את התואר "רב" אבל בהחלט מילא עד אפס מקום את התואר "חובל" – נשם לרווחה. הוא החל למלאות את ספינתו הרעועה בנוסעים תמימים ולהפליג באוקיינוס הפתוח. מידי פעם מישהו מועף החוצה ושוקע במצולות. שודדים ממלאים את הסיפון ודוקרים נוסעים לעין השמש. הנוסעים מורעבים – מולעטים בהבטחות על חופים קסומים במקום במזון מינימלי. בכל זאת זזים איכשהו. סוחבים.
עם הזמן רב החובל השתגע סופית. הוא ניסר כמה לוחות עץ מתאו והספינה החלה בטביעה איטית. סנטימטר אחר סנטימטר הספינה הולכת ושוקעת מטה מטה. עוד מעט קט וכל הספינה כולה צוללת לתהום הנשיה.
כמו מלאך שלוח ממרום נחתו לשם לפתע מאי שם צי אדיר של סירות הצלה, הפעילים הצדיקים, "קו ברסלב" הם קראו לעצמם, החלו להכריז בקול רעש גדול:
נוסעים יקרים הצילו את חייכם!
נוסעים יקרים עיזבו את הספינה הטובעת וקיפצו אל סירות ההצלה! נוסעים יקרים עיזבו את רב החובל המטורף שלכם שממשיך לפטם אתכם עם הבטחות-סרק על בית מקדש של אש ואטום שנהפך לפעקאלאך ולגזול ממכם כל שבועיים מחדש סכומים שאין לכם, עיזבו את המטורף הזה והצילו את חייכם!
אלא שקריאות ההצלה הללו הופרעו בבת אחת על ידי מקהלה חדגונית שהחלה לצרוח בגרונות ניחרים: רחמנות!!! רחמנות!!! רחמנות!!!
איך אתם לא מרחמים על קהילה שלימה של נוסעים שכל כך התאהבו בספינה הנוסטלגית שלהם!!!
תפסיקו לרדוף אותם!!!
תפסיקו להוציא שם רע על הספינה ועל רב החובל!!!
אלה לא רק צעקו, הם עטו על כל נוסע ונוסע, קשרו אותו בעזרת חבל עבה למושב עליו הוא יושב, יצקו גם דבק מגע ודבק משוגע לבטח בכל מאת האחוזים שהוא לעולם לא יוכל להתנתק מהספינה, גייסו את אהרן בוימל שיישבע להם שסב סבו של בן דודו של אביו חורגו של שר התחבורה בימי מתושלח אמר שמימות אלכסנדר מוקדון לא היה רב חובל כל כך בקי באומנותו כמו רב החובל דנן שרשעים מרושעים המציאו עלילה עליו ועל ספינתו.
הספינה הכי חזקה ובטיחותית בעולם!!! – רעמו התופים והחצוצרות של כתבי "שובו בנים אינטרנשיונל".
מעולם לא היו בה שום חורים!!! היא מעולם לא שקעה אפילו מילימטר!!! – צרח חיים רייכר ומשה מנחם קלוגר.
תעצמו את העיניים הכי חזק שאתם יכולים ותראו בעצמכם שהיא בכלל לא שוקעת – צרח יעקב סלמה.
תאמינו היא עוד תגיע רחוק, הכי רחוק בעולם!!! 300 אוטיסטים ו-360 ל"ו צדיקים מעידים כי יש כעס גדול בשמיים על כל מי שיעיז להסתכל החוצה ולראות את המרחק בין הסיפון לקו המים. על כל מי שיעיז לשמוע לצעקות "הצילו"! – צרח מאיר שלמה, צרח כופר ארז, צרח יעקב בן ניסן, צרח רחמים ברכה.
"אין בכלל אוקיינוס" – צעק רב החובל בעצמו, "אין ים בכלל", "אין אפילו רחמים ברכה. חוץ ממני אין כלום!!! מי שיישאר בספינה, הוא הבטיח, יזכה בכל מיליארדית שניה לחיות אין סוף כפול אין סוף שנות אור ויבלע בכל מיליארדית שניה אין סוף כפול אין סוף גלקסיות".
מורי ורבותי, חברים יקרים, בימי חנוכה הקדושים הללו, באותה חצי שעה שבה הנרות דולקים והזמן הוא המסוגל ביותר, קירעו את השמיים בצעקות: "תתיר צרורה" ותכוונו:
ריבונו של עולם, ברחמיך הרבים תתיר את החבלים שבהם קושרים את אנשי שובו בנים למושבים של הספינה הטובעת. תתיר אותם! תשחרר אותם! שיזכו להיחלץ מהתופת לאור החיים האמיתיים.
שיבינו שהחיים הכי יפים ושלמים וטובים וקדושים מחכים להם בעולם העצום שמחוץ לאותה ספינה טובעת. חיים של תורה, חיים של תפילה, חיים של קדושה, חיים של שולחן-ערוך, חיים של התלהבות אמיתית, של דבקות אמיתית, של דעת אמיתית, של אמונה אמיתית, חיים של אמת.
אוי, ריבונו של עולם, תתיר צרורה!!!