ברלנד – היטלר מנחם את עצמו בסדיזם נלחם ברבי נחמן וברבי נתן

**נתן פוקס פי שנים מרבו במעשי עבירות ההוגה והדוחף של מעשי הטירוף הברלנדים**

ישנן לברלנד שני קבוצות של חסידים, שני מעגלים. המעגל הרחוק והמעגל הקרוב, אלה שלא כל כך מכירים אותו ואלה שמכירים אותו לעומק, לפני ולפנים. שני הקבוצות הללו שואפים לעשות לו נחת רוח, להנות אותו, לשמח אותו. הקבוצה הראשונה, הרחוקה ממנו יותר – משתדלת לעשות זאת על ידי מתן פדיונות, שטרות של כסף, חבילות, או על ידי מתנות מסוג דומה: כבוד. מחמאות. הבעת הערצה. הם מבינים שזה מה שעושה לו טוב והם מתאמצים לעשות לו את זה.

אבל יש קבוצה שניה, המעגל הקרוב יותר: בני מחלב, נתן פוקס, צפניה שינפלד, נתן בזנסון, יעקב בניסן ואחרים – הם מכירים את ברלנד הרבה יותר טוב והרבה יותר עמוק מהקבוצה הראשונה, הם יודעים היטב היטב מה באמת עושה לו נחת רוח, מה באמת מהנה אותו, מה באמת משמח אותו.

והוא, ברלנד, בפרפורי הגסיסה המחרחרים שלו, זקוק נואשות לנחת רוח, הנאה ושמחה. הוא, ברלנד, מכונת הכסף שלהם, עלול כל יום להתפגר להם בין הידיים וחסל סדר חוגי בית ותזרימי מזומנים. אז איך משמחים פגר גוסס כזה? הם, המעגל הקרוב והגרעין הקשיח, אלה שמכירים אותו בין כותלי הבית ביום יום, יודעים היטב היטב מהי התאווה הכי גדולה שלו: סאדיזם. לספר לו שהוא הצליח להרגיז מישהו, להרתיח מישהו, להציק למישהו עד כדי שההוא יצא מהכלים. זה, הם יודעים, מה שהכי הכי מספק אותו. זה מה שנותן לו עוד יום לחיות. עוד לילה של חוגי בית וגריפת כסף שמתחלק לכיסים הנכונים. עוד יום של עבירות חמורות שבחמורות.

אמש, בני מחלב ונתן פוקס, שני בעלי עבירות מתועבים שמתאימים לרבם המנוול ככפפה ליד, בטוחים שהם הצליחו לעשות לו נחת רוח מעל ומעבר. הסאדיזם ההיטלריסטי של רבם נסק לרקיע השביעי. פששש, הוא הצליח להרוס אירוע למאות אנשים תמימים וכשרים, אנשים שהתכוננו בדחילו ורחימו להתעורר ולהתחזק בדרכו של בעל ההילולה אור העולם רבי נתן. הוא "הראה להם" כמה הוא באמת שווה, הוא הגיע, יחד עם מאתיים חמישים מצביעי מפלגת נץ ובכוח השריר והזרוע הצליח לגרש את מתפללי המקום ולעשות במקום כבתוך שלו. "כבש" את עמוד התפילה, "כבש" את שולחן הכבוד, "כבש" את המיקרופון, והראה לכולם מיהו כאן בריון השכונה. אה! איזה גיבור! אה! למי נותר עוד ספק, הנה לפניך "צדיק הדור"!

אוי, כמה רחוקים המושגים שלנו, של שלומי אמוני ישראל, של מתפללי השול היקרים, של חסידי ברסלב הישרים והטהורים, ממושגיו הבהמיים, היצריים והחולניים, של אותו שרץ ושקץ ועוזריו העברייניים. אוי, איזו תהום בלתי עבירה מפרידה בין עולמם של אלו לעולם התוהו והטינופת של אלו. אוי, כמה טוב ובריא היה להרגיש בלילה כזה עד עומק הנשמה את ה"ברוך אלוקינו שהבדילנו" מחיות אדם שכאלו ושם חלקינו במקום אחר לגמרי. "אשרינו, מה טוב חלקינו".

אין לנו צל של ספק כי קיצו של אותו רשע מרושע, אותו סאדיסט שפל וחבר עוזריו המשוקצים – קרוב מאי פעם.

לא די לו, לו ולעוזריו הצמודים, בעבירות שחייבים עליהם חנק, לא די לו להיות "רע לשמיים", הוא חייב גם להגדיש את סאתו ברוע צרוף ומזוקק לבריות. ברישעות לשמה. או כפי שהגדירה זאת אשתו בעדותה המצמררות שהרעידה את העם בישראל:

"התאווה הכי גדולה שלו זה הסאדיזם,

יש לו כזה סאדיזם, שלא סתם כל העולם דיבר עליו.

השם שהיה לו, שהדביקו לו כל ילדותו, השם שלו היה במשפחה: היטלר!

זה מה שקראו לו".

ומכיוון שכך ברור לנו כשמש כי במהרה במהרה נראה בעינינו בהתגשמות ההבטחה: "משוד עניים, מאנקת אביונים – עתה אקום יאמר ה'!", וכדברי המדרש המופלאים:

"ר' פנחס אמר: חמשה פעמים דוד מקים להקב"ה בספר תהלים (שם ג) קומה ה' הושיעני אלוקי (שם ז), קומה ה' באפך (שם י), קומה ה', אל נשא ידך, (שם ט) קומה ה' אל יעוז אנוש (שם יז), קומה ה' קדמה פניו. אמר לו הקב"ה: דוד בני אפילו את מקימני כמה פעמים – איני קם, ואימתי אני קם? לכשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים, הדא הוא דכתיב (שם יב): משוד עניים מאנקת אביונים – עתה אקום יאמר ה'! עתה ארומם! עתה אנשא!"

ועינינו תראינה!