פרק ג' – וקנה לך חבר
במאמרנו הקודם ביארנו שרבינו הקדוש הוא "צדיק הדור" גם לאחר הסתלקותו, עד ביאת משיח צדקנו ולנצח, כך שחסידי ברסלב ממשיכים להיות מקושרים אך ורק אליו.
עתה עלינו לעבור ולבאר כיצד אנו מתקשרים אליו לאחר הסתלקותו, ובאיזה אופן וצורה ממשיך רבינו לנהל ולהדריך אותנו, "כאשר ישא האומן את היונק".
הדרך כיצד רבינו ממשיך לנהל את עדתו לאחר הסתלקותו, היא בעיקר באמצעות שלשה דברים:
ספריו הקדושים.
התלמידים שבכל דור.
הציון הקדוש.
במאמרנו זה, נתחיל לבאר בס"ד את ענין הספרים הקדושים אשר השאיר רבינו ברכה אחריו, ואשר על ידם הוא מנהל את קהל עדתו.
מה הייתה צוואתם של רבינו ומוהרנ"ת?
לאחר שחלה רבינו בקיץ תקס"ז, החל לדבר מהסתלקותו הקרבה ובאה, והכין את אנ"ש כיצד עליהם להתנהג לאחר הסתלקותו. בתקופה זו, החל לדבר לראשונה על הדפסת תורותיו, ועל עוצם מעלת הלימוד בהם.
בראש השנה של שנת תקס"ח, אמר את התורה הידועה "חדי רבי שמעון" (ליקוטי מוהר"ן, סא) ובה גילה את סוד כתיבת הספרים, ושעל ידי אמונת חכמים ניתן להוציא מתוכם מִשְׁפְּטֵי אמת והנהגות ישרות. כשבשנה זו אכן נדפס לראשונה הספר "ליקוטי מוהר"ן", אשר ממנו אנו דולים עד עצם היום הזה משפטי אמת והנהגות ישרות.
וכך כותב הרה"ק מטשעהרין, בספרו "פרפראות לחכמה", על תורה זו:
כְּבָר מְבֹאָר לְעֵיל שֶׁהַמַּאֲמָר הַזֶּה נֶאֱמַר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תקס"ח אַחַר שֶׁכְּבָר בָּא עָלָיו הַחוֹלַאַת הַגָּדוֹל שֶׁל הַשִּׁעוּל אֲשֶׁר נִסְתַּלֵּק מִזֶּה, וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בְּסֵפֶר חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן אֵיךְ שֶׁבְּקַּיִץ תקס"ז תֵּכֶף שֶׁבָּא עָלָיו הַחוֹלַאַת הַנַּ"ל הִתְחִיל לְדַבֵּר מִן הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁלּוֹ, וְאָמַר שֶׁמֻּכְרָח לְהִסְתַּלֵּק עַל יְדֵי הַחוֹלַאַת הַזֶּה … וְהִנֵּה עַד זְמַן הַנַּ"ל לֹא הָיָה שׁוּם גִּלּוּי דַּעַת מִמֶּנּוּ זַ"ל אוֹדוֹת סִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן אִם בִּרְצוֹנוֹ לְהַדְפִּיסוֹ, אַדְּרַבָּא הָיָה נִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ לְהִפּוּךְ קְצָת. וְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַנַּ"ל נָסַע לְלֶמְבֶּרְג וּמִשָּׁם שָׁלַח לְכָאן לְהַדְפִּיס סִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְנִדְפַּס בַּשָּׁנָה הַנַּ"ל שְׁנַת תקס"ח, וּמֵאָז דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיָן זֶה מִמַּעֲלַת וַחֲשִׁיבוּת מַאֲמָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְהִזְהִיר מְאֹד לְהַתְמִיד וְלַהֲגוֹת בָּהֶם, כַּמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְגַם זֶה נִכְלָל בְּמַאֲמָר הַנַּ"ל בְּעִנְיַן "וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי" וְעִנְיָן שֶׁכְּבָר יֵשׁ כַּמָּה סְפָרִים עַכְשָׁו וְגַם עֲתִידִים לִהְיוֹת עוֹד כַּמָּה סְפָרִים וְכֻלָּם צְרִיכִין לְהָעוֹלָם, וּצְרִיכִין לְהַאֲמִין בָּהֶם וְלִלְמֹד וְלַהֲגוֹת בָּהֶם וּלְהַחֲזִיק אוֹתָם בַּחֲשִׁיבוּת גָּדוֹל וְכוּ', וְכֵן הַצַּדִּיקִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֱמוּנַת חֲכָמִים בִּשְׁלֵמוּת צְרִיכִין גַּם כֵּן לְהִתְחַזֵּק וּלְהַאֲמִין בְּעַצְמָן, הַיְנוּ בְּהַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם עַצְמָן מְחַדְּשִׁין וּלְהַחֲזִיק אוֹתָם בַּחֲשִׁיבוּת וְכוּ'.
וּמִכָּל הַמְּבֹאָר לְעֵיל נִרְאָה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, שֶׁהַמַּאֲמָר הַזֶּה הָיָה אֵצֶל רַבֵּנוּ זַ"ל כְּעֵין צַוָּאָה לְאֲנַ"ש הַמְקֹרָבִים אֵלָיו זַ"ל, אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְנַהֲגוּת אַחַר פְּטִירָתוֹ זַ"ל בְּעִנְיַן הַהִתְקָרְבוּת אֵלָיו זַ"ל, וְרִמֵּז לָהֶם שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים בֶּאֱמֶת וְלִבְלִי לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְהוֹצִיא מִשְׁפָּטֵינוּ לָאוֹר, הַיְנוּ שֶׁיְּקַבֵּל וְיִלְמֹד מִכָּל הַלִּמּוּדִים שֶׁלּוֹמֵד מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת וְהַנְהָגוֹת יְשָׁרוֹת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, הֵן לְעַצְמוֹ הֵן לְאֲחֵרִים הַמִּתְנַהֲגִים לְפִי דַּעְתּוֹ, אֲשֶׁר זֶה עִקַּר מַטְּרַת כַּוָּנַת מַעֲלַת הַהִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים … וְרַבֵּנוּ זַ"ל רִמֵּז בְּכָאן שֶׁעַל יְדֵי שְׁלֵמוּת אֱמוּנַת חֲכָמִים זוֹכִין לְהוֹצִיא מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת מֵהַלִּמּוּד בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים לְבַד גַּם כֵּן, וְכֵן זוֹכִין עַל יְדֵי זֶה לְעֵצָה שְׁלֵמָה. (פרפראות לחכמה, סימן סא, אות י-יא)
כמה נפלא לגלות, שגם מוהרנ"ת, טרם הסתלקותו, עסק בתורה זו וחידש עליה את חידושיו האחרונים (ליקוטי הלכות, ראש חודש ז[1]). ואף הוא, בצוואתו, הִרְבָּה לדבר על הדפסת הספרים והלימוד בהם.
והרי כמה שביבים מצוואתו, בימיו האחרונים עלי אדמות:
וּבְמוֹצָאֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ פָּרָשַׁת מִקֵּץ נִכְנַס לְשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְאָמַר תּוֹרָה עַל פָּרָשַׁת מִקֵּץ, וּבְסוֹף הַתּוֹרָה אָמַר פֵּרוּשׁ עַל מִשְׁנָה "עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר', וְאָמַר כָּךְ: "עֲשֵׂה לְךָ רַב", וְאִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הָרַב[2], "וְקָנֶה לְךָ חָבֵר", פֵּרוּשׁ תִּתְחַבֵּר אֶת עַצְמְךָ לְהַקֻּלְמוֹס. וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: מֶען דַּארְף זִיךְ מְקָרֵב זַיין צוּ אֵיין רַבִּי, אוּן אַז סֶע נִיט דָּא קֵיין רַבִּי אִיז מֶען זִיךְ מְחַבֵּר צוּ דֶער פֶּען = צְרִיכִים לְהִתְקָרֵב לְרַבִּי, וּכְשֶׁאֵין רַבִּי מִתְחַבְּרִים לָעֵט! (עלים לתרופה, מכתב ההסתלקות)
כשכוונתו על הספרים [הנכתבים בְּקָנֶה ועט], וכפי שהעלה זאת גם על הכתב בימים אלו, בחידושיו הנדפסים בליקוטי הלכות:
וְזֶה: "עֲשֵׂה לְךָ רַב וּקְנֵה לְךָ חָבֵר", וּמוּבָא בַּסְּפָרִים שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַקָּנֶה וְהַקֻּלְמוֹס שֶׁהוּא חָבֵר לְהַתַּלְמִיד חָכָם שֶׁיִּתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי הַתּוֹרָה עַל יְדֵי זֶה. וְזֶה "עֲשֵׂה לְךָ רַב", וְאִם אֵינְךָ יָכוֹל לְמָצְאוֹ, הַתִּקּוּן עַל יְדֵי "וְקָנֶה לְךָ חָבֵר", הַיְנוּ עַל יְדֵי הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים הַנִּכְתָּבִים בְּקָנֶה תְּחַבֵּר אוֹתָם אֵלֶיךָ וּתְעַיֵּן בָּהֶם הֵיטֵב, תּוּכַל לֵידַע מִי הוּא הָרַב הָאֱמֶת. כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי רִבּוּי הַסְּפָרִים. (ליקוטי הלכות, ראש חודש ו, נה)
ביום הסתלקותו, ערב שבת קודש ויגש, עשרה בטבת, הוסיף לדבר על גודל נחיצות הדפסת הספרים והלימוד בהם, כשבתוך דבריו אמר כך:
נוּ, אַז עֶזְרָא הַסּוֹפֵר גֵּייט אַוֶועק, אוּן טְרֵייף-פָּסוּל אִיז זִיךְ מִתְגַּבֵּר אַזוֹי פִיל וִוי סֶע הַיינְט דָא אֲלָפִים וּרְבָבוֹת טְרֵייף פָּסוּל, נָאר אִיךְ הָאף, אַז אֵיין בְּלֶעטִיל פוּן סִפְרֵי רַבֵּינוּ וֶועט זַיין אַ תִּקּוּן אוֹיף אַלְדִינְג! נוּ, זָאג אִיךְ אַייךְ אָן, אַז אַייעֶר עוּבְדָא זָאל זַיין, אִיר זָאלְט דְּרוּקְן דִּי סְפָרִים, סֶע זָאל זַיין 'יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה'. אִיר זָאלְט זַיין שְׁטַארְק מִיט גֶּעלְט אוּן מִיט רָצוֹן אוּן מִיט טִרְחָא.
= כְּשֶׁעֶזְרָא הַסּוֹפֵר מִסְתַּלֵּק וּטָרֵף-פָּסוּל[3] מִתְגַּבֵּר, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַיּוֹם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת טָרֵף-פָּסוּל. אֲבָל אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁדַּף אֶחָד מִסִּפְרֵי רַבֵּנוּ יִהְיֶה תִּקּוּן עַל הַכֹּל! נוּ, אֲנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם שֶׁתַּדְפִּיסוּ אֶת הַסְּפָרִים, שֶׁיִּהְיֶה 'יָפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה'. שֶׁתִּהְיוּ חֲזָקִים בְּכֶסֶף וּבְרָצוֹן וּבְטִרְחָא. (עלים לתרופה, שם)
כשבצוואתו זו הוא מחדד שוב ושוב, שהדרך כיצד ימשיך רבינו לנהל את עדתו היא דרך ספריו הקדושים.
וכך כותב הרה"ק מטעהרין, בהמשך דבריו דלעיל:
וְיוֹתֵר יֵשׁ לְבָאֵר בָּזֶה מֵעִנְיַן יְדֵי הַכְּתִיבָה וִידֵי הַסְּמִיכָה, כִּי הָרַב רַבִּי נָתָן זַ"ל הָיָה כַּתְבָן וְסוֹפֵר גָּדוֹל וְחִבֵּר סְפָרִים הַרְבֵּה, וְגַם כָּתַב כִּמְעַט כָּל חִבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְרַבֵּנוּ זַ"ל בְּעַצְמוֹ אָמַר עָלָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק גָּדוֹל בְּהַסֵּפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, וְכִמְעַט שֶׁכָּל הַסֵּפֶר הוּא שֶׁלּוֹ (הַיְנוּ עַל יְדֵי הַגַּעֲגוּעִים וְהַתְּשׁוּקוֹת גְּדוֹלוֹת וַחֲזָקוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ לוֹ לִשְׁמוֹעַ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, וְגֹדֶל זְהִירוּת וּזְרִיזוּת הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בָּזֶה לְכוֹתְבָם וּלְהַעֲתִיקָם).
וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁכָּל חִיּוּתוֹ וְהִתְחַזְקוּתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה' אַחַר פְּטִירַת רַבֵּנוּ זַ"ל, הוּא רַק עַל יְדֵי הַכְּתָבִים שֶׁצִּוָּה עָלָיו רַבֵּנוּ זַ"ל לְחַדֵּשׁ תָּמִיד חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה וּלְכוֹתְבָן בְּסֵפֶר. וְגַם נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁחָקַר הַרְבֵּה בְּדַעְתּוֹ בַּמֶּה לְזַכּוֹת אֶת הָעוֹלָם וּלְהָאִיר לָהֶם קְצָת מֵהָרְשִׁימָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁקִּבֵּל מֵרַבֵּנוּ זַ"ל, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁהוּא רַק עַל יְדֵי שֶׁיִּכְתֹּב סְפָרִים רַבִּים בְּעִנְיָן זֶה וִיְפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל וְכוּ', שֶׁכָּל זֶה הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת 'יְדֵי הַכְּתִיבָה' כַּנַּ"ל. וּבֶאֱמֶת כָּל הַכֹּחַ הַזֶּה שֶׁל 'יְדֵי הַכְּתִיבָה' שֶׁלּוֹ, הַכֹּל הוּא רַק בְּכֹחַ הַהֶאָרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הָרוּחַ חָכְמָה שֶׁהֵאִיר עָלָיו רַבֵּנוּ זַ"ל עַל יְדֵי בְּחִינַת 'יְדֵי הַסְּמִיכָה', שֶׁזֶּה בְּחִינַת "כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו".
… וּבָזֶה תָּבִין דָּבָר נִפְלָא וְנֶעֱלָם בְּהַנְהָגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהַשְׁגָּחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, מַה שֶׁפְּטִירָתוֹ שֶׁל הָרַב רַבִּי נָתָן זַ"ל בְּעַצְמוֹ, הָיָה בְּעֵת עָסְקוֹ לְחַדֵּשׁ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה עַל מַאֲמַר זֶה שֶׁל 'חָדִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן' הַנַּ"ל, הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁעָסַק לְחַדֵּשׁ בְּהִלְכוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ הֲלָכָה ז', וְשָׁם מוּבָן גַּם כֵּן הַרְבֵּה מֵהַנַּ"ל, וְעַיֵּן שָׁם גַּם מֵעִנְיַן יְדֵי הַסְּמִיכָה וִידֵי הַכְּתִיבָה וְכוּ'. כִּי אַחַר פְּטִירָתוֹ זַ"ל צְרִיכִין לְהִשְׁתַּדֵּל בְּיוֹתֵר לֵילֵךְ עִם מַאֲמַר 'חָדִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן' הַנַּ"ל, וּלְקַיֵּם כְּכָל הַכָּתוּב כַּנַּ"ל. (פרפראות לחכמה, סימן סא, אות יח)
כך גם מסכם זאת רבי אברהם ב"ר נחמן[4], בלשונו הקצר והעמוק, בביאורו על תורה ס"א, וכותב:
אַדְמוֹ"ר זַ"ל גִּלָּה וְהִמְשִׁיךְ תִּקּוּן הַהַשָּׂגָה הַזֹּאת, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁהִגִּיעַ עָלָיו הַמַּחֲלָה שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֵאִתָּהּ, וְהִפְלִיא לְהַמְשִׁיךְ בָּהּ סְמִיכָה לְתַלְמִידוֹ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל [כַּמּוּבָא מִזֶּה בְּסֵפֶר פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה], וְתִקּוּן הַכְּתִיבָה וְהַהַדְפָּסָה לְסִפְרוֹ שֶׁנִּדְפַּס בַּשָּׁנָה הַזֹּאת. וְגַם אַחַר כָּךְ בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ, סִבֵּב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּשְׁמַע לְתַלְמִידוֹ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל הַנַּ"ל, בְּצַעֲקָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ 'הוֹשַׁעְנָא אֶבֶן שְׁתִיָּה' וְכוּ'. וְכֵן אַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּמְלְאוּ יְמֵי תַּלְמִידוֹ הַנַּ"ל הָיְתָה הִסְתַּלְּקוּתוֹ בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וְהִרְבָּה לְהַזְהִיר אָז מְאֹד עַל מִצְוַת הַהַדְפָּסָה וְהַכְּתִיבָה, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב הַנַּ"ל, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ. (ביאור הליקוטים, סימן סא, אות מח)
ואכן, זו הייתה הצוואה שעברה לדורות, עד לימינו אנו, לפיה:
הנהגתו של רבינו הקדוש, "צדיק הדור", מתבצעת באמצעות ספריו הקדושים!
זוהי גם הסיבה מדוע לא חיפשו מעולם חסידי ברסלב מנהיג חדש – אף מתוך חסידי ברסלב – שכן, היה ברור להם שרבינו הקדוש בעצמו, הוא זה שממשיך ללוות אותם על כל צעד ושעל באמצעות ספריו הקדושים, ולא נותר להם אלא להגות בהם בהתמדה.
וכלשונם הבהיר של רבי לוי יצחק בנדר ורבי שמואל שפירא זצ"ל, במכתבם הידוע לכלל אנ"ש [אשר חלק ממנו ציטטנו במאמרנו הקודם]:
וְזֶה סוֹד כָּל קִיּוּם חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל הָעוֹלָם מִתְפַּלְּאִים עַל זֶה מְאֹד אֵיךְ אָנוּ מַחְזִיקִים מַעֲמָד, וַחֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב נִמְשֶׁכֶת מִדּוֹר לְדוֹר מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ רַבִּי וּמַנְהִיג הַמְּלֻבָּשׁ בְּגוּף כַּנָּהוּג בְּכָל עֵדוֹת הַחֲסִידִים. אָמְנָם זֶהוּ סוֹד כָּל קִיּוּמֵנוּ, כִּי כָּל חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב עוֹמֶדֶת עַל יְסוֹד זֶה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער זַ"ל בְּמִכְתָּבוֹ "וּכְבָר מֻנָּח כְּלָל בְּיָדֵינוּ אֲשֶׁר כָּעֵת הוּא הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זֵכֶר צַדִיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה". וְצַדִּיקֵי שְׁכִיחֵי יַתִּיר בְּעָלְמָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָקוּ. וְכָל דְּבָרָיו שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל חַיִּים וְקַיָּמִים וְעוֹמְדִים לְנֶגֶד עֵינֵינוּ כְּאִלּוּ רַבֵּנוּ עוֹמֵד וּמְצַוֶּה לָנוּ מַה לַעֲשׂוֹת כְּהַיּוֹם הַזֶּה. כִּי דְּבָרָיו וְעֵצוֹתָיו שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כּוֹלְלִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת מֵרֵישׁ כָּל דַרְגִין עַד סוֹף כָּל דַרְגִין, וְכָל הַדּוֹרוֹת עַד מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ "אִיךְ הָאבּ מִיךְ שׁוֹין מַיינֶע אוֹיגְן אוֹיס גִיקוּקְט אוֹיף אִיטְלִיכְן בַּאזוּנְדֶער" [= בְּעֵינַי כְּבַר הִסְתַּכַּלְתִּי עַל כָּל אֶחָד בְּנִפְרָד]. וּבְכָל מַה שֶּׁלִּמֵּד וְהוֹרָה אוֹתָנוּ, יֵשׁ בָּהֶם דַּי לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אִם רַק יְקַיֵּם אוֹתָם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, וְיִזְכֶּה בָּהֶם וַדַּאי לְתִקּוּן נַפְשׁוֹ לָנֶצַח.
וּבְכֵן, אֲהוּבַי הַיְּקָרִים, חִזְקוּ וְאִמְצוּ וּצְאוּ לָכֶם בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּלְכוּ בְּאוֹתָן הַנְּתִיבוֹת וְהַדְּרָכִים אֲשֶׁר צָעֲדוּ בָּהֶם אֲנַ"ש בְּכָל הַדּוֹרוֹת. עֲשׂוּ לָכֶם כִּתּוֹת כִּתּוֹת, לִלְמֹד בְּצַוְתָא בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וּבְסִפְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, כַּאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ וְהִתְחַנֵּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵאִתָּנוּ לִהְיוֹת דְּבָרָיו קְרוֹבִים אֵלֵינוּ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְלִלְמֹד וּלְהִתְעַמֵּק בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים עַד שֶׁיִּהְיוּ חֲקוּקִים עַל לִבְּכֶם לֵילֵךְ וּלְהִתְנַהֵג וְלִחְיוֹת עַל פִּי דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים לְטוֹב לָכֶם כָּל הַיָּמִים. (תמימי דרך, מכתב קל)
הספרים שיש בהם הכל!
וכשהאדם אכן נצמד לספרי רבינו הקדוש, והוגה בהם בהתמדה – הרי הוא מקבל שפע של עצות והדרכה ברורה לכל ענייניו.
וכפי שמוהרנ"ת חוזר ומדגיש בדבריו שוב ושוב: בספרי רבינו נמצא כל מה שהאדם זקוק לו!
בהקדמתו לליקוטי מוהר"ן הוא כותב:
אֵין שׁוּם דְּבַר מִצְוָה וּקְדֻשָּׁה וְעֵצָה טוֹבָה הַנִּצְרָךְ לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא שֶׁלֹּא נִזְכָּר בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַזֶּה! כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי הוּא מְדַבֵּר מִכְּלָלִיּוּת הַכֹּל בִּכְלָל וּבִפְרָט, כּוֹלֵל כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַדְּרָגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁל כָּל אָדָם, כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מִן רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה שֶׁהוּא תְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד תַּכְלִית נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלַם הָעֲשִֹיָּה הַגַּשְׁמִי שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד עָלָיו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְהַזְּמַן, מִן הַגָּדוֹל שֶׁבִּגְדוֹלִים עַד הַקָּטָן שֶׁבִּקְטַנִּים. (ליקוטי מוהר"ן, הקדמה)
כך גם בהקדמתו לספר "ליקוטי עצות" – בו הוא מסכם את העצות היוצאות מתורותיו של רבינו ומסדר אותם לפי נושאים – הוא כותב בהחלטיות:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מִי הַבּוֹחֵר בְּחַיִּים נִצְחִיִּים. מִי הֶחָס עַל נַפְשׁוֹ בֶּאֱמֶת, מִי לַה', יָשִׂים לִבּוֹ אֶל הַחִבּוּר הַקָּטָן הַזֶּה, מְעַט הַכַּמּוּת וְרַב הָאֵיכוּת … לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', שִׂימוּ לְבַבְכֶם לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי הֵם דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. דְּבָרִים הַמְחַיִּין אֶת כָּל הַנְּפָשׁוֹת מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, מֵרוּם כָּל דַּרְגִּין עַד תַּכְלִית מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה. אֵין דְּבַר עֵצָה קְדוֹשָׁה נֶעֱלָם מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תִּמְצָאֵהוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וְכָל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשְׁךָ לֹא יֶאֶצַל מִמְּךָ הַכֶּרֶךְ הַקָּטָן הַזֶּה! (ליקוטי עצות, הקדמה)
וכך גם במכתביו, מחדיר מוהרנ"ת באנשיו שוב ושוב, שהספרים הקדושים שהשאיר רבינו ברכה אחריו, יש בהם די סיפוקם של כל בני האדם עד לביאת המשיח, וההוגה בהם ימצא את כל הנצרך לו.
והרי כמה ציטוטים ממכתביו:
סִפְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כְּבָר מְבֹאָר בָּהֶם מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ לְפִי מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ. אֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תִּמְצָאֶנּוּ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, אִם תְּעַיֵּן בָּהֶם בְּכָל לֵב בֶּאֱמֶת! הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם וּמֵהֶם לֹא תָּזוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה מֵהֶם. (עלים לתרופה, מכתב יז)
פּוּק עַיֵּן וְתִשְׁכַּח בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ! עֵצוֹת, וְהַנְהָגוֹת, וּדְרָכִים בַּעֲבוֹדַת ה'. הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם, וּמֵהֶם לא תָּזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה מֵהֶם. (שם, מכתב ח)
סְפָרֵינוּ מְצוּיִים בְּיָדְךָ – הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם, וְתִמְצָא הִתְחַזְּקוּת וִישׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת עַל כָּל אֲשֶׁר עוֹבֵר עָלֶיךָ. (שם, מכתב קצא)
וזאת לא רק לגבי עצות בעבודת השם, אלא גם בכל הנהגות החיים, בכל גיל, בכל שעות היממה, בכל מצב, בכל תחום ובכל נושא גשמי כרוחני, כשההצלחה בחשיפת אותם עצות ואורחות-חיים המסתתרות "בתוך תורתו ומעשיותיו ושיחותיו הקדושים" – אם בסיוע ההבנה ואם בכוחה של האמונה – היא "כל ישעו וכל חפצו וכל מגמתו" של רבינו, וכלשונו של מוהרנ"ת:
כִּי כָּל יִשְׁעוֹ וְכָל חֶפְצוֹ וְכָל מְגַמָּתוֹ שֶׁתִּזְכּוּ לֵילֵךְ עִם דְּבָרָיו, הַיְנוּ לְקַיְּמָם כִּפְשׁוּטָם, וּלְהָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, וְלִמְצֹא לְעַצְמוֹ עֵצוֹת בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם בְּכָל עֵת וּזְמַן, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, בְּשָׁכְבּוֹ וּבְקוּמוֹ, וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ, בִּימֵי נְעוּרָיו, וּבִימֵי בַּחֲרוּתוֹ וּבִימֵי זִקְנוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, הֵן בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, הֵן בְּהַנְהָגָתוֹ עִם בֵּיתוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וּבְהַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים הָאוֹהֲבִים וְהַשּוֹנְאִים חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' וְכוּ' – אֵין דָּבָר וְאֵין עִנְיָן שֶׁלֹּא נוּכַל לְהוֹצִיא וְלִמְצֹא לְעַצְמֵנוּ עֵצוֹת נְכוֹנוֹת וּדְרָכִים יְשָׁרִים בְּכָל דָּבָר אֵיךְ שֶׁהוּא, בִּבְחִינַת יְרִידָה חַס וְשָׁלוֹם, וּבְחִינַת עֲלִיָּה, בְּכָל מִינֵי דַּרְגוֹת וְעִנְיָנִים שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בָּהֶם.
וּמִי שֶׁמֵּבִין קְצָת מִזֶּה – מֵבִין, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אוֹ אֲפִלּוּ הַמֵּבִין קְצָת כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מֵבִין – צָרִיךְ לְהַאֲמִין תָּמִיד שֶׁבְּוַדַּאי נִמְצָאִים אֵלּוּ הָעִנְיָנִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם, וְכָל מַה שֶּׁשּׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים – בְּוַדַּאי הַכֹּל נִמְצָא בְּתוֹךְ תּוֹרָתוֹ וּמַעֲשִֹיּוֹתָיו וְשִֹיחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים! וְעַל יְדֵי הָאֱמוּנָה יִזְכֶּה לִמְצֹא גַּם כֵּן לְפִי שִֹכְלוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, כִּי מְאֹד מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, וְהַכֹּל יְכוֹלִים לְהַחֲיוֹת עַצְמָן עַל יָדָם בְּחַיֵּי עוֹלָם לָנֶצַח נְצָחִים. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לְכָל זֶה! (שם, מכתב קנג)
ואכן, לאור דברים אלו, צעדו כל אנ"ש מאז ועד עתה, כשברור להם שאת כל מבוקשם ניתן למצוא בספרי רבינו ותלמידיו. ועל כל ספק ושאלה בחייהם, התייעצו עם "צדיק הדור" באמצעות ספריו הקדושים.
כך גם החדירו בכל שואלי עצתם, שהפתרון לכל מצוקותיהם נמצא בספרי רבינו. וכפי שכותב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה במכתבו לאנ"ש שבצפת:
אֵין לָנוּ כִּי אִם לְהַתְמִיד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּלְהַאֲמִין שֶׁכָּל סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים נִצְרָכִים לָנוּ לְהַחֲיוֹת נַפְשֵׁנוּ וּלְהַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים מֵעָלֵינוּ … כִּי אֵין לִי עֵצָה אַחֶרֶת לְיַעֵץ אֶתְכֶם, כִּי בְּכָל הָעֵצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מְעֹרָבִים בַּעֲשָׁנִים סְרוּחִים. וַעֲצַת הַשֵּׁם לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, וְצִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. וְהֵם – הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים – כֻּלָּם הֵם עֲצַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יְדִידַי, אַחַי אֲהוּבִים, חִמְלוּ עֲלֵיכֶם וְחִזְּקוּ בְּחֵשֶׁק חָדָשׁ בְּרָצוֹן חָדָשׁ וְעִסְקוּ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים. (נתיב צדיק, מכתב כח)
ומעתה:
מִן הָרָאוּי לְךָ אֲהוּבִי חֲבִיבִי, שֶׁעַל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִסְּפֵקוֹתֶיךָ הַמִּתְעוֹרְרִים אֶצְלְךָ מִזְּמַן לִזְמַן, תְּעַיֵּן עֲלֵיהֶם בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אַדְמוֹ"ר הַנַּנְמַ"ח זִיעָ"א, וּבִפְרָט בְּסִפְרֵי לִקּוּטֵי עֵצוֹת וְסֵפֶר הַמִּדּוֹת הָעֲרוּכִים עַל פִּי סֵדֶר הָא"ב, וּכְלוּלִים מִכָּל טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת עַל כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם הַנִּצְרָךְ לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר חֶשְׁקוֹ וְכָסְפוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. הֲלֹא כָּל חֶמְדַת יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, תִּדְרְשֵׁם וְתִמְצָאֵם, תִּקָּחֵם וְתַעַנְדֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ וּתְשִׂימֵם עֲטָרָה עַל רֹאשֶׁךָ, וְתִמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁךָ הַטְּהוֹרָה הַשּׁוֹקֵקָה לִדְבַר ה'. (שערי צדיק, חלק א, מכתב יב)
האם יתכן מצב שקיימת בעיה או ספק מסוים, שהפתרון שלה לא נמצא בספרי רבינו?
בטרם נמשיך, ברצוננו לחדד את הדברים:
כשאנו אומרים שרבינו הקדוש הוא "צדיק הדור" גם בדורנו אנו, בהכרח שכל אדם באשר הוא שם, יכול למצוא עצה ותושיה בספריו של רבינו. אחרת, אין די לנו ברבינו ועלינו ללכת ולחפש 'צדיק' חדש…
כך שאם אנו מאמינים ברבינו הקדוש שהבטיח "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח" (חיי מוהר"ן, שו) ו"ממנו לא יהיה חדשות עד משיח צדקנו" (שיר ידידות לר"י ברייטער הי"ד) – בהכרח שלא יתכן מצב שבו ניפגש בבעיה או ספק שאין לה פתרון בספרי רבינו.
וכפי שמחדד זאת רבי גדליה קעניג במכתבו, וכותב:
וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ עַד מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ לֹא יִהְיוּ חֲדָשׁוֹת, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד שׁוּם אֶחָד בְּדוֹר מֵהַדּוֹרוֹת שֶׁאַחֲרָיו עַד בִּיאַת מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ לְגַלּוֹת תִּקּוּנִים חֳדָשִׁים שֶׁהוּא לֹא גִלָּה אוֹתָם. כִּי כָּל מַה שֶׁנִּצְרַךְ לְכָל הַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ, לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא, מִן הָאָדָם הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים עַד הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, וַאֲפִילוּ הַמֻּנָּחִים לְמַטָּה לְמַטָּה בְּעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסַאֲבוּתָא אֲשֶׁר יָרְדוּ בַּעֲווֹנוֹתֵיהֶם עַד הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת וּמִתַּחְתָּיו, לְכֻלָּם יְעוֹרֵר וְיָקִיץ וִיְחַיֶּה בִּסְגֻלּוֹתָיו וּרְפוּאוֹתָיו שֶׁהֵכִין, הַנִּמְצָאִים בִּדְרוּשָׁיו וּבְשִׂיחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. כִּי אֵין שׁוּם דְּבַר מִצְוָה וּקְדֻשָּׁה וְעֵצָה טוֹבָה שֶׁלֹּא נִזְכַּר בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים, כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, כִּי הוּא רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם וְיָרַד לְסוֹף דֵּעוֹתֵיהֶם וּתְכוּנוֹתֵיהֶם וּמִדּוֹתֵיהֶם וּצְפוּנוֹתֵיהֶם, וְהֵכִין בְּעַד כֻּלָּם מַה שֶׁנִּצְרַךְ לָהֶם תָּמִיד, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי צָרְכּוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
הַגַּע בְּעַצְמְךָ, שֶׁאִלּוּ הֶחְסִיר לָדַעַת אֲפִילוּ פְּרָט קָטָן שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא הָיָה מֵכִין בַּעֲבוּרוֹ מַה שֶׁנִּצְרַךְ לוֹ בָּזֶה לְתַכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי, נִמְצָא שֶׁהַלָּה נִצְרַךְ לִתְרוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא נִמְצָא בִּסְפָרָיו, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, בְּוַדַּאי שֶׁצָּרִיךְ לְגַלּוֹת עַל יְדֵי אֵיזֶה צַדִּיק חֲדָשׁוֹת עֲבוּר הָאָדָם הַזֶּה. וְאִם רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ זִיעָ"א גָמַר אֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיוּ חֲדָשׁוֹת עַד מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בְּוַדַּאי שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.
וּבָזֶה נִתְבָּרֵר אֶצְלֵנוּ כִּי הוּא הוּא הַצַּדִּיק שֶׁבְּדוֹר זֶה מַמָּשׁ, וְאֵלָיו אֲנַחְנוּ צְרִיכִים. וְאֵין לָנוּ אֶלָּא לִפְתֹּחַ סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְלַהֲגוֹת בָּהֶם, וּלְחַפֵּשׂ בָּהֶם חִפּוּשׂ אַחַר חִפּוּשׂ עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִמְצֹא בָּהֶם מַה שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְעַצְמֵנוּ עַתָּה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. (שערי צדיק, מכתב קד)
אמור מעתה:
אין, ולא תהיה, שום בעיה וספק בעולם, שאין לה פתרון ותשובה בספרי רבינו. מה שנשאר לנו, זה רק לחפש ולמצוא.
כיצד מוצאים את העצה?
אמנם, לא כל העצות כתובות בגלוי.
מלבד העצות הגלויות שבספרי רבינו – אשר כדי למוצאם, יש ללמוד ספרי רבינו בהתמדה ובתשומת לב – נמצאים בהם גם שפע של 'עצות עמוקות', המסתתרות במעמקי התורות השיחות והמעשיות, וממתינים על הלומד שיחפש אחריהם ויגלה אותם.
וכלשונו של מוהרנ"ת:
צְרִיכִין לְהַרְבּוֹת בְּשִֹיחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת: לִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִֹיחוֹ, עִם לְבָבִי אָשִֹיחָה וַיְחַפֵּשֹ רוּחִי, וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, לְדַבֵּר אֲמִתַּת הָעֵצוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרוֹת בְּפִיו, וּלְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ שָׁם עוֹד עֵצוֹת עֲמֻקּוֹת שֶׁאֵינָם מְבֹאָרִים שָׁם בְּפֵרוּשׁ! (ליקוטי הלכות, גניבה ה, כא)
וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, הַיְנוּ כִּי אֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁמְּאִירִים וּמְלַמְּדִים תּוֹרַת רַבָּם בְּעַצְמָהּ לַאֲחֵרִים אַף גַּם הֵם מוֹסִיפִים וְהוֹלְכִים בְּכָל יוֹם לְחַדֵּשׁ גַּם מֵעַצְמָם חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה אֲמִתִּיִּים הַמְּבִיאִים לִידֵי מַעֲשֶֹה וְהֵם חוֹתְרִים וּמְגַלִּים עֵצוֹת עֲמֻקּוֹת מַה שֶׁאֵינוֹ מְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבָּם! שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְחַזְּקִין אֶת חַבְרֵיהֶם וּמְעוֹרְרִים אוֹתָם לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינַת 'מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ', בְּחִינַת תּוֹסֶפֶת אוֹר הַתּוֹרָה, בְּחִינַת חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁמְּחַדְּשִׁים בְּעַצְמָם מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּם הָאֲמִתִּי. (ליקוטי הלכות, נזיקין ה, לה)
אי לכך, דווקא לאחר הסתלקותו של הצדיק – כשאין אנו יכולים לגשת אליו ולהתייעץ אתו ישירות – עלינו להתחזק ביתר שאת ויתר עז, לעיין בתורותיו ולחפש אחר העצות העמוקות המסתתרות בהם.
כִּי אָז אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הוּא בְּחִינַת שְׁקִיעַת הַחַמָּה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ", עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁהִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת שְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְאָז דַּיְקָא צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד מְאֹד לַעֲסֹק וּלְעַיֵּן הֵיטֵב בְּחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֵם כֻּלָּם עֵצוֹת נוֹרָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֵילֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו לְהִתְקָרֵב לְהַחֲבֵרִים לְהַשְּרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה. כְּדֵי לַחֲתֹּר וּלְגַלּוֹת הָעֵצוֹת עֲמֻקּוֹת מִתּוֹךְ גֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת.
כִּי מְבֹאָר בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, שֶׁהַצַּדִּיקִים נִקְרָאִים 'בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת', מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר יְגִיעָתָם בַּתּוֹרָה הוּא אַחַר שֶׁנֶּאֱסַף הַצַּדִּיק. כִּי בְּחַיָּיו הָיָה יָכוֹל לִשְׁאֹל אוֹתוֹ כָּל סְפֵקוֹתָיו, אֲבָל עַתָּה מִמִּי יִשְׁאַל?! וְצָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ בְּעַצְמוֹ לְהָבִין עַמְקוּת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל רַבּוֹ. וְזֶהוּ בְּחִינַת שֶׁהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה, שֶׁהוּא הַמְשָׁכַת אוֹר הַתּוֹרָה וְכוּ', הוּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, דְּהַיְנוּ לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק שֶׁאָז צְרִיכִין הַתַּלְמִידִים וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר בְּלִמּוּד וְעִיּוּן הֵיטֵב בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לִמּוּד הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה כְּדֵי לַחֲתֹּר מִשָּׁם הָעֵצוֹת הָעֲמֻקּוֹת לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ בְּכָל עֵת. (שם, מה. וכפי שהובאו הדברים במאמרינו הקודם)
ויגיעה וחתירה זו בספרי רבינו הקדוש, בחיפוש אחר העצות העמוקות שבדבריו – היא היא החיפוש האמיתי אחר רוח קדשו של הצדיק האמת. וכלשון מוהרנ"ת:
כִּי הַצַּדִּיק מִסְתַּתֵּר בְּכָל פַּעַם מֵהָעוֹלָם מֵחֲמַת קִלְקוּלָם וְנִתְרַחֵק מֵהֶם הַרְבֵּה, עַד שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לְקַבֵּל וְלִינֹק מֵאוֹרוֹ הַגָּדוֹל כִּי אִם עַל יְדֵי יְגִיעוֹת וּבַקָּשָׁה וְחִפּוּשֹ הַרְבֵּה. וְזֶה גַּם בְּחַיָּיו, מִכָּל שֶׁכֵּן אַחַר הִסְתַּלְּקוּת לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא, צְרִיכִין לְחַפְּשֹוֹ וּלְבַקְּשׁוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר; לְסַלְסֵל וּלְחַפֵּשֹ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְלֵילֵךְ בִּדְרָכָיו וְאוֹרְחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּלְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיּוֹרִיד דְּמָעוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם לִפְנֵי ה', עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִמְצֹא וּלְהַשִּיג פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ! כִּי עִקַּר הַצַּדִּיק הוּא תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם גָּנוּז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)
* * *
כמו כן, לא תמיד מוצאים את העצות במישרים. לפעמים לומדים ומשננים את דיבוריו של רבינו, ובשעת מעשה לא מרגישים כ"כ בנחיצות הדברים ותועלתם. אך בבוא הזמן הנכון, כאשר נצרכים לאותו דיבור, מתעורר הדיבור ופועל את פעולתו.
וכפי שאמר רבינו בעצמו:
לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר לְאֵיזֶה אָדָם, וְאֵין הַדִּבּוּר עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ כְּשֶׁנּוֹתְנִין אֵיזֶה סַמִּים לִרְפוּאָה; לִפְעָמִים הַסַּם עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ וּמוֹעִיל מִיָּד, וְלִפְעָמִים צָרִיךְ הַסַּם לִשְׁהוֹת בְּתוֹךְ הָאָדָם אֵיזֶה זְמַן וְאַחַר כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ. כְּמוֹ כֵן, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר שֶׁהֵם מֻנָּחִים אֵצֶל הָאָדָם וְאֵינָם מְעוֹרְרִים אוֹתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר פְּעֻלָּתוֹ וְיוֹעִיל בְּוַדַּאי. (שיחות הר"ן, רז)
כמו כן, במרוצת הזמן מתחיל האדם להבין, לא רק את הדיבורים עצמם, אלא גם את הרמזים שבהם.
וּכְשֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַצַּדִּיק וְנוֹתֵן עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דִּבְרֵי הַצַּדִּיק, עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, כִּי מַאֲמִין שֶׁכָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק, וּבְכַוָּנָה מְכֻוֶּנֶת. אֲזַי אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, כָּל מַה שֶּׁיֶּאֱרַע אוֹתוֹ, הוּא מִסְתַּכֵּל הֵיטֵב עַל כָּל דָּבָר שֶׁיֶּאֱרַע לוֹ, וּמֵבִין לְמַפְרֵעַ בְּדִבְרֵי הַצַּדִּיק שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ בִּהְיוֹתוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁזֶּה הָיְתָה כַּוָּנַת הַצַּדִּיק שֶׁרָמַז לוֹ בְּתוֹךְ דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ. וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ, הוּא מוֹצֵא הַכֹּל בְּדִבְרֵי הַצַּדִּיק לְמַפְרֵעַ, שֶׁרָמַז לוֹ שֶׁיִּהְיֶה כֵּן. (ליקוטי מוהר"ן, קפו)
מי ששוקד על דלתי תורת רבינו, "ונותן עיניו ולבו על דברי הצדיק, על כל דיבור ודיבור" – אזי כשהוא חוזר לעסקיו וענייניו, ונפגש בחיי היום יום עם מצבים ואתגרים שונים – הרי הוא נזכר בדברי הצדיק ושואב מהם חיזוק והדרכה.
הוא מבין לא רק מה 'אמר' לו רבינו, אלא גם מה 'רמז' לו. ורמזים אלו הם עיקר תיקונו של בן המלך… וכדברי רבי אברהם ב"ר נחמן:
וְגַם אַחַר כָּל דְּבָרָיו שֶׁכָּתַב שָׁם בָּזֶה, צְרִיכִים לְצָרֵף עוֹד לָזֶה מַה שֶׁמּוּבָא בְּמִכְתָּבָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּמוּבָא מִזֶּה גַּם בְּסִפְרֵי הִלְכוֹתָיו, שֶׁבְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁאַדְמוֹ"ר זַ"ל יוֹרֵנוּ וִילַמְּדֵנוּ, עוֹד יְרַמֵּז לָנוּ לְהָבִין מֵעַצְמֵנוּ, עַל יְדֵי רִמְזֵי יְדֵי חָכְמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הַמְּלֻבָּשִׁים גַּם הַיּוֹם בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְכַמּוּבָן מִזֶּה בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבָּנִים שֶׁנֶחְלְפוּ, שֶׁהַתִּקּוּן שֶׁל הַבֶּן מֶלֶךְ – שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת בִּרְכַּת הַשַּׁחַר הֲלָכָה ג' – לֹא הָיָה רַק כְּשֶׁנַּעֲשָׂה 'מֵבִין דָּבָר מִתּוֹך דָּבָר'. (כוכבי אור, ששון ושמחה, הערה ג בסופו)
* * *
סוף דבר הכל נשמע:
רבינו הקדוש, ממשיך לנהל ולהדריך אותנו באמצעות ספריו הקדושים, וככל שנרבה להתמיד בהם, כך נמצא בהם עצות נפלאות, גלויות ונסתרות, לטוב לנו כל הימים.
ובמיוחד, אם נזכה ללמוד בהם בקביעות, דבר יום ביומו, חוק ולא יעבור – ניווכח לראות עין בעין, כיצד רבינו מדריך אותנו על כל צעד ושעל, ודואג להאיר לנו את העצות הנצרכות לנו דבר יום ביומו.
וכדבריו של רבי גדליה קעניג במכתבו:
כְּשֶׁזּוֹכִים לִלְמֹד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל כְּסֵדֶר בִּקְבִיעוּת, אָז רוֹאִים עַיִן בְּעַיִן נוֹרְאוֹת נִפְלְאוֹת הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, כִּי מוֹצְאִים בָּהֶם בְּכָל פַּעַם כָּל הַנִּצְרָךְ לָנוּ בְּאוֹתָהּ הָעֵת וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ רַבֵּנוּ חַי אִתָּנוּ וְיוֹדֵעַ כָּל הַנַּעֲשֶׂה אִתָּנוּ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל, וּמוֹרֶה לָנוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים. (שערי צדיק, חלק ב, מכתב נב)
במאמרינו הבא נבאר בס"ד רובד עמוק ופנימי יותר, בהתקשרותנו לרבינו באמצעות לימוד ספריו, ובקבלת העצות ממנו דרכם.
[1] וכפי שצויין שם: "אמר המסדר: מתיבת 'גם' עד כאן וגם ענין חול המועד המובא באות נון, כתב מורינו ורבינו בעל המחבר הזה, ב' ימים קודם הסתלקותו בעת חולשתו הגדול, אף על פי כן התגבר בכל כוחותיו וכתב מה שהשיג אז, כי זאת ראינו עין בעין שמוחו היה דבוק בהתורה עד הרגע האחרונה של הסתלקותו שנסתלק ביום ו' ערב שבת קודש פרשת ויגש עשרה בטבת שנת תר"ה לפ"ק".
[2] לשון מוהרנ"ת המדויק, הוא כפי המצוטט בהמשך המכתב: "אם אין רבי", היינו לאחר הסתלקותו של הרבי, כשאינו חי בפשיטות.
[3] ביטוי לריבוי הזוהמה והכפירה – הטריפה והפסולה – המציפה את העולם.
[4] ואף מוסיף רמז נפלא על כך שביומו האחרון של רבינו שמע אותו מוהרנ"ת אומר את תפילת ההושענות, "הושענא אבן שתיה", אשר ע"פ המבואר בתורה ס"א, ה"אבן שתיה" הוא סוד השכל הכולל, אשר נכללים בתוכו על ידי ריבוי הספרים.
