פרק ה' – התלמידים שבכל דור
כְּעֵט אֵצֶל הַסּוֹפֵר
במאמרינו הקודמים ביארנו כיצד נמשך עניינו של רבינו ז"ל באמצעות ה'ספרים'. כעת נעבור בס"ד – בשלשת המאמרים הבאים – לבאר ענין ה'תלמידים' שבכל דור ודור, אשר דרכם עוברת אלינו תורתו ורוח קדשו של רבינו ז"ל.
במאמר הראשון והנוכחי, נבאר מהו מקומם המדויק של התלמידים. במאמר השני נעסוק בגודל החיוב להתקרב אליהם, ומה אנו אמורים לקבל מהם. ובמאמר השלישי ננסה לברר כיצד צריכה להיות ההנהגה של אותם תלמידים.
ומה' נשאלה מענה לשון, לבל ניכשל בלשוננו לומר דבר שלא כרצונו, ושיתבררו ויתלבנו הדברים על צד היותר טוב, מבלי לנטות ימין ושמאל, אמן. וזה החלי בס"ד:
אין לנו בברסלב 'מנהיג המלובש בגוף'
הן ידוע בשער בת רבים, שההנהגה בברסלב שונה מכל החסידויות. בעוד שבכל עדות החסידים, לאחר הסתלקות האדמו"ר מכתירים אדמו"ר חדש – מיוצאי חלציו או מתלמידיו הנאמנים – והחסידות ממשיכה להתנהל באמצעות צדיק חי, הרי שחסידותנו "חסידות ברסלב נמשכת מדור לדור מבלי שיהיה לנו רבי ומנהיג המלובש בגוף".
כשדבר זה אינו פרט שולי בברסלב, אלא סוד כל קיומה ומהותה. וכלשון גדולי אנ"ש – רבי לוי יצחק בנדר ורבי שמואל שפירא זצ"ל – במכתבם (אשר כבר הובא במאמרינו כמה פעמים):
זֶה סוֹד כָּל קִיּוּם חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל הָעוֹלָם מִתְפַּלְּאִים עַל זֶה מְאֹד, אֵיךְ אָנוּ מַחְזִיקִים מַעֲמָד, וַחֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב נִמְשֶׁכֶת מִדּוֹר לְדוֹר מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ רַבִּי וּמַנְהִיג הַמְּלֻבָּשׁ בְּגוּף כַּנָּהוּג בְּכָל עֵדוֹת הַחֲסִידִים. אָמְנָם זֶהוּ סוֹד כָּל קִיּוּמֵנוּ, כִּי כָּל חֲסִידוּת בְּרֶסְלֶב עוֹמֶדֶת עַל יְסוֹד זֶה!
(תמימי דרך, מכתב קל)
ואכן, לדורותיהם, נזהרים אנשי שלומנו שלא להכתיר 'מנהיג' חדש בברסלב, אלא הולכים לאורו של רבינו הקדוש ולאור ספריו הקדושים. וכלשונו הבהיר של רבי שמשון ברסקי זצ"ל:
עַד בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ אָסוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שׁוּם הִתְמַנּוּת וּמַנְהִיגוּת שֶׁל שׁוּם אָדָם, אֲפִילוּ אִם הוּא מֵאַנַ"שׁ. רַק דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זַ"ל הַגָּנוּז בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, הוּא הָרֹאשׁ וְהַמַּנְהִיג, שֶׁל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת.
(מכתב מאת רבי שמשון ברסקי זצ"ל מיום ג' בהעלותך תרצ"ב)
כשכל גדולי אנ"ש, אינם נחשבים אלא ל"תלמידים" המעבירים הלאה את אורו של רבינו הקדוש מדור לדור.
דבר זה ידוע ומפורסם – לא רק אצל חסידי ברסלב, אלא גם – אצל כל בני העולם, כשהודות לכך אף זכינו לכינוי מיוחד: "די טויטע חסידים"…[א]
מי קבע הנהגה זו?
מי שקבע הנהגה זו, הוא רבינו בעצמו!
הוא זה שקבע שצורת ההנהגה אחריו תהיה – לא באופן של אדמו"ר חדש, אלא – באופן של "תלמידים ותלמידי תלמידים", וכלשונו:
דִּבֵּר עוֹד פַּעַם אַחַת שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁאִיר תַּלְמִידִים, שֶׁאֵלּוּ הַתַּלְמִידִים יַעֲשֹוּ תַּלְמִידִים אֲחֵרִים, וְכֵן הַתַּלְמִידֵי תַלְמִידִים יָאִירוּ לְהַלָּן יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְכֵן לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת!
(חיי מוהר"ן, שעג)
אך מי שנלחם על כך, וסלל דרך זו לדורות, היה התלמיד הגדול, מוהרנ"ת זיע"א. שכן,
מצד אחד, הנהיג מוהרנ"ת את עדת חסידי ברסלב ביד רמה, הוא היה הרוח החיה, המוציא והמביא, המייסד והבונה, הדורש והמחדש, הקובע והמכריע, הסמכות ומקור ההשראה, נושא הלפיד ונושא הדגל, אך מאידך, הקפיד כל ימיו בהקפדה יתירה להתנהג בצורה שלא תאפשר בשום פנים ואופן לראות בו "רבי" חדש.
לֹא רָצָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם רַבִּי!
(ימי התלאות, ד)
וכששמע פעם כיצד אנ"ש מתפעלים ואומרים עליו שהוא הרבי, לא הותיר שום מקום לספקות והזדעק מיד מנהמת לבו: "אני יודע שאני לא הרבי". וכמסופר:
בְּ"שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל" שֶׁהָיָה אָז הִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל מֵרוֹב הַדִּבּוּרִים הַנִּפְלָאִים שֶׁדִּבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת, הִתְלַחֲשׁוּ אַנַ"שׁ לְעַצְמָם עַל מוֹהֲרַנַ"ת בְּאָמְרָם: "הֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ הָרַבִּי", מֵרוֹב הַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁהָיָה לְאַנַ"שׁ מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁהִבְחִין בָּזֶה מוֹהֲרַנַ"ת, צָעַק: "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא הָרַבִּי, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא הָרַבִּי" = "אִיךְ וֵוייס אִיךְ בִּין נִישְׁט דֶּער רַבִּי, אִיךְ וֵוייס אִיךְ בִּין נִישְׁט דֶער רַבִּי".
(שיש"ק ב, תקסט)
הוא לא רצה בשום אופן לנהוג מנהגי אדמו"רות[ב], ואף פעל פעולות לסכל כל סיכוי קלוש להכתרת אדמו"ר חדש בברסלב[ג].
ובכך סלל וקבע לדורות, שצורת התנהלות חסידות ברסלב תהיה מבלי שיהיה "מנהיג מלובש בגוף" כבכל עדות החסידים[ד]. וזאת, כדי שאכן נישאר חסידים ישירים של הרבי היחיד, בחיר בחירי צדיקייא, רבינו הקדוש.
ואכן, בזכותו של מוהרנ"ת, אין לנו לא 'אדמו"ר הזקן' ולא 'אדמו"ר האמצעי', אלא רבי אחד ויחיד, אשר כולנו חסידיו ותלמידיו – דבר שאין דומה לו בשום חסידות אחרת. וכפי ששח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל תחת אחד השיחים, שיחה שהיה חוזר על תוכנה בסגנונות מסגנונות שונים פעם אחר פעם ללא הרף:
הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צַדִּיקִים, גְּדוֹלֵי צַדִּיקִים, הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבַּארְדִיטְשׁוּב, הָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, וְנִשְׁאַר מֵהֶם סְפָרִים קְדוֹשִׁים, וּפָעֲלוּ דְּבָרִים גְּדוֹלִים. אֲבָל הַיּוֹם לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר עַל מַאן-דְהוּ שֶׁהוּא "חָסִיד שֶׁל הָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ", "חָסִיד שֶׁל הָרַב מִבַּארְדִיטְשׁוּב". כֵּן, הוּא לוֹמֵד אֶת הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ – זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל – אֲבָל לִהְיוֹת "חָסִיד שֶׁל הָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ"?! זֶה כִּמְעַט אֵינוֹ בְּנִמְצָא, לֹא שְׁכִיחַ דָּבָר שֶׁכָּזֶה.
אַךְ אֵצֶל רַבֵּנוּ, כֵּן יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה. כְּשֶׁאָנוּ אוֹמְרִים "דֶער רַבִּי", אֲנַחְנוּ מִתְכַּוְּנִים לְאוֹתוֹ רַבִּי! מִתְכַּוְּנִים לְאוֹתוֹ רַבִּי שֶׁהָיָה לְרַבִּי נָתָן. לֹא מִתְכַּוְּנִים לְאֵיזֶשֶׁהוּ "אַדְמוֹ"ר הָאֶמְצָעִי" אוֹ "אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן", אֶלָּא מִתְכַּוְּנִים לְאוֹתוֹ רַבִּי! מַדּוּעַ זֶה כָּךְ? הַכֹּל בִּזְכוּת רַבִּי נָתָן, הוּא הֵבִיא אוֹתָנוּ לְכָךְ. הוּא הוֹבִיל אוֹתָנוּ לְכָךְ שֶׁאוֹתוֹ רַבִּי שֶׁהָיָה פַּעַם הוּא גַּם עַכְשָׁו, וְאוֹתָן עֵצוֹת שֶׁנָּתַן לְתַלְמִידָיו הוּא נוֹתֵן גַּם לָנוּ.
(טעם זקנים, קונטרס ד. תרגום חופשי מאידיש)
כיצד הגדיר מוהרנ"ת את עצמו?
אם אנו רוצים לקבל את ההגדרה הקולעת ביותר למעמדם של ה'תלמידים' בחסידות ברסלב, נשתמש עם הגדרתו של מוהרנ"ת – אשר עליו כבר אמרו אנ"ש: רבי נתן הוא ה'רבי' שלנו איך להיות 'תלמיד'…
ובכן, כך מוסר לנו רבי אברהם ב"ר נחמן בשם אביו, תלמידו המובהק של מוהרנ"ת:
שָׁמַעְתִּי מֵאָבִי, הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מוֹהֲרַנַ"ת זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאָמַר פַּעַם בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אֲנִי אֵצֶל אַדְמוּ"ר זַצַ"ל כְּעֵט אֵצֶל הַסּוֹפֵר".
(כוכבי אור, הקדמה, הערה ז)
בדבריו אלו רמז מוהרנ"ת לדברי רבינו בספר המידות[ה]:
אֵין לְהִתְגָּאוֹת בְּהַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת אוֹ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּי הַכֹּל עַל יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וְהוּא אֵצֶל הַצַּדִּיק כְּעֵט אֵצֶל סוֹפֵר.
(ספר המידות, גאוה טו)
ובכך חידד שוב מוהרנ"ת: "הצדיק שבדור" הוא רבינו, ואני התלמיד איני אלא "כעט אצל הסופר"…[ו]
ומהגדרה זו אנו למדים בכפליים:
מחד, 'סופר' אינו יכול לכתוב ללא 'עט'. כך שאין לנו אפשרות לדעת באמת מרבינו הקדוש, מבלי להתקרב למורינו רבי נתן ואחריו לתלמידיו ותלמידיו תלמידיו שבכל דור, אשר אלו מהם שאמנם זוכים בדומה לרבי נתן – עד כמה שהדבר אפשרי לפי בחינתם – לבטל את דעתם מכל וכל לדעת רבינו הקדוש, אכן משמשים כעט אצל הסופר.
מאידך, לא עולה על דעת אדם שפוי להכתיר את ה'עט' לרבי…
הגדרה חריפה יותר, אנו מוצאים בשיחה אחרת, בה אמר מוהרנ"ת:
דִּי גַּאנְצֶע וֶועלְט אִיז מְשֻׁגָּע אוּן אִיךְ אוֹיְךְ, נָאר אִיךְ הָאבּ גִּיקָאנְט אַ קְלָארִין = כָּל הָעוֹלָם מְשֻׁגָּע וְגַם אֲנִי, אֶלָּא שֶׁהִכַּרְתִּי אֶחָד שָׁפוּי!
(אבניה ברזל, שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת ז"ל, יד)
ובכך העביר לנו מוהרנ"ת את ההרגשה: התלמיד הגדול, מרגיש גם הוא את עצמו משוגע, וכולנו כאחד חוסים תחת צל כנפיו של הרבי הפיקח, החכם דקדושה, המאלפנו חכמה בינה ודעת.
וכלשון מוהרנ"ת בהקדמת ספרו הגדול "ליקוטי הלכות":
וַאֲנִי בְּעָנְיִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא הִגַּעְתִּי לְמִדָּה זוֹ, לֹא מִינֵיהּ וְלֹא מִקְּצָתָהּ, לְחַוּוֹת דֵּעִי אֲפִלּוּ לִפְנֵי קַל שֶׁבַּקַּלִּים וְהַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, אַךְ זֹאת אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ וְהָאֱמֶת אַגִּיד וְלֹא אֲכַחֵד, וּבְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת אֶקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרַי אֹמַר, וַאֲדַבְּרָה בְּעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֲנִי קָטָן בְּעֵינַי מִצַּד עַצְמִי, כַּאֲשֶׁר בּוֹחֵן לִבּוֹת הוּא יוֹדֵעַ, כֵּן יָקְרָה נַפְשִׁי מִצַּד מַעֲלַת קְדֻשַּׁת הַמַּשְׁפִּיעַ עָלַי חָכְמָה וּבִינָה וָדַעַת, הוּא כְּבוֹד אֲדוֹנִי, מוֹרִי, הָרַב הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, הָרַב הָאֱמֶת, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה[ז].
(ליקוטי הלכות, הקדמה)
ואכן, מתוך הרגשה שכזו, חיו תמיד גדולי אנשי שלומנו; גם כשהיו עוסקים להשפיע את תורת רבינו לרבים וללמדה לאחרים, הרגישו כ'חולים' החוסים יחד עם כל אנ"ש תחת צל כנפיו של הרופא הגדול.
וכפי שמסופר, לדוגמא, על רבי ישראל קרדונר זצ"ל:
כְּשֶׁהִתְאוֹנֵן פַּעַם רַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּער אוֹדֶסֶער ז"ל לִפְנֵי רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִקָּארְדַאן זַ"ל עַל כָּל הַיִּסּוּרִים הָרַבִּים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו עֲבוּר הִתְקָרְבוּתוֹ לְדֶרֶךְ רַבֵּנוּ, שֶׁכַּיָּדוּעַ הָיָה נִרְדָּף לְלֹא רַחֵם, אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִקָּארְדַאן: "גַּם עָלַי עוֹבְרִים יִסּוּרִים וַחֲלִישׁוּת הַלֵּב בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, אוּלָם הַחִלּוּק בֵּינֵינוּ הוּא, שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם מִרְשְׁמֵי הָרְפוּאוֹת שֶׁנּוֹתֵן לִי רַבֵּנוּ, וּמֵחֲמַת כֵּן יָכוֹל אֲנִי לְהַחֲזִיק מַעֲמָד יוֹתֵר". (שיש"ק ד, שעו)
"גם אני חולה" – היה ה'תלמיד' משדר לתלמידו – "אלא שאני משתמש עם ה'מרשמים' של רבינו, אותם אני מלמד אותך…"
על זה הדרך אנו מוצאים תיאור נפלא, בו מתאר רבי געצ'י את נכדו של רבינו – אחד מה'תלמידים' שלימדו את תורת רבינו בקלויז באומן – רבי שמשון ברסקי זצ"ל, כאשר אגב אורחא אנו שומעים שצורת הנהגה זו, ללא כל התנשאות וללא כל תואר רשמי ונכבד, היא הוראה מפורשת מפי רבינו ז"ל עצמו:
וּתְהִלָּה לָאֵ-ל יֵשׁ לָנוּ מֵטִיף אֲמִתִּי, מוֹצִיא לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹת סִפְרוֹ, וְהוּא נֶכְדּוֹ הַקָּדוֹשׁ. וִינַצַּח בְּשִׁירוֹ לְהוֹרִיד הַלִּמּוּד הַזֶּה לְכָל הַמַּדְרֵגוֹת. וְהוּא יְרֵא שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת, וְשָׁלֵם בֶּאֱמוּנָה אֲמִתִּית וּבֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּמוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְכָל הַמ"ח דְּבָרִים שֶׁהַתּוֹרָה נִקְנֵית בָּהֶם, וְעָנָו וְשָׁפָל בֶּאֱמֶת בְּלִי שׁוּם שֵׁם, כַּאֲשֶׁר כֵּן הוֹרָנוּ רַבֵּנוּ זַ"ל. אֲשֶׁר עַל כֵּן בְּכָל הַמְּפֻרְסָמִים יִנְהֲגוּ בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, אַף כִּי לֹא יֵדְעוּ מַה. אֲבָל כָּאן אֵינוֹ הוֹלֵךְ בִּירוּשָׁה, רַק מִקֹּדֶם הָיָה תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ וְכַיּוֹצֵא, וְעַתָּה כִּי נִמְצָא מוּכָן לָזֶה מִיּוֹצְאֵי חֲלָצָיו, מַה טוֹב וּמַה נָעִים. אֲבָל בְּלֹא 'פִּרְסוּם', רַק הוּא חוֹתֵר עֲצַת אֱמֶת לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מִשֶּׁטֶף מַיִם רַבִּים, כִּי רָאָה כִּי כָּלְתָה אֵלָיו הָרָעָה, כִּי כִּמְעַט שֶׁלֹּא נִתְפַּס בָּרָעָה הַזֹּאת, וְעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹלִין גַּם אֲחֵרִים! (מכתב רבי געצ'י לאחד הרבנים בא"י)
לאחר שהוא מונה את מעלותיו – "מטיף אמיתי", "מוציא לאור תעלומות ספרו", "ירא שמים באמת ושלם באמונה אמיתית" – הוא מדגיש וחוזר ומדגיש, שצורת השפעתו היא: "בלי שום שם", "בלא פרסום".
כשבהמשך הוא מדגיש שמדובר באחד ש"ראה כי כלתה אליו הרעה, כי כמעט שלא נתפס ברעה הזאת" – אך מאחר שהוא "חותר עצת אמת להציל נפשו משטף מים רבים", "על ידי זה ניצולין גם אחרים"…
זו היא הרגשתם של ה"תלמידים" האמיתיים; הם חותרים אחר 'עצת אמת' כדי להציל את נפשם משטף מים רבים, וכשהם מוצאים אותה, הם משתדלים להציל על ידה גם אחרים.
גם התלמידים עדיין מחפשים את הצדיק…
בליקוטי הלכות, הלכות שלוחין הלכה ה', מתאר מוהרנ"ת באריכות את מסע החיפוש אחר הצדיק, כפי שהוא מתואר בפסוקי שיר השירים: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיר השירים ג, ב).
"בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי", זֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ עַל פָּסוּק זֶה: 'אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, זֶה מֹשֶׁה'. "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו", כִּי לֹא בִּמְהֵרָה זוֹכִין לִמְצֹא אוֹתוֹ, כִּי צְרִיכִין יְגִיעוֹת הַרְבֵּה וּזְמַן זְמַנִּים הַרְבֵּה עַד שֶׁמּוֹצְאִין אוֹתוֹ וְאֶת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ. "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת" … אֲבָל אַף עַל פִּי שֶׁבִּקַּשְׁתִּיו כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי כֵן "בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו".
(ליקוטי הלכות, שלוחין ה, טז)
ואז, תוך כדי החיפוש: "מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר" (שיר השירים, שם ג), מוצאים את התלמידים האמתיים של הצדיק האמת, הנקראים 'שומרים'.
אך כששואלים אותם: "אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם?" (שם) האם מצאתם את הצדיק האמת? – מופתעים לשמוע שגם הם עדיין מחפשים…
כִּי גַּם אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת 'שׁוֹמְרִים', גַּם הֵם עֲדַיִן לֹא זָכוּ לְמָצְאוֹ כָּרָאוּי. כִּי צְרִיכִין לָזֶה חִפּוּשֹ אַחַר חִפּוּשֹ, אֲפִלּוּ מִי שֶׁמְּצָאוֹ קְצָת, עַד שֶׁיִּמְצָא בְּחִינַת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן הֵם בִּבְחִינַת 'שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר', שֶׁהֵם רַק עוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם בְּתֹקֶף וְהִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל וְעָצוּם מְאֹד, וְשׁוֹמְרִים וּמַמְתִּינִים לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי. כִּי הַמַּמְתִּין נִקְרָא 'שׁוֹמֵר', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר'. כִּי צְרִיכִין לִזָּהֵר בִּשְׁעַת הַהַמְתָּנָה לִבְלִי לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַתִּקְוָה, כְּמוֹ הַשּׁוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַשְּׁמִירָה, כְּמוֹ כֵן הַמַּמְתִּין וּמְצַפֶּה לִישׁוּעַת ה' נִקְרָא 'שׁוֹמֵר', כִּי צָרִיךְ לְהַמְתִּין, וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִן הַתִּקְוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם.
… "אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם? כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם", כִּי שָׁאַלְתִּי אֶת הַשּׁוֹמְרִים הַנַּ"ל: מַה מַּעֲנֶה מְצָאתֶם בְּפִיו? וְהֵם כְּיוֹנַת אֵלֶם, וְקָשֶׁה לָהֶם לְהָשִׁיב לְהַשּׁוֹאֲלִים אוֹתָם, כִּי הֵם כְּבָר מָצְאוּ אוֹתוֹ קְצָת וַעֲדַיִן הֵם 'שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר' עַד שֶׁיִּמְצָאוּהוּ כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת, עַד שֶׁיִּזְכּוּ לַבֹּקֶר, שֶׁהוּא גְּאֻלַּת נַפְשָׁם בִּשְׁלֵמוּת.
וְזֶה הַשּׁוֹאֵל רוֹצֶה שֶׁיָּשִׁיבוּ לוֹ תֵּכֶף וִימַלְּאוּ לוֹ תִּקְוָתוֹ מִיָּד, וּמֵחֲמַת שֶׁלֹּא הֱשִׁיבוּהוּ כִּרְצוֹנוֹ רָצָה לְהִתְרַחֵק גַּם מֵהֶם, כִּי אָמַר: הֲלֹא גַּם בָּהֶם לֹא מָצָאתִי תִּקְוָתִי כָּרָאוּי. וְזֶהוּ "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם" וְנִתְרַחַקְתִּי מֵהֶם חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל בְּרַחֲמֵי וְחַסְדֵי ה' שֶׁאֵינָם כָּלִים, חָמַל עָלַי וְלֹא עָבַרְתִּי וְנִתְרַחַקְתִּי מֵהֶם, "עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי", זֶה מֹשֶׁה, בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת.
(שם) ומתוך הדברים אתה למד לימוד נפלא עד למאד:
התלמידים האמיתיים שבכל דור, ה"שומרים" האמיתיים, נמצאים גם הם בעיצומו של חיפוש…[ח] עד כדי כך שלפעמים הרי הם "כיונת אלם וקשה להם להשיב להשואלים אותם". אלא שעל אף הכל, רק מי שיחזיק מעמד ולא יעבור מהם, ימצא לבסוף את שאהבה נפשו; את רבינו הקדוש!
ושוב מתחדדת הנקודה:
התלמידים אינם 'צדיקים' חדשים, אלא הם ה'מחפשים' האמיתיים אחר אורו ורוח קדשו של הצדיק האמת. הם ה'שומרים לבוקר', אשר כל המתאבק בעפר רגליהם ואינו מתרחק מהם, זוכה גם הוא להשתוקק ולחפש, עד שמוצא…
"צדיקים" או "חברים"?
רבי שמואל הורביץ זצ"ל מחדד את הדברים, ונותן לנו להבין שאצל כל 'יחידי הדורות' היו ה"תלמידים" בגדר "חברים" המתוועדים יחד להעביר הלאה את האור של הרבי.
וגם כשהיו ביניהם תלמידים מובחרים – אשר כלפי שאר החברים נחשבו כרבנים – הרי שכלפי הרבי, נחשבים כולם יחד כ'חברים' אשר רבי אחד לכולם.
את דבריו הוא מתחיל בתיאור החבריא של רבי שמעון בר יוחאי, כיצד נראתה לאחר הסתלקותו:
אַחַר פְּטִירַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זִיעָ"א, אֲזַי הָאוֹר שֶׁלּוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ וְתוֹרָתוֹ הָיָה סָתוּם וְגָנוּז מֵאוֹת שָׁנִים, וְרַק תַּלְמִידָיו לָמְדוּ וְחָזְרוּ בְּיַחַד תּוֹרַת רַבָּם. וְהָיָה לָהֶם הִתְקַשְּׁרוּת עִם רַבָּם אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כְּמוֹ בְּחַיָּיו, וּבָאוּ עַל קִבְרוֹ, וְהָיָה לָהֶם אַהֲבָה וְהִתְקַשְּׁרוּת זֶה בָּזֶה וְאַהֲבָה וְהִתְקַשְּׁרוּת לְרַבָּם. וְלֹא נַעֲשָׂה הַצַּדִּיק רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְלֹא הַצַּדִּיק רַבִּי אַבָּא הַתַּלְמִיד הַגָּדוֹל – לֹא נַעֲשָׂה 'רַבִּי' בִּמְקוֹם רַשְׁבִּ"י רַבָּם זִיעָ"א, רַק הָיוּ 'חֲבֵרִים' בְּיַחַד, וְהָרַבִּי רַשְׁבִּ"י הוּא הָרַבִּי הֵן בַּחַיִּים וְהֵן אַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת! וּבְוַדַּאי נָתְנוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה, וּבִפְרָט שֶׁהָיָה לָהֶם דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיִרְאַת הַכָּבוֹד כָּל אֶחָד מֵהַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא לָקַחַת אוֹתוֹ לְרַבִּי בִּמְקוֹם רַבָּם רַשְׁבִּ"י, שֶׁהוּא הַיְּחִידִי וְאֵין דֻּגְמָתוֹ לָהֶם.
לאחר מכן, הוא עובר לתאר את החבריא של האריז"ל, כיצד נראתה גם היא לאחר הסתלקותו:
עַד שֶׁבָּא הָאֲרִיזַ"ל שֶׁהוּא נִשְׁמַת מֹשֶׁה וְנִשְׁמַת רַשְׁבִּ"י … וְרַק הוּא הָיָה יָכוֹל לְהִקָּרֵא בְּשֵׁם "רַבֵּנוּ", כִּי הוּא גִלָּה דֶּרֶךְ חָדָשׁ לַעֲבוֹדַת ה' וּבְהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, דֶּרֶךְ חָדָשׁ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה מֵעוֹלָם. וְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זַ"ל הָיָה הוּא הָרַבִּי כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּחַיָּיו, וַאֲפִילוּ הַצַּדִּיק הַנּוֹרָא תַּלְמִידוֹ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים וִויטַאל זַ"ל – שֶׁהָיָה לוֹ כָּל כִּתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל בְּיָדוֹ וְשֶׁהָאֲרִיזַ"ל אָמַר כִּי לֹא בָּא לָעוֹלָם רַק לְגַלּוֹת לְרַבִּי חַיִּים וִויטַאל תּוֹרָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן – לֹא הָיָה נִקְרָא 'הָרַבִּי' אַחַר פְּטִירַת הָאֲרִיזַ"ל, רַק 'חֲבֵרִים'. וְלָמַד בְּיַחַד עִם חֲבֵרָיו, וְהִתְקַשְּׁרוּ בְּאַהֲבָה זֶה לָזֶה וּבִפְרָט לְרַבִּי חַיִּים וִויטַאל שֶׁהוּא הַיָּחִיד הַגָּדוֹל שֶׁבְּכָל תַּלְמִידֵי הָאֲרִיזַ"ל, וּבְיַחַד הִתְקַשְּׁרוּ לְהָאֲרִיזַ"ל בְּאַהֲבָה אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כְּמוֹ בְּחַיָּיו … וְאַחַר כָּךְ תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵי תַּלְמִידָיו עָשׂוּ בֵּאוּרִים וּפֵרוּשִׁים לְתוֹרַת הָאֲרִיזַ"ל, וְהֵם גַּם כֵּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּהָאֲרִיזַ"ל וְהָלְכוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְנִקְרְאוּ "גּוּרֵי הָאֲרִיזַ"ל" גַּם כֵּן תַּלְמִידִים לְהָאֲרִיזַ"ל, וְכֵן הִמְשִׁיכוּ דֶּרֶךְ הָאֲרִיזַ"ל וְתַלְמִידָיו, הַכֹּל עַל שֵׁם הָאֲרִיזַ"ל.
ואז הוא עובר לתלמידי הבעש"ט, וכותב:
עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ הַנְּשָׁמָה בְּעַצְמָהּ לָזֶה הָעוֹלָם, וְזֶהוּ רַבֵּנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, אֲשֶׁר הָיָה נִשְׁמַת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, וְהוּא תִּקֵּן הָעוֹלָם וְכָל הַנְּשָׁמוֹת מֵהָאֲרִיזַ"ל וָאֵילָךְ (וְגַם הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבִּזְמַן הָאֲרִיזַ"ל שֶׁהָיוּ נִדָּחִים מֵרָחוֹק שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהָאֲרִיזַ"ל שֶׁיְּתַקְּנֵם, תִּקְּנָם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל כַּמּוּבָא בְּשִׁבְחֵי בַּעַל שֵׁם טוֹב), וְהֵבִיא דֶּרֶךְ חָדָשׁ 'דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת' בָּעוֹלָם. וּבְוַדַּאי רָאוּי לִקָּרֵא 'רַבֵּנוּ', כִּי הֵבִיא דֶּרֶךְ חָדָשׁ לְהָעוֹלָם, דֶּרֶךְ עֲבוֹדַת ה' וְעִנְיַן הַתְּפִלָּה וְאַהֲבַת חֲבֵרִים וַחֲסִידוּת (בְּלִי תַּעֲנִיּוֹת וְסִגּוּפִים כְּמוֹ בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים). וְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל עַד רַבֵּנוּ זַ"ל מִבְּרֶסְלֶב, הִתְנַהֵג הָעוֹלָם רַק בְּדֶרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וְכֻלָּם, כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵם רַק תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידֵי תַּלְמִידָיו, וְהַכֹּל עַל פִּי דֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וְשׁוּם אֶחָד לֹא הֵבִיא חֲדָשׁוֹת, רַק כָּל אֶחָד כְּפִי שֶׁזָּכָה לְהַשִּׂיג מִדֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כֵּן הִתְנַהֵג בְּצִדְקָתוֹ וְתוֹרָתוֹ.
וכי ישאל השואל: הלא אצל הבעש"ט אנו רואים שתלמידיו נעשו אדמו"רים אחריו, וכיצד אנו אומרים שהתלמידים אינם אלא כ'חברים'? על כך עונה רבי שמואל וכותב:
וּבֶאֱמֶת הַצַּדִּיק רַבִּי פִּנְחָס מִקָארִיץ זַ"ל אָמַר שֶׁלֹּא צְרִיכִים לִהְיוֹת 'רַבִּי' וַחֲסִידִים, רַק שֶׁיִּקָּרְאוּ בְּשֵׁם 'חֲבֵרִים' וּלְדַבֵּר בְּיַחַד בַּעֲבוֹדַת ה'. וְגַם הַמַּגִּיד הַגָּדוֹל מִמֶּעזְרִיטְשׁ זַ"ל אָמַר, שֶׁמַּה שֶׁנַּעֲשָׂה 'רַבִּי' הוּא עֹנֶשׁ לוֹ (נִדְמֶה לִי מִפְּנֵי שֶׁנָּסַע פַּעַם אַחַת בְּחֹל הַמּוֹעֵד). וְכֵן אָנוּ רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידֵי תַּלְמִידָיו, שֶׁבְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם לֹא נַעֲשׂוּ רֶבֶּעס [= אדמו"רים], כְּמוֹ הָרַבִּי רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ, וְהָרַבִּי רַבִּי זוּסְיָא, וְהָרַב מִבַּרְדִיטְשׁוֹב, וְהַתּוֹלְדוֹת, וְהַמּוֹכִיחַ, וְהָרַבִּי מִלֻּבְּלִין, וּשְׁאָר הַרְבֵּה. וְגַם אֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִזַּרְעָם, בְּוַדַּאי זֶה מֵחֲמַת אֵיזֶה עֹנֶשׁ! כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמַּגִּיד עַל עַצְמוֹ כַּנַּ"ל.
בְּוַדַּאי רָאוּי לִתֵּן כָּבוֹד וִיקָר וּגְדֻלָּה וַחֲשִׁיבוּת לְכָל תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתַלְמִידֵי תַּלְמִידֵי תַּלְמִידָיו, וְהַכֹּל כְּמוֹ תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁנִּקְרְאוּ 'גְּדוֹלִים', אֲבָל הַכֹּל לִגְדֻלַּת רַבָּם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, שֶׁהוּא הָרַבִּי וְכֻלָּם רַק תַּלְמִידָיו. (מכתבי שמואל, מכתב ט)
ועל דרך זה, וביתר שאת, הוא אצל רבינו הקדוש; הוא ה"רבי" האחרון, וממוהרנ"ת והלאה נחשבים כולם רק כ"תלמידים" הממשיכים את דרכו הלאה. ובאמצעות תלמידיו, אנו ממשיכים להיות תלמידים ישירים של רבינו בעצמו!
גם רבי שמשון ברסקי זצ"ל מחדד זאת (בהמשך מכתבו הנ"ל) ומדגיש שעל אף שישנם בכל דור גדולים וטובים מאנ"ש היודעים להעביר את אורו של רבינו בצורה הנכונה, וצריכים לקבל מהם – אעפ"כ היחס שלנו אליהם הוא כְּאֶל 'חברים', ולא כְּאֶל 'ראשים ומנהיגים'. וכך הוא כותב:
וּבְוַדַּאי מִי שֶׁבָּקִי יוֹתֵר בְּתֹכֶן כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זִכָּהוּ בְּכֹחַ יוֹתֵר לְהַסְבִּיר דְּבָרָיו שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, וּלְעוֹרֵר בָּזֶה לְמִי שֶׁמְּצַיֵּת לִדְבָרָיו לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱמֶת – בְּוַדַּאי צְרִיכִין לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר, אֲבָל הַכֹּל בְּדֶרֶךְ 'רֵעַ' וְ'חָבֵר'! לֹא בְּדֶרֶךְ 'רֹאשׁ' וּ'מַנְהִיג', חַס וְשָׁלוֹם![ט] (מכתב מאת רבי שמשון ברסקי זצ"ל מיום ג' בהעלותך תרצ"ב)
האם אנו מתייחסים אל ה'תלמידים' כְּאֶל 'חברים' מן השורה?
כאן המקום להדגיש את המובן מאליו:
כשאנו אומרים שהתלמידים נחשבים כ'חברים', אין הכוונה בכך שהיחס שלנו אליהם הוא כְּאֶל חברים מן השורה ואין אנו נוהגים בהם כבוד חס ושלום, שהרי כבר אמרו במשנה:
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָּבוֹד. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד, קְרָאוֹ 'רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ', שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי". וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד, קְרָאוֹ 'רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ' – הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד!
(מסכת אבות, פרק ו, משנה ג)
ואם הלומד מחברו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, על אחת כמה וכמה שעלינו לנהוג כבוד ב"תלמידים שבכל דור" המעבירים לנו את אורו של רבינו הקדוש.
כמו כן, הס מלהזכיר שאין להשוות קטן לגדול, ולומר שהתלמידים הגדולים המוסרים נפשם לדלות ולהשקות מתורת רבם, שווים אל האנשים הפשוטים אשר לא קראו ולא שנו. חס ושלום לומר כן, וכבר אמרו חכמינו ז"ל:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֻשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ".
(שבת קיט ע"ב. הובא גם בספר המידות, אמונה מב)
ואכן, רבי שמואל הורביץ מדגיש במכתבו הנ"ל, שעל אף שלא היה 'רבי' חדש אחר הרשב"י, הרי שבוודאי כיבדו החבריא של רשב"י את הגדולים שביניהם.
וּבְוַדַּאי נָתְנוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה, וּבִפְרָט שֶׁהָיָה לָהֶם דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיִרְאַת הַכָּבוֹד כָּל אֶחָד מֵהַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא לָקַחַת אוֹתוֹ לְרַבִּי בִּמְקוֹם רַבָּם רַשְׁבִּ"י, שֶׁהוּא הַיְּחִידִי וְאֵין דֻּגְמָתוֹ לָהֶם. (כנ"ל, ממכתבי שמואל)
וכן אצל החבריא של האריז"ל, על אף שהיו כולם 'חברים', בוודאי הכירו במעלתו המיוחדת של רבי חיים וויטאל, וכיבדו אותו לפי ערכו הרם ונישא.
וְהִתְקַשְּׁרוּ בְּאַהֲבָה זֶה לָזֶה, וּבִפְרָט לְרַבִּי חַיִּים וִויטַאל שֶׁהוּא הַיָּחִיד הַגָּדוֹל שֶׁבְּכָל תַּלְמִידֵי הָאֲרִיזַ"ל, וּבְיַחַד הִתְקַשְּׁרוּ לְהָאֲרִיזַ"ל בְּאַהֲבָה אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ כְּמוֹ בְּחַיָּיו. (שם)
וכמו כן, בוודאי עלינו לכבד בכל מיני כבוד ויקר את גדולי וחשובי אנשי שלומנו, ואת התלמידים שבכל דור ודור.
אלא שכלפי רבינו הקדוש, חשובים כולנו כאחד כ"חברים" המקורבים אל הרבי הגדול. וכפי שחידד זאת רבי שמואל הורביץ באחד משיחותיו בע"פ, ואמר:
יָדוּעַ שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן אֵצֶל רַבֵּנוּ הָיוּ חֲסֵרִים בְּהַקִּבּוּץ ב' אֲנָשִׁים, וְהֵם: הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן הָרַב מִבְּרֶסְלֶב, וְאֶחָד בְּשֵׁם מֹשֶׁה[י] (שֶׁהָיָה אָדָם פָּשׁוּט). וְאַחֲרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּאוּ אֶצְלִי עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל כֵּן מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. וּמִזֶּה רוֹאִים שֶׁאֵצֶל רַבֵּנוּ אֵין חִלּוּק בֵּין תַּלְמִידָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָרַב רַבִּי אַהֲרֹן הַנַּ"ל הָיָה מַמָּשׁ קְדוֹשׁ עֶלְיוֹן בְּחִינַת קְדֻשַּׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ, וְהַשֵּׁנִי מֹשֶׁה הָיָה אָדָם פָּשׁוּט, וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁרַבֵּנוּ הִזְכִּיר אוֹתָם, הִזְכִּיר אֶת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. וְכֵן מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁהָיָה תַּלְמִיד מֻבְהָק לְרַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה אֶחָד מֵאֲנַ"ש, וְכֻלָּם נִקְרְאוּ 'תַּלְמִידֵי רַבֵּנוּ', כִּי לְגַבֵּי רַבֵּנוּ זַ"ל אָנוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד בְּלִי הֶפְרֵשׁ, וְדַי לַמֵּבִין. (כתבי רבי שמואל, קונטרס שיחות ואמרות, פ)
וכפי שאנו יכולים להבין גם מתוך שיחתו של רבינו בעצמו, אודות תלמידו המובהק רבי נפתלי [אשר הוא ומוהרנ"ת היו שני התלמידים הגדולים ביותר, "וְכַנּוֹדָע מַאֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם רַבֵּנוּ זַ"ל בְּעַצְמוֹ: וִויסְן פוּן מִיר, וֵוייסְט נָתָן נַפְתָּלִי אַבִּיסְל" (כוכבי אור, חכמה ובינה, הערה לב)] – כמסופר בחיי מוהר"ן בזה הלשון:
שָׁמַעְתִּי מֵהָרַב רַבִּי נַפְתָּלִי, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל הוּא בְּעַצְמוֹ אֶת פִּי רַבֵּנוּ זַ"ל, בְּמַה יֵשׁ לְאֵלּוּ הַקַּלֵּי עוֹלָם אֵיזֶה שַׁיָּכוּת וְהִתְקָרְבוּת אֵלָיו, מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הֵם רְחוֹקִים מִקְּדֻשָּׁתוֹ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר? וְהֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: בַּמֶּה יֵשׁ לָכֶם שַׁיָּכוּת וְהִתְקָרְבוּת אֶצְלִי?! הֲלֹא אַתֶּם אֶצְלִי רַק כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁעַל הַבֶּגֶד, שֶׁכְּשֶׁנּוֹפֵחַ עֲלֵיהֶם מִיָּד פּוֹרְחִין וְנִסְתַּלְּקִין מֵעָלָיו.(חיי מוהר"ן, רח)
הרי לנו, שעל אף שבוודאי יש חילוק עצום עד מאד, כרחוק מזרח ממערב, בין הקלי-עולם לבין רבי נפתלי, אעפ"כ לגבי רבינו, כולנו כאחד חשובים כנוצה ע"ג הבגד…
ולכן, גם אם אנו רוחשים כבוד ויקר לתלמידים הגדולים, אין אנו טועים לראות בהם אדמו"רים חדשים. שכן, גם המשנה באבות אינה מחייבת אותנו להחשיב את מי שלמדנו ממנו פרק או פסוק אחד – ואפילו מסכת שלימה – כ"צדיק הדור"…
האם אין חובה להתבטל אליהם?
עוד יש להדגיש:
כשאנו אומרים שה"תלמידים" הם בגדר "חברים", אין הכוונה בזה שההתייחסות שלנו לאופן בו הם מבארים ומפרשים את דברי רבינו – כפי שקיבלו מרבותיהם שלהם ועד למוהרנ"ת ולרבינו ז"ל – היא כְּאֶל 'שיחת חברים' בעלמא, אשר ביד האדם לקרבם או לרחקם, לקבלם או לדחותם.
שכן, דברים אלו של התלמידים האמיתיים שבכל דור, חובה עלינו לקבלם על כל אשר יאמרו כי הוא זה, ולבטל דעתנו בפניהם בעניין זה בכל פרט ופרט.
אך כל זה, לא בצורה של הכתרת מנהיג ו'מפורסם', אלא מחמת הידיעה הברורה שהם אלו שיש להם דעת תורה צרופה ואמיתית, דעת רבינו הקדוש.
וכפי שבא הדבר לידי ביטוי, בדבריו הנוקבים של רבי שמשון ברסקי זצ"ל במכתבו לאנ"ש שבפולין:
לְהַהִתְעַסְּקוּת בְּהַלִּקּוּטֵי עֵצוֹת הָעִבְרִי-טַיְיטְשְׁ אֵין שׁוּם אָדָם מִכָּל הַמְקֹרָבִין שֶׁלָּכֶם מְסֻגָּל כְּמוֹ הַחֲבֵרִים יִצְחָק בְּרֵייטֶער וְאַהֲרֹן לֵיבּ צִיגֶעלְמַאן[יא], כִּי הֵם הָיוּ מֵהַמְקֹרָבִים הָרִאשׁוֹנִים מִמְּדִינַתְכֶם אֲשֶׁר קִבְּלוּ לְלִבָּם דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַמְקֹרָבִים. וְהַכֹּל עַל יְדֵי שְׁבִירַת הַמְּנִיעוֹת רַבּוֹת, וְעָמְדוּ בְּנִסְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים בְּכַמָּה דְּבָרִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל הִתְקָרְבוּת הָאֲמִתִּי לְרַבֵּנוּ זַ"ל. עַל כֵּן יֵשׁ לָהֶם הַשָּׂגָה וַהֲבָנָה בְּעִנְיָנָיו הַקְּדוֹשִׁים יוֹתֵר מִשְּׁאַר הַמְּקֹרָבִים, עַל כֵּן מְחֻיָּבִים אַתֶּם לְבַטֵּל דַּעְתְּכֶם אֲלֵיהֶם בְּכָל פְּרָט וּפְרָט.
לְמַנְהִיגִים וְלִמְּפֻרְסָמִים אָסוּר לָכֶם לְהַחֲזִיק אוֹתָם, אֶת זֶה אָסוּר אֲפִלּוּ לַחֲשֹׁב! [פַאר קֵיין גִיטֶע יוּדִין[יב] טָארְט אִיהר זֵיי נִישְׁט הַאלְטְן, דָאס אִיז אָסוּר אֲפִילוּ צוּ טְרַאכְטְן] אַךְ אַתֶּם צְרִיכִין לֵידַע כִּי בְּעִנְיַן דַּעְתּוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל הֵם מְבִינִים וְיוֹדְעִים יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶם. (מכתב מאת רבי שמשון ברסקי זצ"ל, מיום ג' ואתחנן תרצ"ב)
פלאי פלאות!
מצד אחד, "מחויבים אתם לבטל דעתכם אליהם בכל פרט ופרט", וש"צריכים לידע כי בענין דעתו של אדמו"ר ז"ל הם מבינים ויודעים יותר מכולכם". אך מאידך, להפוך אותם ל'גוטע אידן', ל'מנהיגים', 'מפורסמים', 'אדמו"רים' ו'צדיקי הדור' – הריהו יחס כל כך מופרך ופסול ש"את זה אסור אפילו לחשוב"!
ממש כפי שאנו מתייחסים ל"עט אצל הסופר"; מצד אחד, אנו לא מעיזים להמרות את פי ה"עט", וככל היוצא מפיו יעשה, מאחר שהוא המגלה את דעת הסופר. אך מאידך, אסור לנו להעלות על הדעת שה"עט" הוא הוא ה"סופר"…
במאמרנו הבא נבאר אי"ה
גודל החיוב להתבטל אל התלמידים שבכל דור
ומה אנו אמורים לקבל מהם
[א] ראה שיש"ק ה, ת. וכבר התבטא פעם ה"בית ישראל" מגור [אחר שישב בחברתם של חסידי ברסלב בסעודת 'שבע ברכות' ושמע את דיבוריהם]: "עליהם אומרים שהם טויטע חסידים? הם חיים וּמְחַיִּים…" (שבחו של צדיק)
[ב] כפי שיורחב אי"ה במאמר נפרד, פרטי ההנהגות, כיצד על ה'תלמיד' לנהוג, וכיצד יש לתלמידיו לנהוג עמו, באופן שיישאר 'תלמיד' ולא ייהפך ל'רבי' חדש.
[ג] וכידוע ליודעי דברי הימים, שסיכל שידוך בין אחד המפורסמים לבין מרת אדל בת רבינו מסיבה זו, ואכמ"ל.
[ד] ואף שבוודאי היה מוהרנ"ת 'מנהיג', כי "באמת היה מנהיג ישראל אמיתי וזיכה את הרבים מאד אחר פטירתו של רבינו ז"ל, וכמעט שעיקר ההשארה של רבינו ז"ל הוא רק על ידו", ובוודאי "שאחר פטירתו של רבינו ז"ל עדיין נשאר איזה בחינת מנהיג הכולל לאנ"ש, היינו הר"ר נתן ז"ל" (פרפראות לחכמה, תורה סא, אות יח). וגם הסמיך את רבי נחמן טולטשינער להנהיג אחריו (ראה שיחות וסיפורים, מד). אך לא הייתה זו הנהגה של אדמו"רות חדשה, אלא המשך ההנהגה לאורו של רבינו, וכפי שיבואר במאמרינו זה, ובמאמרים הבאים אי"ה.
[ה] כמו שכותב ראבר"נ שם בכוכבי אור: "והנראה לעניות דעתי, שהייתה כוונתו בלשון הזה, למה שנאמר בספר הא"ב אות ג' גאוה סימן ט"ו, עיין שם".
[ו] ועל דרך זה התבטא גם על ספרו ליקוטי הלכות: "דעם רעבינס מח און מיין מויל = המוח של רבנו והפה שלי" (שיש"ק ה, לט).
[ז] אמנם, ביאור הדברים בשרשם הוא גבוה מעל גבוה ועמוק מני ים, ובסוד ה"לבנה", שבניגוד לחמה הקבועה ועומדת תמיד בשלימות וגבורת אורה, הרי היא משתפלת ויורדת ומשתתפת בכל הירידות והמחשכים וחסרון האור והדעת שבכלליות הבריאה (וכמבואר באריכות בכתבי רבי אברהם בן רבי נחמן ובמיוחד בספר חכמה ותבונה מאמר א'), אך הרעיון העיקרי שעלינו ללמוד מכך וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בכל מסורת ברסלב לדורותיה הוא מובנה הישיר והפשוט של שיחה זו, וכפי שהיא מתבארת בזאת לפנינו.
[ח] וכפי שהתבטא פעם מוהרנ"ת בעצמו לעת זקנותו, ואמר: "או ווא, א ווייסע בארד, און איך האב נאך בדעה צו זיין א ברסלב'ר חסיד = יש לי כבר זקן לבן, ועדיין יש בדעתי להיות חסיד ברסלב…" (שיש"ק א, תרפ. ועיין אבניה ברזל).
[ט] ראויה לציון ולהתבוננות מיוחדת הוספת צמד המילים החריף והמחמיר: "חס ושלום", שלאחר שלילת היחס הלא נכון לאחד מתלמידי רבינו כאל ראש ומנהיג.
[י] מפי רלוי"צ נמסר, ששמו היה בערל, יהודי פשוט מהעיר ויניצא.
[יא] כמה מפליא לראות, שבאותו מכתב בו הוא מודיע לכל אנ"ש שעליהם לבטל דעתם בפני רבי יצחק ורבי אהרן לייב, הוא מצמיד להם את התואר "החברים", ומזכיר אותם בלי שום כינוי, אף לא ר'…
[יב] 'מפורסמים ומנהיגים' היו נקראים באידיש המדוברת "גוטע יודין", וכלשון רבינו בחיי מוהר"ן: "האם לא הייתי יכול להיות מפורסם ומנהיג שקורין 'גוטער יוד' כמו כל המנהיגים" (חיי מוהר"ן, שלה)
