ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות

פרק ח' – התלמידים שבכל דור (ד) – נתינת עצות

וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ

כהמשך למאמרנו הקודם בו פירטנו את צורת הנהגתם של ה"תלמידים" האמיתיים שבכל דור, נבוא לבאר בס"ד כיצד נהגו גדולי אנשי שלומנו בענין נתינת עצות לזולת

הנהגתם של אנשי שלומנו – מדורו של רבינו עד לדורנו אנו – בענין נתינת עצות לזולת, שונה מהנהוג בשאר מקומות.

בעוד שבמקומות אחרים נהוג להציע את הספק והשאלה בפני הצדיק או הרב, והוא עונה בהחלטיות: "עשה כך או כך", הרי שבברסלב ההנהגה שונה לחלוטין.

אם נרצה לסכם את הנהגתם בכמה מילים, נכתוב כך:

גדולי חסידי ברסלב, נהנו מהם תמיד עצה ותושיה, בכך שעזרו ללבן ולברר היטב את צדדי הספק, ואף כיוונו בדבריהם את השואל לנקודת האמת. אך מאידך, נזהרו עד מאד לבלי לקבוע ולהחליט עבור השואל כדת מה לעשות.

מלבד עזרתם לשואל, בשמיעת השאלה ובליבון הדברים בצוותא, היו בעיקר מחזקים ומעוררים אותו: א. שישפוך שיחו לפני ה' ויתחנן שיתקנהו בעצה טובה מלפניו. ב. שיעסוק הרבה בספרי רבינו הקדוש, ובהם ימצא מענה לספקותיו ומנוח לנפשו.

ולכן גם: תהליך קבלת העצה אצל חסיד ברסלב, הוא מהלך ממושך של חיפוש ובירור, ותפילות ותחנונים רבים. כשלעצם תהליך זה ישנה חשיבות ותועלת, ואין זה רק אמצעי שיש להיפטר ממנו…

וכפי שיבואר אי"ה להלן כל זה בפרוטרוט.

* * *

הסוגיא בה אנו עוסקים, היא עדינה, מסועפת, ומורכבת ביותר, ואין אנו מתיימרים להקיפה מכל זוויותיה והיבטיה. אך בכל זאת, ננסה בעזרת השם יתברך לשרטט קוים כלליים, עליהם גדלו והתחנכו חסידי ברסלב משך כל הדורות.

במאמרנו זה, ננסה בס"ד, לא רק להביא את מנהגם של אנשי שלומנו, אלא גם ובעיקר להעביר לקורא מה עומד מאחורי זהירות זו, ומה גרם להם לפחד כל כך מלתת עצות והדרכות לזולתם.

במה דברים אמורים?

בטרם ניכנס לגופן של דברים, נקדים להבהיר במה המדובר.

כשמדברים על 'עצות', יש להבדיל ולחלק בין שני סוגי עצות:

ישנן עצות כלליות ומפורשות – שמטרת השואל, גם אם הוא לא תמיד בהכרח מודע לכך בבירור, אינה אלא לברר מה נאמר ונכתב על כך, וכדוגמת שאלות בהלכה שמַפְנים למורה-הוראה הבקי בשולחן ערוך וספרי הפוסקים, כשהמשיב מַפְנֶה את השואל אל המראה-מקום המתאים, שם נמצאת התשובה לשאלתו.

מאידך, ישנן שאלות פרטיות ואישיות, שהתשובה לגביהם אינה ברורה וחד-משמעית, והיא דורשת שיקול דעת. כדוגמת שאלות מחודשות בתחום ההלכה, המוגשים בפני תלמידי חכמים מופלגים, הדנים בדעת-תורתם הרחבה ומורים את הדרך הישרה כדת מה לעשות.

כך גם בעבודת ה':

ישנן שאלות כלליות ומצויות, אשר השואל מעוניין לדעת מה נֶאֱמַר בתורת ברסלב על אודות נושא זה או אחר. והעונה משיב כמיטב ידיעתו, מתוך ספרי רבינו או מתוך השיחות שעברו במסורת בכתב ובע"פ.

דבר זה מומלץ וחיובי, וכפי שהביע רבינו בעצמו את רצונו, ואמר:

שֶׁצְּרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי הֵיטֵב מְאֹד בְּכָל תּוֹרוֹתָיו שֶׁגִּלָּה, שֶׁיּוּכַל לְסַדֵּר כָּל תּוֹרָה יָפֶה יָפֶה עִם הַקָּצֶה לַחוּץ. וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד וְיִרְצֶה לְהִתְקָרֵב וּלְדַבֵּר מִתּוֹרָתוֹ, יוּכַל לְהוֹשִׁיט לוֹ מִיָּד אֵיזֶה תּוֹרָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אָז כְּפִי עִנְיָנוֹ. כִּי כָּל תּוֹרוֹתָיו הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, שֶׁיְּכוֹלִין לִמְצֹא בָּהֶם מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, רַק צְרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּהֶם הֵיטֵב הֵיטֵב שֶׁיּוּכַל לְהוֹשִׁיט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ בְּאוֹתוֹ הָעֵת. (חיי מוהר"ן, שעה)

לעומת זאת, רוב רובן של הספיקות והלבטים שמזקיקים את האדם לחפש ולבקש  עצה לנפשו – אינם דברים שהתשובה עליהם היא ברורה וחד משמעית, אלא הם דברים  המשתנים, לפעמים בדקות ובדקי דקות ולפעמים אף מן הקצה אל הקצה, מאדם לאדם, ממקום למקום, ומזמן לזמן[א]. ובכגון דא, מסוכן מאד לבוא ולתת עצות והדרכות החלטיות!

לא רק מסוכן, אלא במקרים רבים אף אסור…

מותר ומומלץ, ואף הכרחי, להתייעץ עם אדם גדול וחכם מתוך אנשי שלומנו; ללבן יחד את הצדדים, ולנסות להבין מה אמת ומה לא.

כמו כן, מומלץ להתייעץ תמיד עם אנשי שלומנו הוותיקים, גם בעניינים שאין בהם ספק – כדי לקלוט מהם את הריח הטוב; ההסתכלות הנכונה והמאוזנת, והאווירה המקורית והשורשית של חסידות ברסלב.

אך לבוא עם שאלה אישית, ולצאת עם תשובה החלטית וגמורה "עֲשֵׂה כך וכך" – אין זו דרכם של אנ"ש כלל וכלל.

לֹא רַק אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מֵאָז וּמִקֶּדֶם לֹא נָהֲגוּ "לָתֵת" עֵצוֹת, אֶלָּא גַּם רַבֵּנוּ עַצְמוֹ לֹא הָיָה מִדַּרְכּוֹ לְהַרְבּוֹת בִּנְתִינַת עֵצוֹת פְּרָטִיּוֹת.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל, עֶצֶם הַצָּגַת הַשְּׁאֵלָה וּבַקָּשַׁת הָעֵצָה, וְהַנִּדּוֹן סְבִיבָהּ – אֵלּוּ עַצְמָם מְבִיאִים תּוֹעֶלֶת, וּבַעֲבוּר זֶה נוֹהֲגִים לְהִתְיַעֵץ עִם אָדָם גָּדוֹל. אַךְ לוֹמַר לַזּוּלַת "עֲשֵׂה כָּךְ" – זֶה לֹא שַׁיָּךְ כְּלָל. כִּי אֵיךְ יְכוֹלִים לוֹמַר לְאָדָם מַה לַעֲשׂוֹת בִּפְרָטוּת? אָמְנָם יֵשׁ לָנוּ סֵפֶר "לִקּוּטֵי עֵצוֹת" אַךְ הוּא עֵצוֹת "כְּלָלִיּוֹת" לַכְּלָל כֻּלּוֹ, אַךְ לָאָדָם בְּאֹפֶן פְּרָטִי לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר "עֲשֵׂה כָּךְ".

וְכַמּוּבָן שֶׁאִם אֵין יְכוֹלִים לָתֵת עֵצוֹת – אָסוּר לָתֵת עֵצוֹת! וְאִם תִּשְׁאֲלוּ: הֲרֵי יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁנּוֹתְנִים עֵצוֹת – כְּלוּם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ נֶגְדָּם?! וּבְוַדַּאי סַכָּנָה גְּדוֹלָה לְקַבֵּל עֵצוֹת מִכָּל אֶחָד.

לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לִשְׁבֹּר אֶת הָאָדָם לִרְסִיסִים וּלְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים עַל יְדֵי הָ"עֵצוֹת" שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ…    (דיבורי אמונה, חלק ב, שיחה יח)

נחזור ונסכם:

שאלות שהתשובה עליהם היא ברורה ופשוטה – כדוגמת שאלות בהלכה, או בהשקפה והנהגה כללית – שואלים, ויוצאים עם תשובה ברורה וחד משמעית.

אך שאלות שהתשובה עליהם היא אישית ופרטית – כדוגמת רוב ככל הספקות בהם מסתפק האדם, הן בעבודת ה' והן בעניינים גשמיים – היו אנשי שלומנו משתדלים לעזור לזולת בליבון הדברים ולהאיר עיניו בְּחֵקֶר האמת, אך נזהרו עד מאד לבלי להכריע עבורו.

וכך סיפר רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל:

רָגִיל הָיִיתִי שֶׁר' אַבְרָהָם בַּ"ר נַחְמָן לֹא הֵשִׁיב מֵעוֹלָם עַל שְׁאֵלוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶּׁהֶעֱלוּ בְּפָנָיו. כִּי כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ דָּבָר שֶּׁנּוֹגֵעַ לְשֻׁלְחָן עָרוּךְ – בְּוַדַּאי לֹא הָיָה לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים, כִּי הֲרֵי יֵשׁ שֻׁלְחָן עָרוּךְ מְפֹרָשׁ כֵּיצַד לִנְהֹג בִּשְׁאֵלָה מְסֻיֶּמֶת זוֹ. וְכֵן הוּא בְּדָבָר הַנּוֹגֵעַ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁלְּכָל עִנְיָן יֵשׁ פִּתָּרוֹן בָּרוּר שֶׁנִּתַּן לְהָשִׁיב עָלָיו בְּקִצּוּר. אַךְ מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁהֵשִׁיב "עֲשֵׂה כָּךְ" בְּעִנְיְנֵי הָאָדָם וּצְרָכָיו. (דיבורי אמונה, שם)

"ומקבלין דין מן דין"

צורת ואופן 'בקשת עצה' אצל אנ"ש, התנהלה תמיד כעין 'שיחת חברים' שמטרתה לברר וללבן את העניין, ולא שימשה אלא כחלק מההשתדלות להשגת העצה הנכונה, שכללה שלשה דברים: א. חיפוש בספרי רבינו הקדוש. ב. שיחת חברים. ג. התבודדות ותפילה.

וכמבואר באריכות סוד שלש נקודות אלו, בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד:

שֶׁהַכֹּל צְרִיכִין לְקַבֵּל מִתְּחִלָּה מֵהַצַּדִּיק, וְאַחַר כָּךְ יְקַבְּלוּ דֵּין מִן דֵּין, וְכָל אֶחָד יְקַבֵּל מִנֵּהּ וּבֵהּ. (ליקוטי מוהר"ן, לד. עיי"ש באריכות)

כשהמשמעות המעשית היא: לקבל מנקודת הצדיק, על ידי השקידה בספרי רבינו. לקבל מנקודת החבר, באופן של 'ומקבלין דין מן דין'. ולקבל מנקודת עצמו, על ידי ההתבודדות והתפילה, בבחינת 'עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי'.

וכפי שמסכם הרב מטשעהרין את הדרך לבירור העצה והדרך הישרה, וכותב:

וּמִמֵּילָא מוּבָן שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ [א.] בְּתוֹךְ הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק וְתַלְמִידָיו זַ"ל. [ב.] וּבְעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר וּלְהִתְיַשֵּׁב עִם חֲבֵרָיו, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרָיו, כִּי אוּלַי יְקַבֵּל מֵחֲבֵרָיו אֵיזֶה הֶאָרַת הַדַּעַת, בִּבְחִינַת 'וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין'. [ג.] וְגַם צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם גַּם בְּבֵיתוֹ לְהִתְבּוֹדֵד וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו שֶׁיְּתַקֵּן אֶת עֲצָתוֹ, וְכַמְּבֹאָר כָּל זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר. (פרפראות לחכמה, תורה ד, אות כח)

וכך כותב רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל בתשובה לשואל בעצתו:

יְדִידִי הַיָּקָר, אַתָּה שׁוֹאֵל אֵיךְ לְהִתְנַהֵג. תֵּדַע שֶׁגַּם אַדְמוֹ"ר זַ"ל וּמוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל לֹא אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, רַק עִקַּר עֵצָה שֶׁלָּנוּ הוּא: [א.] הִתְבּוֹדְדוּת [ב.] וְסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל [ג.] וּלְדַבֵּר עִם חֲבֵרִים, שֶׁעַל יְדֵי ג' נְקוּדוֹת הַלָּלוּ יְכוֹלִין לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת. (תמימי דרך, מכתב עה)

* * *

ההתייעצות עם 'חברים' [כשהכוונה בכך אף לגדולים וחשובים] מעולם לא הולידה אצל אנ"ש החלטות מעשיות ברורות. אלא הובילה את השואל אל עבר נקודת האמת, ועזרה לו להגיע – על ידי לימוד בספרי רבינו וריבוי התבודדות ותפילה – אל העצה הנכונה.

וכפי שמגדיר זאת רבי לוי יצחק באחד ממכתביו:

אֱמֶת שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְיַעֵץ עִם חֲבֵרִים, אֲבָל לֹא לִפְעֻלּוֹת מַמָּשׁ! רַק יֵשׁ לְפָנֵינוּ אוֹצָרוֹת יְקָרוֹת מְאֹד, לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, תְּפִלּוֹת, פִּיסְק מִיט הַארְץ – כְּשֶׁמְּקַיְּמִין כָּל זֹאת נִצְמַח מִזֶּה אֵיזֶה רֶמֶז מַה לַעֲשׂוֹת. כַּמּוּבָא בְּעָלִים לִתְרוּפָה שֶׁאֵצֶל הָעוֹלָם עֵצָה הוּא דָּבָר קַל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "עֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה", אֲבָל צְרִיכִין לִצְעֹק הַרְבֵּה "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ". (תמימי דרך, מכתב עא)

כך שהעלאת השאלה בפני החבר, הקטן או הגדול מאד, לא הייתה כדי לקבל ממנו הדרכה מעשית החלטית, אלא כהשתדלות לבירור העניין. כשבסופו של דבר, העצה הסופית והמעשית מתקבלת על ידי השקידה בספרי רבינו וריבוי תפילה.

וכדבריו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל תחת אחד השיחים:

הָעֵצוֹת שֶׁלָּנוּ הוּא רַק כְּמוֹ שֶׁרַבֵּנוּ כּוֹתֵב בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן תּוֹרָה מ"ט: "אִתְּתָךְ גוּצָא" – שֶׁהָעֵצָה שֶׁלָּנוּ הִיא רַק תְּפִלָּה (עַיֵּן שָׁם). עַל יְדֵי תְּפִלָּה מְקַבְּלִים הָעֵצָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר, וְיוֹדְעִים אֵיךְ לִנְהֹג גַּם בִּפְרָטוּת. אֶלָּא מַאי? אִם בְּכָל זֹאת רוֹצִים לַעֲשׂוֹת אֵיזוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת, מַעֲלִים אֶת הַשְּׁאֵלָה בִּפְנֵי חָבֵר, וְעֶצֶם הַצָּגַת הַשְּׁאֵלָה – גַּם אִם הֶחָבֵר אֵינוֹ אוֹמֵר מַה לַעֲשׂוֹת – מַעֲלָה פִּתְרוֹנִים, וּלְאַחַר מִכֵּן מְבַקְשִׁים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה", וְעַל יְדֵי זֶה עוֹזֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַכְנִיס בְּרַעְיוֹנוֹ אֵיזוֹ עֲצַת אֱמֶת. (דיבורי אמונה, שם)

ואכן, בצורה שכזו היו אנ"ש עונים למבקשי עצתם – הם לא היו מכריעים עבורו, אלא היו מנסים לעזור לו לחשוב… וכפי שמעיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל בעדות אישית על אנ"ש באומן:

זְכוּרַנִי שֶׁהַשִּׁדּוּךְ שֶׁלִּי נִמְשַׁךְ זְמַן רַב, כַּמָּה חֳדָשִׁים, וְאֵצֶל כָּל מִי שֶּׁשָּׁאַלְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, לֹא נַעֲנֵיתִי בִּתְשׁוּבָה בְּרוּרָה. תָּמִיד בְּהַעֲלוֹתִי אֶת הַשְּׁאֵלָה, הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה מֵעֵין זֹאת: "אוּן וָואס זָאגְסְטוּ" – וּמַה אַתָּה אוֹמֵר?…

הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה לִי מַה לוֹמַר, וּמַה יָדַעְתִּי בִּכְלָל לִפְסֹק? אַךְ כָּאָמוּר, לֹא הָיָה נָהוּג אֵצֶל הַצַּדִּיק וְלֹא אֵצֶל תַּלְמִידָיו לְהָשִׁיב עַל עֵצָה פְּרָטִית וְלוֹמַר לוֹ "עֲשֵׂה כָּךְ". רַק כַּאֲשֶׁר הִצַּעְתִּי אֶת מַה שֶׁעָלָה בְּרַעְיוֹנִי כֵּיצַד לִנְהֹג, אָז הִסְכִּימוּ עִם דְּבָרַי, אֲבָל לִפְנֵי כֵּן שְׁאָלוּנִי: "אוּן וָואס זָאגְסְטוּ"…

כְּגוֹן, מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לַעֲקוֹר לְעִיר אַחֶרֶת, אוֹ לְמָשָׁל לָרֶדֶת מ"קעסט" [שֻׁלְחָן חָמִיו] וּלְהַתְחִיל לֶאֱכוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלֶּה מֵהַהַנְהָגוֹת הַחַיִּים הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, לֹא הָיוּ מַצִּיעִים בְּפֵרוּשׁ כֵּיצַד לִנְהֹג, אֶלָּא הָיוּ מְיַעֲצִים לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינָיו, וְיֵדַע מַה לַעֲשׂוֹת וְכֵיצַד לִנְהֹג, וְלֹא יִכָּשֵׁל. וְאַדְרַבָּה, בָּזֶה לֹא חָסְכוּ דִּבּוּרִים אֶלָּא עוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְזֵרְזוּהוּ בְּכָל מִינֵי דִּבּוּרִים לִפְנוֹת רַק אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם בֵּרְכוּהוּ בְּהַצְלָחָה בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, וְכַדּוֹמֶה.

כִּי כָּךְ הָיָה נָהוּג, וְכָךְ הָיָה מְקֻבָּל אֵצֶל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ – לֹא לְהַשִּׂיא עֵצוֹת מְפֹרָשׁוֹת לַזּוּלַת כֵּיצַד לִנְהֹג, כִּי כָּאָמוּר: אֵין אוֹמְרִים לְבַעַל בְּחִירָה "עֲשֵׂה כָּךְ"! (דיבורי אמונה, שם)

לא לגזול את הבחירה האישית…

גם כשהייתה דעתם נוטה לכיוון מסוים, ויעצו לזולת עצה מסוימת – נזהרו מאד לא לגזול ממנו את הבחירה האישית, והשאירו לו תמיד את ההחלטה הסופית.

רבינו בעצמו נהג כך, כפי שמספר מוהרנ"ת:

אֵין דַּרְכּוֹ לְיַעֵץ אֶת הָאָדָם וְלִגְזֹר עָלָיו בְּדַוְקָא, שֶׁיַּעֲשֶׂה דַּוְקָא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה. רַק הוּא מְיַעֲצוֹ בְּדֶרֶךְ עֵצָה טוֹבָה, אִם יַעֲשֶׂה יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו לָאו. אַף עַל פִּי שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין דַּרְכּוֹ לִדְחֹק עַל שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא כָּךְ, אֶלָּא אִם יִהְיֶה יִהְיֶה וְאִם לָאו לָאו… וְיֵשׁ לִי כַּמָּה טְעָמִים עַל זֶה. (חיי מוהר"ן, תל)

גם במצבים בהם היה נראה שרבינו 'מפקיר' את השואל, וחוסר ההכרעה הסופית והמוחלטת יכולה לגרום לשואל לעשות צעדים לא נכונים – לא היה מוכן רבינו להכריע עבור ובמקום הזולת, ולא אמר את דעתו אלא כעצה טובה בעלמא.

על אודות כך מסופר:

כַּיָּדוּעַ לֹא צִוָּה רַבֵּנוּ בִּמְפֹרָשׁ לַשּׁוֹאֵל לֵאמֹר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ וְכָךְ בְּדַוְקָא, וְהִגִּיעוּ הַדְּבָרִים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָזַר מוֹהֲרַנַ"ת כֹּחַ וְשָׁאַל לְרַבֵּנוּ: "רַבִּי, וְכִי אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַפְקִיר אָדָם?" – "רַבִּי, אִיר קֶענְט מַפְקִיר זַיין אַ מֶענְטְשׁ?". עָנָה רַבֵּנוּ וְאָמַר לוֹ: "אָכֵן כָּךְ, אָכֵן כָּךְ!" – "טַאקִי אַזוֹי, טַאקִי אַזוֹי!". (שיש"ק ו, כה)

ואף מעשה שהיה כך היה:

מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁמוֹ ר' יִשְׂרָאֵל מִנֶּעמִירוֹב, אֲשֶׁר הִפְצִיר אֶת אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל שֶׁיַּסְכִּים לוֹ לִנְסֹעַ לִמְקוֹם הַמִּלְחָמָה בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. וְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל, מִדְּרָכָיו הַנֶּעְלָמִים לִבְלִי לִדְחֹק אֶת עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר (כַּמּוּבָא מִזֶּה הַרְבֵּה בְּסִפּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים), וּמֵחֲמַת שֶׁאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַסְכִּים לוֹ, עָנָה וְאָמַר לוֹ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "זָאלְסְט זִיךְ פִיר נֶעמִין יוֹא מִיט נֵיין גְּלַיְיךְ (הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה אֶצְלוֹ בְּלִבּוֹ אִם לִנְסֹעַ אוֹ לַאו) אַחַר כָּךְ תֹּאמַר ה' קַאפִּיטְל תְּהִלִּים, אוּן אַחַר כָּךְ וִוי סְ'וֶועט דִּיר אַרַיְין קוּמֶען אִין דֶּער מַחֲשָׁבָה אַזוֹי זָאלְסְטוּ טוּהְן [= תַּשְׁוֶה בְּלִבְּךָ אֶת הַ'כֵּן' וְאֶת הַ'לֹא', וְתֹאמַר חֲמִשָּׁה מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים, וּלְאַחַר מִכֵּן, אֵיךְ שֶׁיִּכָּנֵס בְּמַחְשַׁבְתְּךָ, כָּךְ תַּעֲשֶׂה]. וְכֵן עָשָׂה הָאִישׁ הַנַּ"ל, וְאַחַר כָּךְ בָּא לְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל וְאָמַר לוֹ שֶׁנָּפַל בְּדַעְתּוֹ 'הֵן'. וְאַדְמוֹ"ר זַצַ"ל לֹא הוּטַב זֹאת בְּעֵינָיו כְּלָל, כִּי יָדַע בָּרוּר כַּיּוֹם שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָיָה בִּלְבָבוֹ שִׁוּוּי הַהֵן וְלַאו כַּאֲשֶׁר פָּקַד עָלָיו, כִּי בֶּאֱמֶת מֵחֲמַת תַּבְעֵרַת תַּאֲוַת מָמוֹן חָשַׁק וְרָצָה בְּכָל נַפְשׁוֹ לִנְסֹעַ הַנְּסִיעָה הַנַּ"ל. (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, מ)

אך במקום שרבינו יענה לו בהחלטיות "אל תיסע" – לא התעקש אתו, והניח לו לנסוע…[ב]

הַיּוֹצֵא לָנוּ מִכָּל הָאָמוּר שֶׁאִם רַבֵּנוּ הָיָה אוֹמֵר מְפֹרָשׁ בְּפִיו "לֹא", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִסַּע – לֹא הָיָה רַבִּי יִשְׂרָאֵל נוֹסֵעַ, כִּי בְּוַדַּאי לֹא הָיָה מַמְרֶה אֶת פִּי רַבֵּנוּ בְּדָבָר שֶׁאָסַר עָלָיו בְּפֵרוּשׁ, גַּם אִם הָיָה מְאַבֵּד עַל יְדֵי כָּךְ אֶת סִכּוּיָו לַהֲפֹךְ לְמִילְיוֹנֶר. רַבֵּנוּ רַק רָמַז בְּכַמָּה רְמָזִים שֶׁדַּעְתּוֹ לֹא נוֹחָה כָּל כָּךְ עִם הַנְּסִיעָה, אַךְ בַּד בְּבַד הִשְׁאִיר לוֹ גַּם אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לִנְהֹג כִּרְצוֹנוֹ.

כִּי כָּךְ נוֹהֵג הַצַּדִּיק; הוּא לֹא מוֹרֶה וּמְיַעֵץ בְּפֵרוּשׁ מַה לַעֲשׂוֹת – כְּדֵי לֹא לִטּוֹל מֵהָאָדָם אֶת הַבְּחִירָה. כִּי לִפְעָמִים הַשּׁוֹאֵל אֵינוֹ אוֹחֵז כְּלָל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּמַדְרֵגָה זוֹ, לַעֲשׂוֹת כְּפִי שֶׁהַצַּדִּיק יוֹרֶה לוֹ, אֲבָל בְּכָל זֹאת אִם יְצַוֶּה יֻכְרַח לְצַיֵּת. נִמְצָא שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּחִירָה מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן נוֹהֵג הַצַּדִּיק שֶׁלֹּא לוֹמַר וּלְצַוּוֹת בְּפֵרוּשׁ "עֲשֵׂה כָּךְ", רַק מְרַמֵּז לוֹ אֶת דַּעְתּוֹ וּבַד בְּבַד הוּא מַשְׁאִיר בְּיַד הָאָדָם אֶת הַהַחְלָטָה הַסּוֹפִית, וְהֶחָפֵץ יִּזְכֶּה, וְהֶחָדֵל יֶחְדַּל. (דיבורי אמונה, שם)

ובכך התווה רבינו את הדרך לדורות: גם כשמייעצים לאדם עצה טובה, אסור לקחת ממנו את הבחירה האישית!

כִּי כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם חַי בָּעוֹלָם הַזֶּה, מֻכְרָח שֶׁתִּהְיֶה לוֹ זְכוּת הַבְּחִירָה, וְעֵקֶב כָּךְ נִמְצָא הָאָדָם בְּסַכָּנָה תְּמִידִית שֶׁלֹּא יִפּוֹל לְ'נוּקְבָא דִתְּהוֹמָא רַבָּה' חָלִילָה, אַךְ אֶת הַבְּחִירָה לֹא נוֹטְלִים, יִהְיֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה! וְגַם הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בְּיוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ בְּחִירָה, אָמְנָם בַּדֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ, אַךְ אֶת הַבְּחִירָה לֹא נוֹטְלִים כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם חַי עַלֵי אֲדָמוֹת, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה. וְלָכֵן לֹא הָיָה רַבֵּנוּ מְיַעֵץ וּמְצַוֶּה בְּפֵרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִטּוֹל הַבְּחִירָה, אֶלָּא לָתֵת אֶת הָאֶפְשָׁרוּת בְּיַד הָאָדָם לְהַחְלִיט בְּעַצְמוֹ.

מוֹהֲרַנַ"ת אָמַר פַּעַם לְרַבֵּנוּ: נִמְצָא, שֶׁלִּפְעָמִים עָלוּל אֲפִילוּ הַצַּדִּיק לְהַפְקִיר אֶת תַּלְמִידוֹ הַשּׁוֹאֵל, הֱיוֹת שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב לוֹ בְּהֶחְלֵטִיּוּת כְּדֵי לֹא לִטּוֹל אֶת הַבְּחִירָה: "רַבִּי, אִיר קֶענְט אַ מֶענְטְשְׁן מַפְקִיר זַיין?", וְרַבֵּנוּ הִסְכִּים עִמּוֹ: "אָכֵן כֵּן, אָכֵן כֵּן". (דיבורי אמונה, שם)

ואם רבינו הקדוש כך, מה נאמר אנן…[ג] הרי גם אם היינו יודעים, כרבינו הקדוש, את שורש נשמתו של השואל וכל רזי גלגוליו ותיקוניו, היה אסור לנו לקחת ממנו את הבחירה. על אחת כמה וכמה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאין אנו יודעים מאומה מהנעשה עם השני, ומהו 'תיקונו המיוחד לפני יודע תעלומות'…

* * *

דוגמא נפלאה ביותר – באיזה כובד ראש ואחריות ניגש חסיד ברסלב לענות עצה לזולת, ועד כמה הוא נזהר לבלי להכריע עבורו, גם כשמִבֵּין דבריו מבצבצת בבירור דעתו האישית – נוכל למצוא במכתב מְאַלֵּף שכתב רבי שמואל שפירא זצ"ל, במענה לשאלה די-פשוטה; במה עדיף לעסוק בשעות של לפנות-בוקר, בלימוד ספרי רבינו או אולי להתחיל מוקדם יותר תפילת שחרית ולהאריך בה.

וכך מתנסח רבי שמואל שפירא בתשובתו:

ראשית כל הוא מביע את הסתייגותו מעצם הפניית השאלה אליו, וכותב:

"וַאֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹאֵל בַּעֲצָתִי, הִנְּנִי לְבַקֶּשְׁךָ שֶׁעוֹד פַּעַם אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן לִשְׁאוֹל בַּעֲצָתִי, כִּי בַּעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִּינַת אָדָם לִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי לָתֵת לִי עֵצָה עַל שׁוּם דָּבָר, מִכָּל שֶׁכֵּן לָתֵת עֵצָה לַאֲחֵרִים. אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ לִי, אֲנִי מֻכְרָח לִכְתֹּב מַה שֶׁיַּעֲלֶה בְּדַּעְתִּי הָעֲנִיָּה, אֲבָל לֹא לִסְמֹךְ עָלַי.

לאחר שהוא 'נכנע' ומוכן לכתוב "מה שיעלה בדעתי העניה", ואף מזהיר מראש ש"לא לסמוך עלי", הוא ניגש לגוף השאלה, ומדגיש שוב עד כמה קשה לקחת אחריות ולהכריע…

הִנֵּה, הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה אוֹדוֹת בַּמֶּה לְבַלּוֹת הַזְּמַן שֶׁל לִפְנוֹת בֹּקֶר, אִם לַעֲסֹק בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל אוֹ לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית. הִנֵּה, שְׁאֵלָה כָּזוֹ בְּוַדַּאי קָשֶׁה מְאֹד לְהַכְרִיעַ, וְאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה. אַךְ אֲנַסֶּה לִכְתֹּב מַה שֶׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי הָעֲנִיָּה.

ואז – הוא פשוט מחדד את ב' צדדי הספק, ומשאיר את ההכרעה בידי השואל:

הִנֵּה בְּוַדַּאי רִאשׁוֹן לַכֹּל הוּא לִלְמֹד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁהֵם דַעַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת אֲשֶׁר הוּא כָּל תִּקְוָתֵנוּ. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ סְבָרָא לוֹמַר, כִּי אִיתָא בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת: "כְּשֶׁבָּאִין שְׁתֵּי מִצְוֹת לְיָדְךָ תַּעֲשֶׂה זֹאת הַמִּצְוָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּפִיַּת הַיֵּצֶר יוֹתֵר", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְיָדוּעַ כִּי עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה קָשָׁה מְאֹד וְיֵשׁ בָּהּ כְּפִיַּת הַיֵּצֶר יוֹתֵר, וְעַל כֵּן זְעִירִין אִינוּן שֶׁעוֹסְקִין בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, וְאֵצֶל רוֹב הָעוֹלָם מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים וְכִדְאִיתָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת. וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה. עַל כֵּן אַתָּה צָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בְּעַצְמְךָ בְּמַה לֶאֱחֹז. (ושמואל בקוראי שמו, מכתבים)

"עֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה"

הנטייה הטבעית של כל שואל ומבקש עצה, היא: רצון לקבל עצה ברורה והחלטית, שתפטור אותו מלהתייסר בלבטי הבחירה האישית!

שכן, 'חלוקת והסתרת העצה' היא דבר מייסר מאד, והאדם ההמוני – שאינו רואה תועלת בעצם מהלך ההתלבטות והחיפוש – מעדיף להיפטר ממנה כמה שיותר מהר.

כִּי זֶה מוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל שֶׁחֲלֻקַּת וְהַסְתָּרַת הָעֵצָה זֶה קָשֶׁה מִכָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם צַעַר וְצָרָה וְצוּקָה שֶׁלֹּא תִּמְצָא עֵצָה לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה, אַךְ עִקַּר הַצָּרָה רַחֲמָנָא לִצְלָן הוּא מַה שֶּׁנֶּעְלָם מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הָעֵצָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה. וְלִפְעָמִים נִרְאֶה לוֹ אֵיזֶה עֵצָה אַךְ עֲצָתוֹ חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעַל יְדֵי עֵצָה זֹאת יְקַלְקֵל יוֹתֵר וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּהֵפֶךְ, כַּמּוּבָן לְכָל בַּר דַּעַת בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו. כְּגוֹן לְמָשָׁל בְּעִנְיַן חוֹלַאַת וּמַכְאוֹבוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ רְפוּאָה, אַךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דָּבָר יִתְרַפֵּא, וְעַל יְדֵי אֵיזֶה רוֹפֵא … וְכֵן בְּעִנְיַן מַשָּא וּמַתָּן וּפַרְנָסָה, שֶׁעִקַּר הָרֶוַח הוּא כְּשֶׁיּוֹדְעִין הָעֵצָה מַה לִסְחֹר וּמָתַי לִמְכֹּר וְכוּ' … וְכֵן בִּשְׁאָרֵי דְּבָרִים. אַךְ עִקַּר הַצָּרָה וְהַיִּסּוּרִים מֵחֲלֻקַּת הָעֵצָה הוּא בְּעִנְיַן הִתְקָרְבוּת לַה' יִתְבָּרַךְ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּדַּח לְשָׁם בַּעֲוֹנוֹתָיו הָרַבִּים, כִּי חוּץ מִזֶּה הַכֹּל הֶבֶל, וְאִם יַרְוִיחַ וְאִם לֹא יַרְוִיחַ מָמוֹן, אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, יְבַלֶּה יְמֵי חַיָּיו וְיָשׁוּב אֶל הֶעָפָר כְּשֶׁהָיָה. אֲבָל חֲלֻקַּת הָעֵצָה בְּעִנְיַן קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ, שֶׁזֶּה תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי, זֶה עִקַּר הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה מֵהַכֹּל, כַּמּוּבָן הֵיטֵב לְכָל הַמִּסְתַּכֵּל עַל סוֹפוֹ וְתַכְלִיתוֹ הָאַחֲרוֹן. (ליקוטי הלכות, ראש חודש ו, ג)

ולכן הנטייה הטבעית של האדם היא, לקבל באופן מיידי תשובה ברורה והחלטית, שתפטור אותו מלחפש ולבקש, לברר ולהתברר.

וְעִקַּר הַקִּלְקוּל שֶׁל רֹב הָעוֹלָם הוּא מַה שֶּׁחוֹטְפִים עֲצָתָם בִּמְהֵרָה, שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר "עֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה". כִּי לָעֵצָה הָאֲמִתִּית צְרִיכִין לְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִזְכּוֹת אֵלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁצָּעַק דָּוִד "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי" וְכוּ'. וְזֶהוּ: "מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָֹיו וְלֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ", כִּי בְּכָל מַה שֶּׁעָבַר עֲלֵיהֶם הָיוּ צְרִיכִין לְחַכּוֹת לַעֲצָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָבֵן זֶה מְאֹד. (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' שמות תקצ"ח)

אך בברסלב לימדו אותנו: לזכות לעצה אמיתיית חייבים הרבה סבלנות. הדרך אל העצה עוברת בהכרח דרך "מרירות גדול".

וְזֶה יָדוּעַ מְאֹד לְמִי שֶׁרוֹצֶה לָחוּס עַל חַיָּיו וְלִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁצָּרִיךְ לִסְבֹּל מְרִירוּת גָּדוֹל קֹדֶם שֶׁזּוֹכֶה לְעֵצָה אֲמִתִּית כָּרָאוּי לוֹ בֶּאֱמֶת לְפִי בְּחִינָתוֹ. (ליקוטי הלכות, פסח ז, י)

כשהדרך היחידה להגיע אל העצה האמיתית, היא ריבוי התבודדות; ישוב הדעת, ובקשות ותחינות רבות להשם יתברך.

כִּי זֶה צְרִיכִין לֵידַע, שֶׁהָעֵצָה הָאֲמִתִּית לְהַצְלִיחַ עַל יָדָהּ לָנֶצַח, צְרִיכִין לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הַרְבֵּה וּלְבַקֵּשׁ ולְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה הַרְבֵּה לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לְעֵצוֹת שְׁלֵמוֹת שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדָם לְאַחֲרִית טוֹב. וְעַל כֵּן צָעַק דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "עַד אָנָּה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי" וְכוּ', שֶׁמּוּבָן מִזֶּה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁב כָּל יָמָיו עֵצוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּת עֵצוֹת לְנַפְשׁוֹ, וְעַל כֵּן צָעַק "עַד אָנָּה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי". (ליקוטי הלכות, תענית ד, טו)

מוהרנ"ת אף נותן לנו להבין שחסרון העצה אינה תופעה הפוקדת רק את היהודים הפשוטים, המסכנים והמבולבלים, אלא היא תופעה קדושה ומוכרת, הפוקדת בקביעות גם את גדולי הצדיקים המופלגים, כדוד המלך ע"ה ודומיו, לפי מדרגתם הרמה והנשגבה.

כִּי מִקֹּדֶם צָרִיךְ שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו סְפֵקוֹת וְעֵצוֹת חֲלוּקוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֲפִלּוּ עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עָבַר עִנְיָן זֶה שֶׁל חֲלֻקַּת הָעֵצָה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי", שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁהָיָה מְסֻפָּק הַרְבֵּה מְאֹד בְּעִנְיַן הָעֵצָה, וְהָיָה מֵשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, וַעֲדַיִן לֹא יָדַע הָעֵצָה בִּשְׁלֵמוּת עַד שֶׁצָּעַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ 'עַד מָתַי וְעַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי'. כִּי בֶּאֱמֶת עַל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה מְאֹד עוֹבְרִים עֲלֵיהֶם גַּם כֵּן עֵצוֹת חֲלוּקוֹת בְּעִנְיְנֵי הַנְהָגַת הָעוֹלָם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁהֵבַנְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן קְטַנֵּי הָעֵרֶךְ, מִכָּל שֶׁכֵּן הַנִּלְכָּדִים בְּמַאֲסַר הַתַּאֲווֹת וּבְהִרְהוּרִים וְכוּ' וְכוּ', רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל מְאֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹרֵם עֵצָה שְׁלֵמָה אֵיךְ לָשׁוּב אֵלָיו, כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לָצֵאת וְלָשׁוּב מִשָּׁם, אַךְ שֶׁאֵין יוֹדְעִין הָעֵצָה וַעֲצָתָם חֲלוּקָה תָּמִיד. (ליקוטי הלכות, גיטין ג, כה)

החיפוש הנואש הוא מהלך מבורך…

כשעיקר בשורתו של מוהרנ"ת היא:

המהלך הארוך, והמתיש לפעמים, של חיפוש ובירור העצה, הוא מהלך מתוכנן מראש, שיש בו תועלת רבה ועצומה.

מהלך זה אינו 'מכשול' שיש 'לעקוף' אותו ולהיפטר ממנו, אלא הוא תהליך נפלא של התבררות והתקרבות להשם יתברך!

הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא זה שמסתיר מהאדם בכל פעם מחדש את העצות, כשהכוונה היא, כמובן, אך ורק לטובה.

כשם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא זה "אשר בדברו מעריב ערבים", ומחשיך את העולם בשעות הלילה, כדי שמתוך חשכת הלילה תתברר האמונה מחדש ויפציע אור חדש עם שחר. כך גם, הוא זה שמחשיך את העצה – בבחינת "מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת" (איוב לח, ב) – כדי שהחושך יגרום לאדם לחפש ולגלות עצות חדשות ומאירות.

ההסבר לכך הוא עמוק, ואנו נסתפק רק בציטוט מתוך דברי מוהרנ"ת שכותב:

מִי שֶׁחָפֵץ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וְחוֹתֵר בְּכָל פַּעַם לִמְצֹא עֵצוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ אֲזַי חֶשְׁכַת הָעֵצָה הִיא לוֹ טוֹבָה! כִּי דַּיְקָא עַל יְדֵי שֶׁנֶּחֱשָׁךְ דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא עֵצָה לְנַפְשׁוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשֹוֹת לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִנָּצֵל וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הוּא חוֹתֵר וּמִתְגַּעְגֵּעַ יוֹתֵר וּמַרְבֶּה בְּהַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת יוֹתֵר לַה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר לוֹ עֵצוֹת עֲמֻקּוֹת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי" וְכוּ'. וְעַל יְדֵי זֶה ה' יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עָלָיו בְּכָל פַּעַם וּמֵאִיר עָלָיו עֵצוֹת עֲמֻקּוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל פַּעַם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא מִתְבָּרֶרֶת הָאֱמוּנָה מֵחָדָשׁ בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּה כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם. (ליקוטי הלכות, הפקר ונכסי הגר ד, יט)

כך שמי שבא ונותן עצה מוכרעת וסופית לזולתו – גם אם השואל מרגיש מאושר בכך שפטרו אותו מלהמשיך ולהתייסר בלבטיו – לאמתו של דבר, לא די שלא הועיל לו, אלא אף הזיק לו… הוא 'גזל' ממנו את המהלך המבורך של חיפוש נואש אחר עצה בתפילה ותחנונים…

וְהָעִנְיָן בָּזֶה הוּא, כִּי כַּאֲשֶׁר מְשִׁיבִים לְאָדָם "עֲשֵׂה כָּךְ" הוּא יוֹצֵא מְרֻצֶּה וְשָׁלֵם בְּדַעְתּוֹ, אַךְ הֲרֵי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד. וְנִמְצָא, שֶׁנְּתִינַת עֵצָה בְּרוּרָה לְאָדָם, מִלְּבַד שֶׁזֶּה כִּמְעַט לֹא שַׁיָּךְ לְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עוֹד יוֹצְאִים נִפְסָד מִכָּךְ, שֶׁהַלָּה בִּמְקוֹם לְבַקֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּנְחֶנּוּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, הוּא סוֹמֵךְ רַק עַל הָעֵצָה שֶׁקִּבֵּל וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁהָעֵסֶק נִגְמָר וְנִשְׁלָם, וְיוֹתֵר אֵין לוֹ מַה לַעֲשׂוֹת. בּוֹ בִּזְמַן שֶׁעַל כָּל דָּבָר כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל צָרִיךְ לְהַרְבּוֹת וּלְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ" "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה"! (דיבורי אמונה, שם)

"ותקננו בעצה טובה מלפניך"

ואכן, אנ"ש – אשר חיו מתוך ההכרה שמלבד מה שאין להם את היכולת לייעץ לזולתם דברים מוכרעים, הרי שעצה מוכרעת אינה תועלת לזולת אלא נזק – היו בעיקר מחזקים ומעוררים את מבקשי עצתם להרבות בתפילה ובתחנונים.

וכפי שהזהירנו רבינו על כך, שיש להתפלל "ותקננו בעצה טובה מלפניך", "בהתעוררות גדול ובכוונה גדולה מעומקא דליבא מאד מאד"… וכמסופר:

הָיָה מְדַבֵּר עִם אֶחָד, בְּתוֹךְ כָּךְ שָׁמַע אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית, וְאָמַר "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ", וְאָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה" וְכוּ'. וְעָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לְזֶה שֶׁעָמַד אֶצְלוֹ: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה חוֹטֵף בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה" וְכוּ'?! הֲלֹא אֵלּוּ הַתֵּבוֹת צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל וּבְכַוָּנָה גְּדוֹלָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא מְאֹד מְאֹד, כִּי זֹאת הִיא תְּפִלָּה יְקָרָה מְאֹד מְאֹד. כִּי מְאֹד צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיִּתֵּן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֵצָה טוֹבָה, שֶׁנִּזְכֶּה לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וְכוּ'. וְדָבָר זֶה מוּבָן מְאֹד לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁצְּרִיכִין לְבַקֵּשׁ מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה, שֶׁנִּזְכֶּה לְעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ. (שיחות הר"ן, רלח)

ובדרך זו הדריכו התלמידים שבכל דור את תלמידיהם ומבקשי עצתם – להתפלל ולהתחנן "ותקננו בעצה טובה מלפניך".

כך מוסר לדוגמא רבי ישראל קרדונר זצ"ל על רבו רבי משה ברסלב'ר תלמיד מוהרנ"ת:

כָּךְ קִבַּלְתִּי מֵרַבִּי הַמֻּבְהָק מוה"ר מֹשֶׁה בְּרֶסְלֶבֶר זַ"ל, שֶׁלִּזְכּוֹת לְעֵצָה אֲמִתִּית צְרִיכִין מִקֹּדֶם לִצְעֹק הַרְבֵּה הַרְבֵּה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, בִּבְחִינַת 'צָעַק לִבָּם' וְכוּ', 'וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ'. וְאַחַר הַצְּעָקָה, צְרִיכִין לְהַבִּיט עַל הַהַשְׁגָּחָה. וְיֵשׁ הַרְבֵּה בָּזֶה לִכְתֹּב וּלְסַפֵּר, וְאִי אֶפְשָׁר כָּעֵת לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה. (מכתבי רבי ישראל קרדונר, מכתב ט)

וכך הדריכו כל אנשי שלומנו שבאומן, וכפי שמופיע רבות במכתביו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל שכותב שוב ושוב:

לֹא יָדַעְתִּי מַה לַהֲשִׁיבְךָ, כִּי זֶה יָדוּעַ אֶצְלֵנוּ שֶׁכָּל בֵּרוּר הַסְּפֵקוֹת הוּא רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה. כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ בְּאוּמַאן אֵצֶל רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָתַן עֵצָה לַחֲבֵרוֹ, רַק הָיָה מְעוֹרֵר לִתְפִלָּה. בִּפְרָט בְּעִנְיַן שִׁדּוּכִים שֶׁהוּא נֶעְלָם מְאֹד. (תמימי דרך, מכתב כב)

אֵצֶל הָעוֹלָם אוֹמְרִים תֵּכֶף הָעֵצָה, מוּבָא בְּעָלִים לִתְרוּפָה 'עֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה', כִּי צְרִיכִין לִצְעֹק הַרְבֵּה 'וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה', כְּפִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֵצֶל אַדְמוֹ"ר זַ"ל וּמוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל גַּם כֵּן הָיוּ נִזְהָרִים בָּזֶה בְּעִנְיַן עֵצוֹת, רַק לְעוֹרֵר לִתְפִלָּה. וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה נִתְקַיֵּם "עֲצַת ה' הִיא תָקוּם". (שם)

אוֹדוֹת ר' … מִכְתָּבוֹ קָרִיתִי הֵיטֵב. בְּוַדַּאי הוּא דָּבָר טוֹב מְאֹד אִם יְהֵא לוֹ אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת בְּהֵיכַל הַתּוֹרָה וְהוֹרָאָה בִּקְבִיעוּת שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לָצֵאת לַשּׁוּק שֶׁהוּא מְקוֹם חִיצוֹנִים כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא מְקוֹם חִיצוֹנִים, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא רְשׁוּת יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם … עִם כָּל זֶה לוֹמַר לוֹ 'עֲשֵׂה כָּךְ', אֵין זֶה דֶּרֶךְ אַדְמוֹ"ר זַ"ל, כִּי דֶּרֶךְ הָעוֹלָם כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין לְאֶחָד עֵצָה מַה לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף וּמִיַּד הוּא אוֹמֵר לוֹ 'עֲשֵׂה כָּךְ', אֲבָל דֶּרֶךְ אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל אֵינוֹ כָּךְ, רַק אוֹמְרִים לוֹ שֶׁצְּרִיכִין לִצְעֹק הַרְבֵּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ", כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי". עַל כֵּן תְּדַבֵּר עִמּוֹ גַּם כֵּן שֶׁיַּרְבֶּה בִּתְפִלָּה עַל זֶה. (תמימי דרך, מכתב כג)

שכן, בסופו של דבר, העצה האמתית מגיעה אך ורק מריבוי תפילה והתבודדות, שהאדם שופך את לבו לפני ה' ומבקש ממנו עצה.

וְזֶה פֵּרוּשׁ "הִתְבּוֹדְדוּת כָּרָאוּי" הַמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ, שֶׁרַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן הָיָה אוֹמֵר עַל כָּךְ שֶׁהִתְבּוֹדְדוּת כָּרָאוּי בֵּאוּרָהּ, שֶׁהָאָדָם יְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה לְמַעֲשֶׂה, מַה לַעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לַעֲשׂוֹת, וּמִמַּה לְהִמָּנַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל. וּבְוַדַּאי לְלֹא כָּל סָפֵק עַל יְדֵי הָרִבּוּי בִּתְפִלָּה – יַגִּיעַ בְּעֵזֶר ה' לָעֵצָה הָרְאוּיָה. (דיבורי אמונה, שם)

סכנת ה'פרסום' להשלמת סוגיא זו, עלינו לציין:

מלבד כל האמור לעיל, ישנה סכנה נוספת ועיקרית בנתינת עצות מוכרעות והחלטיות לזולת, והיא: סכנת ה'פרסום', ממנה חרדו אנ"ש כל כך…

אנ"ש הסכימו לשמש בשמחה כ"משמשים" לרבינו ולהגיש את דברי תורתו לזולתם [כרצון רבינו בשיחה המובאת בתחילת המאמר] ואף שמחו לעזור לזולתם לברר וללבן יחד ב"שיחת חברים" נושאים העומדים על הפרק. אך סלדו מאד מסגנון של שאלה ותשובה שגורם את הרושם שמדובר באדמו"ר שבאים לשאול בעצתו…

כך כותב, לדוגמא, רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל לאחד משואלי עצתו:

יְדִידִי הַיָּקָר, זֶה יָדוּעַ לַכֹּל וּכְפִי שֶׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי – אַף שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה פְּגָמִים וְקִלְקוּלִים שֶׁרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כֹּחוֹ גָּדוֹל מְאֹד לְחַזֵּק לַכֹּל, אֲבָל 'פִּרְסוּם שֶׁל שֶׁקֶר' זֶה גָּרוּעַ מִכֹּל וְסַכָּנָה גְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא יְהֵא חַס וְשָׁלוֹם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה זִמְרִי וּמְבַקֵּשׁ שָׂכָר כְּפִנְחָס.

כְּשֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים מִכְתָּבִים וּמְחַזְּקִים אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ, זֶה רְצוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל בִּבְחִינַת וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין, אֲבָל כְּשֶׁאֶחָד שׁוֹאֵל וַחֲבֵרוֹ מֵשִׁיב – זֶה הוּא סַכָּנָה גְּדוֹלָה מְאֹד! וְהַבַּעַל דָּבָר מִתְלַבֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמִצְוֹת, עַל כֵּן יָרֵאתִי לְהָשִׁיב לְךָ. (תמימי דרך, מכתב קלב)

אפילו בשאלות הלכתיות פשוטות, אשר מצד עצם השאלה אין שום בעיה לענות עליה תשובה ברורה והחלטית – לא ששו תמיד לענות ולהשיב, כשהדבר היה יכול ליצור רושם של 'פרסום'… וכמסופר:

פַּעַם בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה צָרִיךְ רַבִּי גֶעצִיל לְיוּבָּבְנָא זַ"ל לַעֲרֹךְ סְעוּדַת בְּרִית מִילָה לִבְנוֹ שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְמַזָּל טוֹב, וְרָצָה לְקַיְּמוֹ לִפְנֵי הַתְּקִיעוֹת, כַּמּוּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, אוּלָם גְּבִירֵי טְשֶׁערִין לֹא הִסְכִּימוּ עִמּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁמֵּחֲמַת טִרְחָא דְצִבּוּרָא יַעֲשֶׂה אֶת הַבְּרִית אַחַר הַתְּפִלָּה, וּמִי שֶׁיַּחְפֹּץ לְהִשָּׁאֵר בְּעֵת הַבְּרִית יַמְתִּין וְיִשָּׁאֵר, וְאַל יְעַכֵּב אֶת כָּל הַצִּבּוּר בִּגְלַל הַבְּרִית. לְאַחַר שֶׁלֹּא נִתְפַּשְּׁרוּ בְּנֵיהֶם, הֻחְלַט שֶׁיִּשְׁאֲלוּ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אַבְרָהָם ב"ר נַחְמָן זַ"ל. כְּשֶׁפָּנוּ אֵלָיו בִּשְׁאֵלָתָם, עָנָה בַּעֲנָוָה וְאָמַר: מַה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּזֶה? תִּסְתַּכְּלוּ בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ! "קוּקְט אַרַיין אִין שֻׁלְחָן עָרוּךְ". וְלֹא רָצָה לְצַוּוֹת וְלוֹמַר דַּעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ. (שיש"ק ג, תנג)

"תיקון שלימות העצה הוא על ידי הספר הקדוש"

אנ"ש נזהרו תמיד לשדר שהעצות לא נמצאות אצלם, אלא בספרי רבינו… ועשו כל מאמץ לעודד את שואליהם לפנות ישירות לספרי רבינו ולשאוב משם מלוא חופניהם עצות והדרכות.

כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ מֵהַזְּקֵנִים שֶׁלְּפָנֵינוּ שֶׁאֲנַ"ש מִ… נִתְקָרְבוּ הָיוּ שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה וְרָצוּ שֶׁיָּשִׁיבוּ לָהֶם תְּשׁוּבוֹת. אֲבָל הַזְּקֵנִים לֹא הֵשִׁיבוּ, רַק אָמְרוּ: כְּשֶׁתִּלְמַד סִפְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל וְתַרְבּוּ בִּתְפִלָּה עַל כָּל מַאֲמָר, מִמֵּילָא יְתֹרָץ לְךָ כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַשְּׁאֵלוֹת (תמימי דרך, מכתב לב)

הם ידעו גם ידעו, ואף העבירו זאת לתלמידיהם, שכל העצות טמונות בספרי רבינו הקדוש, ולא נשאר אלא לחתור ולחפש אחריהם.

כִּי הַכֹּחַ וְהָעֵצוֹת שֶׁשָּׂם [רבינו הקדוש] בְּסִפְרוֹ הֵם גְּנוּזִים וַעֲמוּקִים, בִּפְרָט אֵלּוּ הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַצְּרִיכִין עַתָּה וְאָז לֹא הָיוּ נִצְרָכִים עֲדַיִן, עַל כֵּן לֹא רָאוּ אוֹתָם בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ (כְּמוֹ שֶׁהַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ הָיָה גָּנוּז בְּגַשְׁמִיּוּת כֵּן כָּאן בְּרוּחָנִיּוּת). עַד שֶׁיָּבֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַמֻּכְרָח לָזֶה לִרְפוּאָתוֹ, וְיַחְתֹּר עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ וּבִסְפָרָיו, עַד שֶׁיִּמְצְאֵם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יִדְלֶנָּה". כִּי הָעֵצוֹת הָעֲמֻקּוֹת לֹא יִתְגַּלּוּ רַק עַל יְדֵי צְעָקָה מֵעֹמֶק הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ. צָעַק לִבָּם אֶל ה'. (מכתב רבי געצ'י)

ולכן, עודדו תמיד את מבקשי עצתם, לחתור ולחפש בספרי רבינו.

מוהרנ"ת עצמו עודד תמיד את מבקשי עצתו, לשקוד על ספרו של רבינו הקדוש ולחפש שם עצות טובות, דבר יום ביומו. וכלשונו באחד ממכתביו הרבים בענין זה:

וּכְלַל דְּבָרֵינוּ הָיָה, שֶׁעִקַּר תִּקּוּן שְׁלֵמוּת הָעֵצָה הוּא עַל יְדֵי הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ, בְּחִינַת "וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי" וְכוּ'. עַל כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לִלְמֹד הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה בְּכָל יוֹם, וּלְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשֹ שָׁם עֵצוֹת טוֹבוֹת אֲמִתִּיּוֹת. (עלים לתרופה, מכתב מיום ג' שמות תקצ"ח)

וכך גם תלמידו אחריו – רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה – כותב לאנ"ש:

אֵין לָנוּ כִּי אִם לְהַתְמִיד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וּלְהַאֲמִין בְּכֻלָּם שֶׁכָּל סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים נִצְרָכִים לָנוּ לְהַחֲיוֹת נַפְשֵׁנוּ וּלְהַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים מֵעָלֵינוּ, וְשָׁם יְכוֹלִין אָנוּ לִמְצוֹא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵינוּ בְּכָל עֵת … רַק אָנוּ צְרִיכִין לְהַאֲמִין אֱמוּנַת חֲכָמִים בֶּאֱמֶת, וַאֲפִילוּ אָנוּ צְרִיכִין לְהַאֲמִין בָּנוּ שֶׁעַל יְדֵי שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּחִדּוּשִׁים אֵלּוּ יִהְיֶה נַעֲשִׂים דְּבָרִים יְקָרִים מְאֹד, בְּלִי נִסָּיוֹן רַק בֶּאֱמוּנָה. כִּי אֵין לִי עֵצָה אַחֶרֶת לְיַעֵץ אֶתְכֶם, כִּי בְּכָל הָעֵצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מְעֹרָבִים בַּעֲשָׁנִים סְרוּחִים, וַעֲצַת הַשֵּׁם לְעוֹלָם תַּעֲמֹד וְצִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. וְהֵם, הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, כֻּלָּם הֵם עֲצַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יְדִידַי אַחַי אֲהוּבִים חִמְלוּ עֲלֵיכֶם וְחִזְּקוּ בְּחֵשֶׁק חָדָשׁ בְּרָצוֹן חָדָשׁ וְעִסְקוּ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל וְתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים. כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה, וְאַתֶּם עֲדַיִן בִּנְעוּרֵיכֶם וְתִקְבְּעוּ בִּלְבַבְכֶם כִּדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיַר חָדָשׁ. (נתיב צדיק, מכתב כח)

וכך מדור לדור, היו תמיד מפנים אנ"ש את שואליהם אל הכתובת היחידה: ספרי רבינו הקדוש! מתוך אמונה איתנה שהשקידה בספרי רבינו תדריך את האדם בדרך הישר והאמת, במישרין או בעקיפין, בגלוי או ברמזים, מתוך עצם הלימוד בלבד או לאחר הפיכת התורה לתפילה…

שכן, כבר לימדנו מוהרנ"ת:

שֶׁבְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁאַדְמוֹ"ר זַ"ל יוֹרֵנוּ וִילַמְּדֵנוּ, עוֹד יִרְמֹז לָנוּ לְהָבִין מֵעַצְמֵנוּ עַל יְדֵי רִמְזֵי יְדֵי חָכְמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הַמְּלֻבָּשִׁים גַּם הַיּוֹם בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. (כוכבי אור, ששון ושמחה, הערה ג בסופה)

וְאָמְנָם, מִי שֶׁמְּקֹרָב לַצַּדִּיק בֶּאֱמֶת – מְרַמֵּז לוֹ הַצַּדִּיק מַה עָלָיו לַעֲשׂוֹת בְּכָל עִנְיָנָיו. הַצַּדִּיק מְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, לֹא רַק בִּכְלָל, אֶלָּא גַּם בִּפְרָט. אַךְ צְרִיכִים לְהַאֲזִין וְלָשִׁים לֵב לִרְמָזָיו וְאָז יֵלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכּוֹ. (דיבורי אמונה, שם)

[א] וגם אם המשיב מצטט תשובה מתוך ספרי רבינו, יתכן שהוא מתעלם ממשהו נוסף המובא במקום אחר, ומתאים יותר למצבו ועניינו של השואל, ואכמ"ל.

[ב] עיי"ש המשך המעשה באריכות.

[ג] ואגב: באופן כללי, לא הייתה דרכו של רבינו לייעץ בעניינים גשמיים, כך שגם בחייו לא היו אנ"ש מרבים להתייעץ אתו בענייניהם הגשמיים, ואף התביישו לדבר בפניו מעניינים שכאלה (וכמבואר באריכות בכמה מקומות ואכמ"ל). ומן הענין לציין לדברי הבעל התניא שכתב באגרתו לחסידיו: "אהובי אחיי ורעיי, מאהבה מסותרת תוכחת מגילה; לכו נא וניווכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו" (ספר התניא, אגרת הקודש, פרק כב).

ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב' – פרק ט' הציון הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק י' – הציון הקדוש (ב) – קבלת הדרכה אצל ציונו הקדוש ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק א' הצדיק ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ז' – התלמידים שבכל דור (ג) – איך נראה תלמיד אמיתי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"א – הציון הקדוש (ג) – קבלת מענה לאחר הווידוי ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ב – ההתייחסות לשאר הצדיקים (א) – האמונה בגדולתם של כלל הצדיקים ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק י"ג – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ב) – גדולתו של רבינו העולה על כולנה ספר בעקבי הצאן יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ו – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ד) – הקשר של כלל הצדיקים לרבינו ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב פרק ט"ז – ההתייחסות לשאר הצדיקים (ה)