ספר 'בעקבי הצאן' יסודות חסידות ברסלב – פרק ו' התלמידים שבכל דור (ב)

פרק ו' – התלמידים שבכל דור (ב)

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה

במאמרנו הקודם התבאר שצורת ההנהגה בברסלב – אותה קבע רבינו, והנהיג מוהרנ"ת הלכה למעשה – היא, שההתבטלות וההתקשרות היחידה היא לרבינו הקדוש בעצמו, והתלמידים שבכל דור אינם אדמו"רים חדשים, אלא משמשים "כעט אצל הסופר" להעביר הלאה את האור הגדול של רבינו הקדוש.

במאמרנו זה נבאר בס"ד מה תפקידם של אותם 'תלמידים', ומה אנו אמורים לקבל מהם.

התלמידים הם ה"משרתים" של רבינו להגיש ולמכור את סחורתו

הכינוי בו מכנה התורה את תלמידו הגדול של משה, יהושע בן נון, הוא: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה" (במדבר יא, כח. יהושע א, א). שכן, זוהי מהותו של התלמיד: 'משרת' הצדיק הגדול!

זוהי גם הגדרתם ומהותם של ה"תלמידים" בחסידות ברסלב – "משרתי משה"; משרתי רבינו הקדוש, בהפצת מעיינותיו והנחלת אורו ודעתו הקדושה מדור לדור.

רבינו הקדוש השאיר לנו ירושה נפלאה, סחורה יקרה מפז, אך לחנותו דרושים 'משרתים' נאמנים. וכפי שהתבטא רבינו לגבי תורתו, ואמר:

בָּרוּךְ הַשֵּׁם הִיא סְחוֹרָה יָפָה מְאֹד מְאֹד. וְטוֹב הָיָה שֶׁיִּהְיֶה לַחֲנוּת זֶה מְשָׁרֵת טוֹב וְיָפֶה, שֶׁיָּכוֹל לְהַנִּיחַ וּלְקַפֵּל וּלְסַדֵּר כָּל חֲתִיכָה סְחוֹרָה יָפֶה יָפֶה עִם הַקָּצֶה לַחוּץ (כְּדֶרֶךְ הַמְשָׁרְתִים הַמֻּבְחָרִים שֶׁמְּקַפְּלִין הַסְּחוֹרָה וּמַנִּיחִין קְצָת לַחוּץ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַקּוֹנֶה בְּבוֹאוֹ תֵּכֶף מַהוּת יוֹפִי הַסְּחוֹרָה), וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לִקְנוֹת אֵיזֶה סְחוֹרָה יוּכַל הַמְשָׁרֵת לַחֲטֹף מִיָּד בִּזְרִיזוּת אוֹתוֹ הַמִּין סְחוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ הַקּוֹנֶה, וְיִפְתַּח אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת לִפְנֵי הַקּוֹנֶה וְיִהְיֶה מַרְאֶה לוֹ מִיָּד הוֹד יוֹפִי פְּאֵר הַסְּחוֹרָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן, שֶׁצְּרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי הֵיטֵב מְאֹד בְּכָל תּוֹרוֹתָיו שֶׁגִּלָּה, שֶׁיּוּכַל לְסַדֵּר כָּל תּוֹרָה יָפֶה יָפֶה עִם הַקָּצֶה לַחוּץ. וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד וְיִרְצֶה לְהִתְקָרֵב וּלְדַבֵּר מִתּוֹרָתוֹ, יוּכַל לְהוֹשִׁיט לוֹ מִיָּד אֵיזֶה תּוֹרָה שֶׁהוּא צָרִיךְ אָז כְּפִי עִנְיָנוֹ. כִּי כָּל תּוֹרוֹתָיו הֵם כְּלָלִיּוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, שֶׁיְּכוֹלִין לִמְצֹא בָּהֶם מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, רַק צְרִיכִין אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בָּהֶם הֵיטֵב הֵיטֵב שֶׁיּוּכַל לְהוֹשִׁיט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁצָּרִיךְ בְּאוֹתָהּ הָעֵת. וְהָבֵן הַשְּׁאָר מֵאֵלֶיךָ. (חיי מוהר"ן, שעה)

משרת נאמן שכזה היה מוהרנ"ת, התלמיד הגדול; הוא היה בקי היטב היטב בתורתו של רבינו, ועסק כל ימיו להושיט אותה לכל באי עולם.

וכפי שכותב הרב מטשעהרין, בהקדמת עלים לתרופה:

אָמַר הַמְלַקֵּט, יָדוּעַ מַה שֶּׁדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת פִּנְחָס, מַה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה עַל יְהוֹשֻׁעַ: יְהוֹשֻׁעַ הַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד וְהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, וְהוּא הָיָה מְסַדֵּר אֶת הַסַּפְסָלִים וְכוּ'. הוֹאִיל וְהוּא שֵׁרֶתְךָ בְּכָל כֹּחוֹ, כְּדַאי הוּא שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אֶת יִשְֹרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד שְֹכָרוֹ. קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכוּ', לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר 'נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'.

וְהִנֵּה גַּם אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, מֵעוֹלָם לא רָאִינוּ וְלא שָׁמַעְנוּ מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁיְּשָׁרֵת אֶת רַבּוֹ בְּאֹפֶן כָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ מִמּוֹרֵנוּ הָרַב נָתָן זַ"ל, כִּי מַמָּשׁ נִתְקַיֵּם בּוֹ 'לא מָשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל' אָהֳלוֹ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁל רַבֵּנוּ אוֹר הָאוֹרוֹת בַּעַל לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן זַצַ"ל, כִּי מַמָּשׁ הָיָה דָּבוּק וּמְקֻשָּׁר אֵלָיו בְּהִתְקַשְּׁרוּת וּדְבֵקוּת אֲמִתִּי בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ וּבְבִטּוּל הַרְגָּשׁוֹת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי בְּכָל תְּנוּעוֹתָיו, בְּמַעֲשֶֹה וּבְדִבּוּר וּבְמַחֲשָׁבָה, בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְלֶכְתּוֹ בַּדֶּרֶךְ, בְּשָׁכְבּוֹ וּבְקוּמוֹ. וְכָל שִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרָיו וְעִנְיָנָיו, הַכֹּל הָיָה סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ רַק עַל קֹטֶב עִנְיָן זֶה, לְהוֹדִיעַ וּלְפַרְסֵם גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת רַבֵּנוּ זַצַ"ל, וּגְדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת מַאֲמָרֵי תּוֹרוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְשִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹתָיו וְכָל עִנְיָנָיו. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרוֹתָיו וְכוּ' לְהָפִיץ מַעְיְנוֹתָיו חוּצָה. כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, וְכָל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא לְצַוּוֹת לָזֶה וּבִשְׁבִיל זֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. אִלְמָלֵא זָכוּ הָעוֹלָם עַל כָּל פָּנִים גַּם עַכְשָׁיו, זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ זַ"ל, לֵהָנוֹת מֵאוֹרוֹ, כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם בָּא לִידֵי תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְהִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זַ"ל, לֹא נָתַן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה, וְכָל יְמֵי חַיָּיו הָיָה עוֹסֵק רַק בְּעִנְיָן זֶה לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים וּלְפַרְסֵם שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם. וְעָסַק בָּזֶה בִּשְׁקִידָה רַבָּה מְאֹד וּבִמְסִירַת נֶפֶשׁ עָצוּם מְאֹד, אֲשֶׁר לא יְאֻמַּן כִּי יְסֻפַּר. וּזְכוּת רַבּוֹ הַקָּדוֹש מְסַיַּעְתּוֹ, כִּי זָכָה לְמַדְרֵגָה גָּבֹהַּ וְעֶלְיוֹנָה מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה' וּבְהַשָֹגַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וְהַכֹּל הָיָה בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר וּבְשִׁפְלוּת אֲמִתִּי וַעֲנָוָה שְׁלֵמָה, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר כְּלָל. (הקדמת עלים לתרופה)

וכפי שהוא בעצמו כותב באחד ממכתביו לאחד מצאצאי רבינו:

אַתָּה מֵבִין מֵעַצְמְךָ שֶׁעִסְקִי הוּא רַק בְּעִסְקֵי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ, זְקֶנְךָ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, שֶׁאֲנִי חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְשָׁרְתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, לְהָפִיץ מַעְיְנוֹתָיו חוּצָה. (עלים לתרופה, מכתב מיום ו' בהעלותך תר"א)

ובמכתב אחר לצאצאי רבינו הוא חותם: עֶבֶד אֲבִיכֶם, הַמּוּכָן לְשָׁרְתוֹ כִּרְצוֹנוֹ זַ"ל עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ! (עלים לתרופה, מכתב מיום מוצאי שבת שירה תקצ"ה)

ובדרכו של תלמיד גדול זה, צעדו כל ה"תלמידים" בחסידות ברסלב מדור לדור. הם ראו את עצמם כ"משרתים"[א] בחנותו של רבינו, וכל רצונם ומאוויים, עניינם ועיסוקם, היה: 'לשרת' את רבינו, ולהושיט ולהפיץ את סחורתו לכל באי עולם.

נצטט לדוגמא, את דבריו של רבי אהרן לייב ציגלמן הי"ד[ב], שכותב:

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא וּמְשָׁרְתֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לְהָפִיץ עַל יָדֵינוּ אוֹרוֹ וְדַעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה כָּל תִּקְוָתֵנוּ שֶׁתִמָּלֵא הָאָרֶץ דֵעָה, הִיא דַּעַת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם. (אור צדיקים, מכתב ז)

ובמכתב אחר: יַעֲזֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְשָׁרֵת אֶת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וּלְהָפִיץ דַּעְתּוֹ וְאוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת מֵהַמְשָׁרְתִים אֵצֶל אָדוֹן כָּזֶה, אֲשֶׁר מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ יְגַלֶּה אוֹרוֹ הַקָּדוֹשׁ.

(נעימות נצח, מכתב לב) גם רבי שמואל הורביץ זצ"ל משתמש בביטוי זה, וכשהוא כותב על התכניות "לְהַדְפִּיס עוֹד סֵפֶר, וְכֵן לְהַלָּן לְהַלָּן…", הריהו מדגיש:

נוּכַל לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף וְהַמָּמוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ דֻּגְמָתָם מִימוֹת עוֹלָם, אֲשֶׁר טְמוּנִים בְּהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וַאֲנַחְנוּ נִהְיֶה רַק הַמְשָׁרְתִים לְגַלּוֹתָם מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. (מכתבי שמואל, מכתב לג)

הרפואות היקרות "טמונים בהספרים הקדושים", והתלמידים שבכל דור הם "רק המשרתים לגלותם מההעלם אל הגילוי".

האם ה"תלמידים" רק מעבירים את המידע שבספריו הקדושים?

תפקידם של התלמידים המשרתים, אינו רק בעצם העברת המידע שבספרי רבינו הקדוש להמון העם, שהרי זאת יכול כל אחד להשיג בעצמו על ידי העיון בספרי רבינו, ואינו זקוק להתקרב אליהם.

אלא עיקר עניינם הוא להעביר את "הרוח הקודש של הצדיק" שבדבריו הקדושים. וכלשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות:

צְרִיכִין לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד מְאֹד אֶת זֶה הַתַּלְמִיד הָאֲמִתִּי שֶׁקִּבֵּל דַּעַת רַבּוֹ כָּרָאוּי, עַד שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרָיו בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בְּחִינַת רוּחַ הַבָּא מִן הַקֹּדֶשׁ וְכוּ' (כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה 'תִּקְעוּ' הַנַּ"ל) שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּגַלֶּה בֵּאוּרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁל כָּל הַמְקֹרָבִין. וְכָל אֶחָד כְּפִי קֵרוּבוֹ וּכְפִי בַּקָּשָׁתוֹ וְחִפּוּשֹוֹ יוֹתֵר, מִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַמְדַמֶּה יוֹתֵר. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)

"התלמיד האמתי שקיבל דעת רבו כראוי", אינו מגלה את חידושיו וביאוריו שלו, אלא את "ביאורי תורתו הקדושים של רבו זכרונו לברכה". אלא שהוא מדבר מהם בצורה כזאת "שיש בדיבוריו בחינת רוח הקודש", שמביאה את השומעים לתיקונם השלם.

ובמילים פשוטות:

התלמידים האמיתיים, מעבירים לנו לא רק את המידע, אלא בעיקר את הרוח הקדושה המנשבת בדברי רבינו הקדוש, את האור הפנימי שבדבריו, את הרגשת הלב.

ואכן, בזכות התלמידים שבכל דור – החל ממוהרנ"ת ועד לאנ"ש שבדורנו – יש לנו את ההרגשה הנכונה בדברי רבינו הקדוש.

התלמידים שבכל דור, מעבירים לנו בדיבוריהם שיחותיהם ומכתביהם, את ההרגשה הפנימית ברבינו הקדוש, ואת ה"רוח הקודש" המנשבת בין שיטי ספריו הקדושים.

* * *

ישנם הרגשות והבנות עדינות ודקות, לבביות ופנימיות, שאינן ניתנות להעברה על גבי הכתב. ורק על ידי ההסתופפות בצילם של אנשי שלומנו האמיתיים, אנו מקבלים אותם…

גם בלימוד נגלות התורה הדבר הוא כך, כפי שכותב מוהרנ"ת:

כִּי אֲפִלּוּ בְּחָכְמוֹת הַתּוֹרָה בַּנִּגְלֶה, בִּפְשָׁטִים בִּגְמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסָפוֹת, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין תַּמְצִית הַדָּבָר וּמְתִיקַת הַפְּשָׁט וְהַחִדּוּשׁ כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁגּוֹמְרִים לַהֲבִינָם לְהַתַּלְמִיד בַּיָּדַיִם שֶׁהֵם בְּחִינַת רְמָזִים, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין בַּחוּשׁ שֶׁהָרַב מַסְבִּיר הַפְּשָׁט לְתַלְמִידָיו בִּתְנוּעוֹת יָדָיו. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן בְּדַרְכֵי עֵצוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהַבַּעַל דָּבָר חוֹתֵר עַל הָאָדָם מְאֹד מְאֹד בְּתַחְבּוּלוֹת אֵין מִסְפָּר בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְכִמְעַט בְּכָל שָׁעָה וָרֶגַע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל עָמְדּוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהָעִקָּר הוּא הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה. וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְחַפֵּש וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד רַבִּי אֲמִתִּי שֶׁקִּבֵּל מֵרַבִּי אֲמִתִּי, וּלְדַבֵּר עִמּוֹ פַּעַם אַחַר פַּעַם, כְּדֵי לְהָבִין הָרְמָזִים שֶׁמְּרַמֵּז בְּיָדָיו עַד הֵיכָן לְהִתְחַזֵּק וְכוּ' וְכוּ', מִכָּל שֶׁכֵּן בְּהַשָּגַת אֱלֹקוּת.

(ליקוטי הלכות, נטילת ידים לסעודה ו, א)

ואכן, מוהרנ"ת השתדל למסור לתלמידיו, לא רק את התורות עצמם, אלא גם את הצורה בה נאמרו הדברים; התנועות והרמזים[ג].

וכפי שהוא כותב לדוגמא על התורה 'אזמרה':

כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא הַתּוֹרָה אֲזַמְּרָה וְכוּ' עִם הַתְּנוּעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם כַּמָּה פְּעָמִים.

(עלים לתרופה, מכתב רסד)

כך גם מוסר לנו תלמידו המובהק, רבי נחמן מטולטשין, במכתבו לאנ"ש על תורה ע"ג בליקוטי מוהר"ן תניינא, וכותב:

וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ, מוֹרִי וְרַבִּי, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים, מִכָּל שֶׁכֵּן בִּכְתָב.

(עלים לתרופה, מכתבי רבי נחמן מטולטשין, ה)

ואכן, רבי נחמן מטולטשין, כאשר רק חוזר היה על דיבור של רבינו, גם אם לא היה מחדש ומבאר בו מאומה, היה מצליח בכך להעביר הלאה לדורות את ההרגשה הפנימית שבדברי רבינו, כפי שקיבלם ממוהרנ"ת.

וכפי שהתבטא על כך, שר התורה, הרב מטשעהרין, שהיה משתדל, בעקבות כך, להאזין בכל עת מצוא לדבריו. וכמסופר:

רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין זַ"ל הָיָה מִשְׁתַּמֵּט מִלִּלְמוֹד וּלְדַבֵּר לִפְנֵי הַצִּבּוּר בְּעֵת סְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת וְכַדּוֹמֶה, בְּעֵת שֶׁהָיָה שָׁם הָרַב מִטְּשֶׁערִין זַ"ל, מֵחֲמַת הַכָּבוֹד הָרַב שֶׁרָחַשׁ לוֹ. וְעַל כֵּן הָיָה נִכְנַס הָרַב לִשְׁמוֹעַ דְּבָרָיו אַחַר שֶׁכְּבַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ, וְחִכָּה בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הַנִּקְרָא 'פָּאלִישׁ' כְּדֵי לִשְׁמוֹעַ מִשָּׁם אֶת דְּבָרָיו. כְּשֶׁהִבְחִין בָּזֶה פַּעַם הָרַב, פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: "מַדּוּעַ נִשְׁמָטִים אַתֶּם מִלְּדַבֵּר וְלוֹמַר תּוֹרָה בְּפָנַי? הֲרֵי כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֲנִי מִכֶּם אֵיזֶה דִּבּוּר הֲרֵי הוּא עֲבוּרִי פֵּרוּשׁ עַל הַלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן!". (שיח שרפי קודש ג, שג)

וכן הוא לדורות; כשאנו רואים את אנשי שלומנו האמתיים, כיצד הם מדברים את דיבוריו של רבינו הקדוש, אנו קולטים גם את ה'רמזים' שבדברי רבינו, ואת ההבנה וההרגשה הפנימית בעצותיו ודרכיו.

* * *

ביטוי נפלא לכך, אנו מוצאים במכתביו של רבי אלחנן ספקטור זצ"ל, שכותב כמה וכמה פעמים לבנו שבארה"ב, על ההרגשה הנפלאה שמרגישים בספרי רבינו, על ידי שמיעת השיעורים מפיו של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.

רבי אלחנן היה גאון עצום ובקי גדול בכל מכמני תורת הנגלה והנסתר כחד מן קמאי, ושיעוריו של רבי לוי יצחק, כידוע, לא היו מבוססים על עיונים וחידושים עמוקים וגאוניים אלא על מסירת דברי רבינו ושיחות אנשי שלומינו בתמימות ופשיטות, ובכל זאת היה רבי אלחנן משתתף באורח קבע באותם שיעורים ושואב מהם התעוררות והתחדשות מלוא חופניים.

והרי כמה ציטוטים ממכתביו:

כְּמוֹ שֶׁהִכַּרְתִּי בְּוַרְשָׁה (בִּשְׁנַת תרע"ו, ע"ז) אֶת ר' שְׁלֹמֹה גַּבְרִיאֵל זַ"ל אֲשֶׁר דִּבּוּרָיו עוֹד מְצַלְצְלִים וּמְעוֹרְרִים אוֹתִי כְּשֶׁאֲנִי נִזְכָּר מֵהֶם, וְכֵן ר' מָרְדְּכַי סָאקָאלָאוֶויר זַ"ל, וּלְהַבְדִּיל לְחַיִּים אוֹתָם הַיֶּשְׁנָם פֹּה. בִּפְרָט הָר' לֵוִי יִצְחָק שֶׁיִּחְיֶה, אֲשֶׁר לוֹמֵד סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּזוֹ אֲשֶׁר כָּל שׁוֹמְעָיו נִתְעוֹרְרִים מְאֹד, שֶׁהֵם דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִלֵּב וְנִכְנָסִין לַלֵּב וְכוּ', עַד שֶׁנִּתְחַדְּשִׁים כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה מַמָּשׁ. וְהַגַּם שֶׁיּוֹדְעִין מִזֶּה, אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַדִּבּוּרִים מֵאִישׁ כָּשֵׁר, קְלֶעפְּט עֶס זִיךְ גָאר אַנְדֶערְשׁ [= זֶה 'נִדְבַּק' אַחֶרֶת לְגַמְרֵי].

(גנזי אבא, מכתב מיום י"ג טבת תש"ט)

במכתב אחר הוא כותב:

בְּזֶה הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ לָמַדְנוּ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה וְהַמְּדִינָה שֶׁל מָמוֹן, וְהִסְבִּיר הָר' לֵוִי יִצְחָק נ"י אֵיךְ שֶׁבְּכָל אָדָם נִמְצָא בְּחִינָה זוֹ … הֲגַם שֶׁלֹּא חִדֵּשׁ כְּלוּם, אֲבָל כְּשֶׁמַּסְבִּירִין וּמַאֲרִיכִין בִּדְבָרִים מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַלֵּב, הַהֶרְגֵּשׁ הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי.

(שם, מכתב מיום ז' אדר תש"ט)

ובמכתב נוסף:

בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ הֶעָבָר בְּעֵת לִמּוּד סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת מִפֶּה מַפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת ר' לֵוִי יִצְחָק שְׁלִיטָ"א, חָשַׁבְתִּי מִי יִתֵּן וְהָיִיתָ אִתָּנוּ בְּצַוְותָּא חֲדָא לִזְכּוֹת לִשְׁמוֹעַ דִּבּוּרִים יְקָרִים נֶחְמָדִים כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִים אוֹתָם. הוּא גֶּבֶר כָּזֶה שֶׁאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם, דְּהַיְנוּ שֶׁדִּבּוּרֵי הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַה שֶׁמְּעוֹרֵר הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַיֵּם אוֹתָם, לָכֵן דִּבּוּרָיו דִּבְרֵי חֵן וְעוֹשִׂים רֹשֶׁם חָזָק בְּעֵת מַעֲשֶׂה, עַד כִּמְעַט לְבִטּוּל הַבְּחִירָה.

(שם, מכתב מיום כ"ז שבט תשי"ג)

* * *

כאן המקום לציין את המובן מאליו, שבלעדי ההשתעבדות והכפיפות המוחלטת למסורת העוברת על ידי אנשי שלומנו האמיתיים שבכל דור – לא זו בלבד שלא יזכה האדם לקבל את ה"רוח הקודש" שבספרי רבינו, אלא שמתוך הכתובים אף יוכל לבוא לידי סילוף ומסקנות מעוותות שאחריתן מי ישורנה.

כִּי הַיֵּצֶר הָרָע וְחֵילוֹתָיו שֶׁנֶּאֱחָזִין בַּעֲכִירַת הַדָּמִים, מִתְגַּבְּרִין מְאֹד בְּכָל אָדָם וּמְבַלְבְּלִין דַּעְתּוֹ הַרְבֵּה וּמִתְגַּבְּרִין לַהֲפֹךְ הָאֱמֶת, וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר בִּכְתָב הַכֹּל, כִּי דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִין בַּסֵּפֶר אֶפְשָׁר לְהַטּוֹתָם מִן הָאֱמֶת וּלְפָרְשָׁם כִּרְצוֹנוֹ. וּכְמוֹ שֶׁנִּמְצָא כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּפֵרְשׁוּ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב פֵּרוּשִׁים זָרִים, שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וְגִלּוּ פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה וּבָאוּ לִידֵי כְּפִירוֹת גְּדוֹלוֹת עַל יְדֵי פֵּרוּשֵׁיהֶם הַזָּרִים, כִּי בִּכְתָב אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר הָאֱמֶת לְתַכְלִיתוֹ, כִּי כָּל אֶחָד יָכוֹל לְפָרֵשׁ דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים כִּרְצוֹנוֹ … עַל כֵּן צְרִיכִין לְבָאֵר וּלְפָרֵשׁ הַדָּבָר הֵיטֵב בְּכַמָּה פֵּרוּשִׁים וּבֵאוּרִים, וּפֵרוּשׁ לַפֵּרוּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל הַטּוֹעֶה לִטְעוֹת מֵהַפֵּרוּשׁ וְהַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית. (ליקוטי הלכות, יין נסך ג, ה)

כשאחת הדוגמאות הבולטות לכך, היא הסוגיא בה אנו עוסקים; כשלא משתעבדים למסורת של חסידי ברסלב האמיתיים, אפשר לקבל הסתכלות מעוותת לחלוטין על מושג ה"תלמיד" שבכל דור, ואף להסיק מתוך דברי מוהרנ"ת עצמו את ההיפך הגמור מכוונתו האמיתית, ולייחס לאחד שכזה את התואר 'צדיק הדור'…

וכן הלאה, בשאר הסוגיות שבספרי רבינו – חייבים לשמש את אנשי שלומנו האמיתיים, התלמידים המשרתים הנאמנים, כדי לקבל את ההבנה הנכונה בספרי רבינו[ד].

מי ראוי להיות 'תלמיד'?

אחר כל הדברים האלה, מובן מאליו, שהתלמידים אינם נמדדים לפי גדלותם הרוחנית מצד עצמם, אלא לפי דבקותם ברבינו הקדוש והתבטלותם אליו.

גם מי שהוא 'בעל השגה' גדול, הבונה בשמים עליותיו; גם מי שהוא 'עובד' גדול אשר כולם מתפעלים מעבודותיו הנשגבות; גם מי שידיעתו בתורה, בנגלה ובנסתר, מבהילה – אינו בהכרח התלמיד אותו אנו מחפשים.

גם בדורו של משה רבינו, היו צדיקים ובעלי השגה מופלאים, יתכן שאף גדולים יותר מיהושע בן נון. אך היחיד שנבחר היה יהושע; לא מפני גדולתו הרוחנית דווקא, אלא מפני התבטלותו המופלאה למשה רבו.

כִּי הִנֵּה שַׂמְתִּי אֶל לְבָבִי בִּדְבַר הַכְּתוּבִים שֶׁבְּעִנְיַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַאֲשֶׁר מֵאֵלֵינוּ נָבִין שֶׁגַּם זוּלַת הַשֶּׁבַח שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "לֹא מָשׁ" וְכוּ', הָיָה עוֹבֵד ה' וּבוֹרֵחַ מִן הַחֵטְא. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם גַּם גָּדְלָה עֲבוֹדָתוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם, וְלֹא לְהִדָּבֵק כָּל כָּךְ לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִרְאֶה מִדִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל שֶׁלֹּא הָיָה זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְמַלְּאוֹת אֶת מְקוֹמוֹ וּלְקַבֵּל מֵאִתּוֹ סְמִיכוּת יָדָיו בְּמַעֲלָה מֻפְלֶגֶת כָּל כָּךְ. וְגַם עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת שֶׁבְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת קָרְאָה אוֹתוֹ הַתּוֹרָה בְּשֵׁם 'מְשָׁרֵת' לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כִּי בְּפָרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וּבְמִשְׁפָּטִים בְּסוֹפָהּ נִזְכַּר בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "וּמְשָׁרְתוֹ" וְכוּ', וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ בְּהַכָּתוּב "וַיַּעַן וְכוּ' מְשָׁרֵת מֹשֶׁה", וְגַם בִּתְחִלַּת סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ מַתְחִיל הַכָּתוּב "וַיְהִי אַחֲרֵי וְכוּ' מְשָׁרֵת מֹשֶׁה". (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, מז)

דוגמא נפלאה לכך היא, רבי נחמן מטולטשין, תלמידו המובהק של מוהרנ"ת:

הוא לא היה 'למדן' מופלג, ולא התבלט בהשגות אלקות מבהילות. אך לעומת זאת, היה 'משרת' נאמן למוהרנ"ת, ושקד על דלתותיו.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהָיָה יָתוֹם בְּלֹא אָב וָאֵם, לֹא עָלָה כָּל כָּךְ בְּמַעֲלַת הַלִּמּוּד, אֲבָל … מֵחֲמַת שֶׁהָעִקָּר הוּא הַשִּׁמּוּשׁ וְהַשְּׁקִידָה תָּמִיד עַל דַּלְתֵי הָרַב, וְלֹא נִמְצָא כְּלָל בְּכָל אַנְשֵׁי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל שׁוֹקֵד עַל דַּלְתוֹתָיו כָּמוֹהוּ. (כוכבי אור, שיחות וסיפורים, מד[ה])

הוא בעצמו התבטא פעם, ואמר: וְכִי הֵיכָן מַגִּיעַ אֲנִי לַעֲבוֹדַת ה' שֶׁל אַנַ"שׁ מִטְּרָהָוִויץ, אוּלָם כְּשֶׁנִּצְרָכִים לְעֵצָה, צָרִיךְ לִשְׁאוֹל אוֹתִי. "וִוי קוּם אִיךְ צוּ דִי עֲבוֹדָה פוּן דִי טְרָהְוִויצֶער, אָבֶּער אַ עֵצָה דַארְף מֶען פְרֶעגְן בַּיי מִיר". (שיש"ק ג, רפ)

שכן, התלמידים האמיתיים, הם לאו דווקא ה'עובדים' הגדולים, אלא בעיקר ה'משרתים' הנאמנים…[ו]

וכן הוא מדור לדור; כשאנחנו מחפשים 'תלמיד' לקבל ממנו את אור רבינו הקדוש, אנו לא מחפשים 'בעל השגה' או 'עובד' עצום, אלא אנו מחפשים את ה'משרת' הפשוט, אשר "כָּל שִׂיחוֹתָיו וְסִפּוּרָיו וְעִנְיָנָיו, הַכֹּל סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ רַק עַל קֹטֶב עִנְיָן זֶה, לְהוֹדִיעַ וּלְפַרְסֵם גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת רַבֵּנוּ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וּגְדֻלַּת קְדֻשַּׁת מַעֲלַת מַאֲמָרֵי תּוֹרוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְשִֹיחוֹתָיו וְסִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹתָיו וְכָל עִנְיָנָיו" (כלשון הקדמת העל"ת הנ"ל).

* * *

בליקוטי הלכות, משווה מוהרנ"ת את התלמיד, לשליח ששולח המלווה לגבות את חובו. וכשם שלגביו נפסק בשולחן ערוך שהדבר שהופך אותו לשליח נאמן הוא: "אם אמר לו המלוה [ללווה] לשלחו על ידו … אפילו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב: שלח לי על ידי פלוני" (שולחן ערוך, חושן משפט קכא, א), כך גם לגבי התלמיד של הצדיק – מה שהופך אותו לשליח נאמן של הצדיק, הוא:

שֶׁאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁרָאוּי לִסְמֹךְ עָלָיו, אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ כְּתַב יָדוֹ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַתּוֹרוֹת וְהַחִדּוּשִׁים נִפְלָאִים שֶׁגִּלָּה, שֶׁכֻּלָּם מְסוּרִים בְּיַד שְׁלוּחוֹ זֶה (ליקוטי הלכות, העושה שליח לגבות חובו ה, טו)

התלמידים האמיתיים הם אלו ששוקדים על תורתו של רבינו, ו"כתב ידו" שהם "התורות והחידושים נפלאים שגילה" נמצאים בידם. ואת זה – ורק את זה – הם מעבירים הלאה[ז].

האם יש רק תלמיד אחד או תלמידים רבים?

אילו היה ה"תלמיד" מעין אדמו"ר חדש, הוא היה צריך להיות יחיד בדורו. אך מאחר, שהתלמיד הוא המשרת המגיש לנו את סחורתו של הצדיק יחד עם האור הפנימי שבדבריו, מובן מאליו שהדבר אינו מוגבל לתלמיד יחיד ומיוחד.

וכדבריו המפורשים של מוהרנ"ת:

וּצְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי נִמְצָא אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁהֵם תַּלְמִידָיו הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁקִּבְּלוּ תּוֹרָתוֹ וּדְרָכָיו וַעֲצוֹתָיו וּרְמָזָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לְהַחֲיוֹת אֶת הַכֹּל. כִּי אֵין דּוֹר יָתוֹם, וּבְוַדַּאי לֹא נִסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק עַד שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, שֶׁהֵם הַתַּלְמִידִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלּוֹ. (ליקוטי הלכות, שלוחין ה, יב)

וזאת כלשון רבינו בעצמו, שאמר שיש להעמיד 'תלמידים' שיעשו 'תלמידים' – בלשון רבים:

דִּבֵּר עוֹד פַּעַם אַחַת שֶׁצְּרִיכִין לְהַשְׁאִיר תַּלְמִידִים, שֶׁאֵלּוּ הַתַּלְמִידִים יַעֲשֹוּ תַּלְמִידִים אֲחֵרִים, וְכֵן הַתַּלְמִידֵי תַלְמִידִים יָאִירוּ לְהַלָּן יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְכֵן לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. (חיי מוהר"ן, שעג)

כפי שכבר ביארנו במאמרנו הקודם, מעמדו של התלמיד – לעומת מעמדו הנצחי של רבינו הקדוש עצמו – הוא כ"חבר". ולכן, במידה מסוימת, החובה לחפש אחר התלמידים האמיתיים, מבטא בעצם את החובה להיות יחד עם אנ"ש האמיתיים, ולהסתופף בצילם.

ועל ידי התקבצותם של כל התלמידים יחד, מאיר כל אחד את הנקודה שקיבל מרבינו הקדוש וספריו, וזוכים להמשיך את האור הלאה. וכדבריו של מוהרנ"ת בליקוטי הלכות:

עִקַּר יְגִיעַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא לְהַמְשִׁיךְ הַשָּגוֹת אֱלֹקוּת בְּתַלְמִידָיו בִּדְרָכִים נִפְלָאִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהָאִיר בְּתַלְמִידֵיהֶם וּבְתַלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהֶם לְדוֹרוֹת, עַד שֶׁכֻּלָּם יֵדְעוּ אֶת ה'. וְהַצַּדִּיק בַּחַיִּים חִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ בְּהַשָּגָתוֹ הָעֲצוּמָה אֵיךְ לְדַבֵּר עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְכוּ', אֲבָל לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, עִקַּר חִיּוּתֵינוּ עַל יְדֵי קִבּוּץ תַּלְמִידָיו יַחַד לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וְכָל אֶחָד מִתְעוֹרֵר לַה' יִתְבָּרַךְ כְּפִי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁהֵאִיר בּוֹ הַצַּדִּיק, וְכָל אֶחָד מְסַפֵּר מַה שֶּׁשָּׁמַע וְרָאָה מִמֶּנּוּ, וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהַחֲיוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. (ליקוטי הלכות, נזיקין ד, יב)

כל 'תלמיד' יש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אשר אותה קיבל על ידי התקרבותו לרבינו. אצל זה מאירה נקודת ההתחזקות באור מיוחד; אצל השני בוערת אש העבודה, קימת חצות וכיו"ב; ואצל השלישי אפשר לקבל חשק וכח 'ללכת עם התורות' ולעיין בהם. וכן הלאה.

ואכן:

הַחֲבֵרִים הַמְקֹרָבִים לְצַדִּיקֵי אֱמֶת וְאוֹחֲזִים אֶת עַצְמָם בָּהֶם, רָאוּי שֶׁיְּחַזְּקוּ זֶה אֶת זֶה וִיעוֹרְרוּ זֶה אֶת זֶה … וְיַזְכִּיר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ כָּל הָעֵצוֹת טוֹבוֹת שֶׁיּוֹדְעִים וּמְבִינִים, כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁקִּבְּלוּ מֵרַבָּם. (ליקוטי עצות, התחזקות ג)

* * *

גם חסיד ברסלב פשוט, שאין לו מעריצים שיודעים לספר עליו גדולות ונצורות, יכול להיות 'תלמיד' שעושה 'תלמידים'.

וכפי שמאריך מוהרנ"ת לבאר, שהכח להאיר הלאה את אורו של רבינו, אינו תלוי בהכרח בגדלותו של התלמיד. ואפילו אחד שמצד עצמו הוא "קטן במעלה מאד", יכול גם הוא להאיר את האור הלאה, ואף "להדליק עץ גדול".

וזה לשונו:

כִּי הַצַּדִּיק, עַל יְדֵי שֶׁמֵּאִיר הַדַּעַת בְּתַלְמִידָיו בִּבְחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מָלֵא כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאָרֶץ אֲפִלּוּ בְּמַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְאֹד מְאֹד, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶה בְּחִינַת 'וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ'. שֶׁמֵּאִיר דַּעַת כָּזֶה בְּתַלְמִידָיו, עַד שֶׁהֵם מַעֲמִידִים תַּלְמִידִים אֲחֵרִים, וְכֵן אֵלּוּ הַתַּלְמִידֵי תַּלְמִידָיו מַעֲמִידִים עוֹד תַּלְמִידִים, וְכֵן מִדּוֹר לְדוֹר לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם מִבְּנֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה שֶׁיּוֹדְעִין אֶת ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁרַק הֵם נִקְרָאִים 'אָדָם', שֶׁזֶּה עִקַּר יִשּׁוּב הָעוֹלָם בְּחִינַת וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ כַּנַּ"ל. כִּי הַצַּדִּיק מֵאִיר דַּעַת אֲמִתִּי וְנִפְלָא כָּזֶה, עַד שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְקַבֵּל הֶאָרָה מִדַּעְתּוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְהָאִיר יוֹתֵר לַחֲבֵרָיו וְתַלְמִידָיו, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן בְּמַעֲלָה מְאֹד. כִּי דַּעְתּוֹ שָגְבָה מְאֹד, עַד שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ וּלְהָאִיר לְהַלָּן יוֹתֵר בְּחַבְרֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם.

וּכְמוֹ שֶׁפַּעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְאֵיזֶה אִישׁ פָּשׁוּט מְאֹד, שֶׁגַּם הוּא יָכוֹל לְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם אֲפִלּוּ הַגְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ מְאֹד לְעוֹרְרָם לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת. וְאָמַר לוֹ: הֲלֹא עֵץ קָטָן, שֶׁקּוֹרִין שְׁפֶּענְדֶילִי, יָכוֹל לְהַדְלִיק עֵץ גָּדוֹל! וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְכוּ'. וְהַכֹּל בְּכֹחַ הַצַּדִּיק הֶחָכָם הָאֱמֶת שֶׁהוּא הֵאִיר זֶה הַדַּעַת בְּתַלְמִידָיו, וְכֻלָּם מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ לְהָאִיר יוֹתֵר מִדּוֹר לְדוֹר כַּנַּ"ל. (ליקוטי הלכות, נדרים ג, ו)

כך שמי שמחפש את אורו של רבינו, ישכיל לעשות אם יידבק באנשי שלומנו האמיתיים, כקטן כגדול, ולקבל מכל אחד מהם את נקודתו המיוחדת.

שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר מַה שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ זַ"ל, שֶׁיַּחְזִיקוּ אֶת עַצְמָם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאַחְדוּת וְהִתְחַבְּרוּת וְאַהֲבַת הַחֲבֵרִים, הַיְנוּ לְהִתְוַעֵד יַחַד בְּרֹב הַפְּעָמִים, וּלְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וּלְחַזֵּק אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ מְאֹד בְּהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וְכוּ', וְלַחֲזֹר וְלִשְׁנוֹת בְּכָל פַּעַם, אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ, מִגֹּדֶל נִפְלְאוֹת קְדֻשַּׁת הֶאָרַת הַדַּעַת הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא שֶּׁנִּמְשַׁךְ מִמָּקוֹר עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ וְנוֹרָא מְאֹד, שֶׁעָסַק רַבֵּנוּ זַ"ל כָּל יְמֵי חַיָּיו הַקְּדוֹשִׁים לְהָאִיר בְּתַלְמִידָיו, וְצִוָּה בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַתַּלְמִידִים אֵלּוּ יָאִירוּ עוֹד לְהַלָּן בְּתַלְמִידִים וְכֵן עוֹד לְהַלָּן לְהַלָּן וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְכַמְּבֹאָר גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר מַה שֶׁאָמַר בְּרֶתֶת וְזִיעַ וּרְעָדָה גְּדוֹלָה אֶת הַפָּסוּק "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וְאָמַר בָּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אַייעֶרֶע קִינְדֶער זָאהלְט אִיר מוֹדִיעַ זַיין וָואס דָא הָאט זִיךְ גִיטָאהן" וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁכָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ עַד דּוֹרוֹת עוֹלָם מְחֻיָּבִים לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשַּׁת הֶאָרַת הַדַּעַת הַזֶּה מִדּוֹר לְדוֹר עַד עוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל יְדֵי זֶה נִכְנָסִין אוֹרוֹת הַמַּקִּיפִין, דְּהַיְנוּ שֶׁזּוֹכִין לֵידַע וּלְהָבִין בְּכָל פַּעַם בְּעִנְיָנָיו הַקְּדוֹשִׁים מַה שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִתְּחִלָּה. (פרפראות לחכמה, תורה ז' תניינא, אות כז)

וכשנעשה זאת, נזכה, לא רק להיות "אנשים כשרים", אלא אף "צדיקים גמורים"…

וכהבטחתו המפורשת של רבינו, כמסופר:

בְּאוּמַאן, קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹן, הָיָה מְסַפֵּר עִם אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מֵעִנְיַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ … אָז סִפְּרוּ אֲנָשָׁיו עִמּוֹ, וְהָיוּ מִתְאַנְּחִים מְאֹד, כִּי מַה נַעֲשֶׂה וְעַל מִי יַעֲזֹב אוֹתָנוּ. וְהֵשִׁיב: רַק אַתֶּם תַּחֲזִיקוּ עַצְמְכֶם בְּיַחַד, אָז תִּהְיוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, וְלֹא כְּשֵׁרִים בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיקִים וְטוֹבִים תִּהְיוּ! כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲזֹר לִי בְּוַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה כִּרְצוֹנִי כַּאֲשֶׁר רָצִיתִי מִכְּבָר, כִּי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם גָּמַרְתִּי וְאֶגְמֹר כִּרְצוֹנִי בְּוַדַּאי ("בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם אִיךְ הָאבּ אוֹיס גִּיפִירְט אִין וֶועל אוֹיס פִירְן"). וְאָמַר, שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּיגַע וְיִתְחַבֵּר לְאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, בְּוַדַּאי יִהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת. וְלֹא אִישׁ כָּשֵׁר בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר כְּמוֹ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה. (חיי מוהר"ן, ריח)

[א] אגב, גם במשל מהיין ההונגרי (חיי מוהר"ן, רס) ממשיל רבינו את תלמידי הצדיק ל"משרת ובעל עגלה" הנלווים לבעל הבית, עיין שם.

[ב] אשר עליו, ועל חברו רבי יצחק ברייטער הי"ד, כתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל [במכתב אשר העתקנו במאמרנו הקודם] שיש לכל אנ"ש שבפולין להישמע לקולם ודעתם.

[ג] והרגיל בספרי מוהרנ"ת, רואה עד כמה מרבה מוהרנ"ת לתאר ולצייר בפני הקורא, את התנועות והרמזים, והאור הרוחני שנלווה לדיבוריו של רבינו הקדוש.

[ד] אמנם, מן החובה לציין, שגם בדבר זה גופא, לימדונו התלמידים שבכל דור, שאין להשתמש עם דיבורים אלה כקרדום לחפור בו, לגזול ולחמוס את הגישה הישירה של היהודי הפשוט לספרי רבינו, ולהחדיר בו את הפחד שאם לא יתקרב לפלוני אלמוני לא יבין את אשר לפניו. ודי בהערה זו, כי אין לדבר סוף, והחכם יבין מדעתו שלא להטות לימין או לשמאל.

[ה] עיין שם שמתאר באריכות את מסירות נפשו עבור מוהרנ"ת, ושקידתו הנפלאה על דלתותיו יום יום. ועיין עוד בסוף 'שיחות וסיפורים' אות נ"ח, שמסופר שם: "בְּסוֹף יָמָיו שֶׁל מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִי יְמַלֵּא מְקוֹמוֹ, עָנָה לָהֶם: דֶּער וָואס טְרָאגְט בַּא מִיר פֶּעמִינִיצֶעס [= זֶה שֶׁסּוֹחֵב אֶצְלִי אֶת עֲבִיטֵי הַשּׁוֹפְכִין]. וְכֵן הָיָה, שֶׁהָר' נַחְמָן מִטָּאלְטְשִׁין זַצַ"ל שֶׁהוּא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ וְלֹא מָשׁ מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ, הוּא הָיָה כָּל הַמְּמַלֵּא מָקוֹם. הוּא דָּר בְּאוּמֶין סָמוּךְ לְהַקְּלוֹיְז בְּתוֹר גַּבַּאי וְחַזָּן, גַּם מַשְׁגִּיחַ עַל הַנֵּר תָּמִיד עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. וּמֵרֹב עַנְוְתָנוּתוֹ הָיָה מַרְגִּיל בְּפִי כֹּל לְקָרְאוֹ רַק בְּשֵׁם 'שַׁמָּשׁ דִּקְלוֹיְז', וְכֵן חָתַם אֶת עַצְמוֹ 'נַחְמָן שַׁמָּשׁ דִּקְלוֹיְז'. וְהוּא הָיָה כָּל הָעוֹסֵק בְּהַעְתָּקַת וְהַדְפָּסַת סִפְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל. וּפַעַם כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר מַחֲלֹקֶת מֵאַנְשֵׁי טִירָוִויצֶע עָלָיו, וּבְעֵת הַקִּבּוּץ שֶׁהָיוּ בְּהַקְּלוֹיְז כָּל אַנְשֵׁי טִירָוִויצֶע, וְגַם הָר' מֵאִיר טֶעפְּלִיקֶער הַנַּ"ל גַּם כֵּן הָיָה כַּנָּהוּג. וּבִמְכֻוָּן הִתְחִילוּ לְדַבֵּר אוֹדוֹת הָרַב ר' נַחְמָן טוּלְשִׁינֶער לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁיֹּאמַר ר' מֵאִיר הַנַּ"ל. כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר ר' מֵאִיר לְהָשִׁיב דָּבָר, לֹא עָנָה כְּלוּם, כִּי אִם הִתְחִיל לִצְעֹק בְּקוֹל: הָר' נַחְמָן הָר' נַחְמָן, אַתֶּם יוֹדְעִים מִי הוּא ר' נַחְמָן?! ר' נַחְמָן הָאט בַּא ר' נָתָן גֶּעטְרָאגִין דִּי פָּאמֵיינִיצֶעס! [= ר' נַחְמָן סָחַב אֵצֶל ר' נָתָן אֶת עֲבִיטֵי הַשּׁוֹפְכִין]".

[ו] ולמותר לציין, כי 'מופתים' אין להם שום משקל, אפילו לא לגבי בחירת 'צדיק' (כמבואר כמה פעמים בספרי רבינו) ועל אחת כמה וכמה לגבי בחירת 'תלמיד'.

[ז] וכבר רמזו אנ"ש ענין זה בסיפורי מעשיות ב"מעשה מבערגער ועני", שם לא ידעה הבת מיהו החתן האמיתי, מאחר שכל אחד נתן לה סימנים מובהקים, "אך לא יכלה לעשות דבר מחמת שגם הראשון נראה שזהו ואחר כך השני, על כן אמרה, שלא תאמין, עד שיביאו לה כתב ידה בעצמה". ורמזו בדרך צחות, שכל אחד בא ואומר שהוא ה'חתן' והתלמיד האמתי, אך שוב אין אנו מאמינים אלא למי שמביא את הכתב יד בעצמו…